כיתה לא גדולה במרכז ההכוון התעסוקתי בירושלים. האירוע: טקס סיום קורס ההכשרה לאנשי מקצוע שונים בתחום תעסוקת חרדים. היינו שם כעשרים גברים, צעירים יותר וצעירים פחות. מנחי קבוצות, יועצים, מנהלים. שימחנו את עצמנו בכיבוד קל ושתייה כבדה. בכל זאת, לא בכל יום מקבלים תעודה.
לפתע נעמד אחד החברים, יהודי כבן חמישים, זקנו מאפיר, פאותיו המסולסלות וציצית הצמר המונחת על חולצתו מעידות על היותו יהודי חסידי, ויישא משלו ויאמר:
״כולנו כאן עסוקים כבר חודש ימים בהקשבה, בפיתוח פרואקטיביות, בזיהוי נטיות וכישורים, בשאלות של הצגה עצמית ועוד כהנה וכהנה דברים חשובים בהחלט. אבל בואו לא נשכח שעבודה היא לפני הכל – קללה״.
20 מצחים ו-40 גבות הורמו בתהייה והחבר המשיך:
״בעולם מתוקן אדם לא באמת צריך לעבוד, רק בגלל שאדם הראשון חטא, נגזר עליו לעמול ולהזיע בשביל להרוויח את לחמו. בואו לא נתבלבל ולא נשכח את זה״.
אם להיות כן, לא כל כך ידעתי איך לאכול אותו. הרי האמירה הזו סותרת את כל מה שניסינו לבנות שם יחד בלמידה, שעבודה היא לא רק עבור כסף, שמקצוע כרוך בזהות תעסוקתית וששיקולים רבים ומגוונים באים יחד עם בחירת התחום התעסוקתי, אז מה עכשיו, רבינו, אתה נופל עלינו עם דיבורים מערערים כמו ״עבודה זו קללה״?
לפני כמה ימים, בעודי מהלך שמח למקום עבודתי בירושלים, צף ועלה בי קולו של אותו חבר. והפעם עם סימן שאלה: עבודה זו קללה? האם זו גזרת גורל או שמא אפשר לטעון אותה במשמעות?
לאחרונה אני זוכה להיפגש עם קבוצות סטודנטים הלומדים פיתוח תוכנה באחת התוכניות המוצלחות בתחום ההייטק החרדי.
באחד מתרגילי ההנחייה הקבוצתית שאלתי אותם מה החששות שלהם לגבי העתיד. הרבה תשובות הונפו אל חלל החדר. הגיוני. אנשים העלו חשש שאולי לא יצליחו למצוא עבודה, ואם ימצאו אולי לא יצליחו בה. חלק חוששים מהלא נודע וחלקם חוששים מהמעבר מחיי לימוד תורה לחיי עבודה, כשכיר שאין עיתותיו בידיו.
בעודי אוסף ומניח על הלוח את שלל החששות, לכד את אוזני חשש קצת שונה: ״אני חושש שהעבודה שאעבוד בה תהיה חסרת משמעות עבורי״.
ומאז אני נע בין שני הקולות האלה. עבודה היא קללה? עבודה היא משמעות?
יכול להיות שאין צורך להכריע ביניהם. לא מזמן שמעתי קול שלישי, קולו של רבי אלימלך בידרמן, דמות שממלאת אותי בהשראה. ר׳ מיילך דיבר על כך שאם נפקח עיניים נראה איך העולם כולו הולך ומתרחק מקללת גן עדן ומתקרב צעד אחד צעד אל תיקונו השלם. לדוגמה צער הלידה הפוחת באמצעות אפידורל, הוא תחילת תיקון לקללת ״בעצב תלדי בנים״, המצאת המזגן והאפשרות לרכוש און ליין מסמלות את ההתרחקות מקללת ״בזיעת אפך תאכל לחם״ וכן הלאה עוד ועוד סימנים המלמדים על כך שהעולם שלנו הולך ומיתקן. ומה אז?
כשהעבודה היא בתנאים נוחים מיד צפה ועולה שאלת המשמעות. כבני אדם, קל וחומר כשומרי תורה ומצוות הגדלים על ערכים ומורגלים בחיפוש מטרה בכל מעשה, אי אפשר לנו בעבודה שאין בה גם מהתחושה שאנחנו עושים משהו טוב.
פתגם סיני עתיק אומר: ״מצא עבודה שאתה אוהב ולא תעבוד עוד יום אחד בחייך״. הייתי משפץ אותו ואומר ״מצא עבודה שנותנת לך משמעות ולא תרגיש שאתה עובד עוד יום אחד בחייך״.
הלוואי ונזכה כולנו להרגיש ולראות איך הפעולות הפרנסתיות שאנחנו עושים מדי יום ביומו, הופכות את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו. כך אולי נתקדם צעד אחד קדימה, אל ברכת המשמעות.
