הרבה זמן התביישתי לספר. אולי אפילו לעצמי. אבל בימים הראשונים של אחרי שמחת תורה תשפ״ד, לא הפסקתי לחשוב איך בורחים.
לא איך מגייסים את התנועה הנפשית של הבריחה. היא עצמה כבר הרגישה לי טבעית אחרי אלפיים שנות ונדידה וגלות של דורות יהודיים שהיו כאן לפניי. אבל איך טכנית. איך עוזבים. מאיפה הכסף. מה עושים עם מי שנשאר מאחור. רוב המחשבות היו בבטן, אבל בלילות, אחרי שבדקנו נעילת חלונות ודלתות בפעם המאה, דיברנו על זה שנינו. יש לנו שני קטנים. גוזלים בגיל שלהם היו לכודים אז במנהרות בעזה.
זו כמעט לא הייתה שאלה האם.
והאמת, היו גם כמה פריבילגים בודדים בסביבה שלי שעשו מעשה. אל המשפחה של האישה בלונדון, אל הגיסה שבשליחות ברוסיה. לפחות בינתיים. לפחות עד יעבור זעם.
הבושה הופיעה מהר. הספיק הטפטוף ההולך וגובר של גברים במדי זית שהופיעו פתאום ברחובות שכונת נחלאות שלנו. הספיק אוהל ההתנדבות אליו לקחנו את עקיבא כדי לארוז חבילות למשפחות מילואימניקים, הספיק מספר הנופלים שעלה ועלה כמו שעון אימה מתקתק.
הספיקו נשים צדקניות ששלחו בעליהן בתנועה המוכרת לי מגרסא דינקותא, אבל הפעם לא אל בית המדרש המוגן אלא לשדה קרב שממנו לא תמיד חוזרים.
אבל הבושה, היא רק כיסתה. רק הדחיקה את התחושה העזה הזו, שיהודי, יהודי בורח. אורז מעט נכסי דלא ניידי, ובלי סנטימנטים, כי לא היו כאלה בעיירות הפוגרומים של פעם. מחפש מקום בטוח. לפחות לתקופה הקרובה, לפחות לעכשיו, לפחות עד שתבוא גאולה אמיתית ושלמה.
ואיך, המשיכה השאלה להדיר שינה מעיניי, איך מרגילים את הגוף להרגיש אחרת.
האם די בלעורר עצמנו לתחושות של ערבות ושותפות? האם די בהבנה שכשאחינו כל בית ישראל בצרה ובשביה גם אנחנו חלק מהסיפור? או שמא יש להתחיל ללמוד ולהתרחב אל ההבנה שיש קדושה בארץ הזאת, במלחמה עליה, בזכות לתת הכל כדי לחיות בה?
סביב שולחנות עגולים המנסחים את החזון הערכי של החינוך הממלכתי חרדי, יצא לי לתהות לא פעם על הבידול שבין מטרות החינוך הזה, לבין מטרות הזרם השכן, החמ״ד. תהייה שנולדה בהבנה שכחלק מהשאלה מהו חרדי, כנראה גם יש לשאול איך נראית מערכת היחסים שלו עם המדינה הזו, עם האדמה שעליה אנחנו חיים.
מאז הימים הנוראים ההם, של אחרי שמחת תורה תשפ״ד, אני שואלת האם יהיה די בערכים כמו אחריות, ערבות הדדית ואהבת ישראל כדי לקיים אותנו כאן בארץ הזאת. או שמא שאלות גדולות יותר על הקשר שלנו אליה, אל ארץ אשר עיני אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית, הן אלה העומדות על הפרק.
לא מזמן הייתי שותפה לפאנל של תלמידות כיתות ז׳ ח׳ מהחינוך החרדי, עם הדס לוינשטרן, אלמנת הרב אלישע הי״ד. הן שאלו אותה על הכוח לעמוד בניסיון הנורא מכל, ועל הקושי האמוני הנלווה לגיא הצלמוות.
וכשהמילים מלאות האמונה, אהבת השם ואהבת הארץ של הדס הקיפו אותי, הבנתי שהקריאה של היום הנורא ההוא, יום שמחת תורה תשפ״ד, קראה אותנו גם ללימוד הזה. להבנה שיש סכנה במובן מאליו של החיים בארץ הזו, ולקריאה ללמוד מחדש את סוד אהבתה.
היום, אני לא מתביישת לספר. בימים שאחרי שמחת תורה תשפ״ד חשבתי בעיקר על יהודים בורחים.
אבל את הילד שלי, אני מתפללת לזכות ללמד על הזכות להישאר. עד יבוא גואל.
