"זאת הצעה ממש טובה", אמרה אמא בעייפות. "אילה שטוב, רואת חשבון, חכמה, רגישה, נראית טוב. השדכנית אומרת שזו הצעה יוצאת דופן".
"אבל הם רוצים תמונה", הנחתי.
אמא הנהנה בעצב. "כן, ניסיתי לומר לשדכנית שזה מיותר ואתה נראה מצוין, אבל היא אומרת שבשביל המשפחה הזו זה תנאי סף. הם כבר נכוו עם כמה בחורים שלא היו בכלל בכיוון, ומעדיפים לא לשלוח אותה לפגישה על עיוור".
"אז נוריד", סיכמתי בהשלמה. "לפחות לא נבזבז להם את הזמן".
"אתה בטוח?" אמא נשכה את שפתה. "אולי בכל זאת נעשה ניסיון נוסף? אפשר לקחת את התמונה מהחתונה של אלחנן ולהביא לגרפיקאית שתעשה כמה ליטושים בפנים שלך, קצת ברק וגם…".
"זו לא הבעיה", התערב אבא שעד עכשיו הקשיב לנו בשקט. "ישראל נראה בסדר גמור, אין מה לשפץ בפנים שלו".
אולי בגיל חמש עשרה הייתי מתווכח, אבל בגיל עשרים ושבע הייתי די בטוח במראה החיצוני שלי. לא הייתה לי שום בעיה איתו, היו לי פנים סבירים ומעלה. כבר סיכמנו מזמן שלא זו הסיבה שאנשים מורידים אותי באופן אוטומטי אחרי תמונה.
"אני נראה טיפש בתמונות", הזכרתי לה. "אי אפשר להוריד טיפשות בפוטו שופ".
קשה להבין את התופעה הזו, כי למעשה אני בחור חכם למדי, מוכשר עם ראש על הכתפיים. גם בזה אני די בטוח. אבל איכשהו תמיד בתמונות אני נראה מטופש, חסר שכל, דביל, סכל ועוד כמה מילים נרדפות.
ולא רק אני חושב ככה, כל המשפחה שלי מסכימה עם זה בלית ברירה. לא משנה כמה חכם אני מרגיש, התמונה מסרבת לשקף את השכל שלי.
*
השדכנית סירבה לוותר. היא המליצה חד משמעית על בנצי, צלם עם מומחיות מיוחדת לרווקים בעייתיים.
"הוא לא יערוך לך תמונה מזויפת או משהו", היא שידלה אותי כשהתחלתי להתנגד. "זה לא שקר ולא הונאה. הוא פשוט אלוף בלהוציא תמונות שמשקפות את מי שאתה באמת".
*
בנצי ישב מול המחשב כשנכנסתי לסטודיו שלו. "כבר בא", הוא החווה בידו בכלליות על החלל הקטן. "תחזור בינתיים על הנאום שאתה מתכנן לומר לי".
"אני לא…" התחלתי, ואז נעצרתי בהכנעה. כי הוא צדק. כל הדרך לכאן, שיננתי מה אני אמור להגיד לו שיבהיר את הבעיה, אבל גם ישמור על העקרונות שלי בכל הקשור לעריכה ולזיוף.
החלטתי במרדנות לא לחשוב על הנאום בכלל.
מעל ראשו של בנצי אפור השיער, היה שלט כסוף: הבעה בתור.
תהיתי אם זה אומר שבנצי ירשה לי לנסות הרבה הבעות, או שאם אבחר בהבעה המתאימה, כל הבחורות יעמדו בתור להיפגש איתי.
"אז מה מביא אותך לכאן?" בנצי הסתובב אלי סוף סוף. הוא היה גבר כבן ארבעים וחמש, מגולח למשעי ורזה.
התיישבתי מולו על כיסא כתר פשוט וניסיתי לא ללטוש מבט במסך המחשב. הייתה שם תמונה גדולה של בחור צעיר ומבוהל, ולידו תמונה מוקטנת שלו, עם חיוך גאה וזרועות שלובות.
"מורידים אותי הרבה אחרי שאני שולח תמונה", פתחתי. דילגתי על הפתיח שתכננתי, שאני-רווק-בן עשרים-ושבע-ושמעתי עליו מהשדכנית. הייתה לי תחושה שזה לא יעניין אותו.
"אנחנו חושבים שאנשים לא מתרשמים מהתמונות שלי, כי אני קבוע נראה טיפש בתמונות".
"מי זה אתם שחושבים?" זקף בנצי את גבותיו העבות.
"אה, המשפחה שלי ואני".
"ומה האמת?" תהה בנצי.
"מה האמת?" קימטתי את מצחי. "אה, כן, האמת היא שאני לא טיפש בכלל".
"וגם את זה אני מניח שאתה והמשפחה שלך חושבים".
"כן, אפשר לומר", הודיתי.
"טוב, אז דבר ראשון…" בנצי הסתובב סיבוב שלם בכיסא שלו ואז חזר והביט בי. "אין שום משמעות למה שאתה והמשפחה שלך חושבים".
פתחתי את פי כדי לומר שיש לי שם טוב גם בישיבה, אבל הוא הרים את ידו וקטע אותי.
"המשפחה שלך מכירה אותך, נכון? הם יודעים שאתה נניח… אני זורק עכשיו תכונות רנדומליות, בסדר? אז אל תתפוס אותי במילה. הם יודעים שאתה ביישן אבל עקרוני, אוהב דייסת קוואקר ושונא פיצה, מסוגל להתרכז בלימוד אבל אין לך סבלנות לשיחות נפש. עכשיו, הם רואים תמונה שלך שנראית פחות או יותר כמו שאתה נראה בדרך כלל. כשהם רואים את התמונה הזו, המוח שלהם נזכר מיד בכל מה ש… תזכיר לי איך קוראים לך?"
"ישראל".
"אוקיי, המוח שלהם נזכר בכל מה שמאפיין את ישראל. אז אם אתה עושה הבעה מסוימת, זה מתאים להם למה שהם יודעים עליך. ואם אתה עושה הבעה אחרת מתמיד, הם חושבים שהיא הפוכה ממה שאתה. מה שלא יהיה, הם שופטים את התמונה שלך לפי איך שהם מכירים אותך. אי אפשר להתנגד לזה, המוח עושה אוטומטית את ההקשר".
"נשמע הגיוני", הגבתי בזהירות.
"יופי, אז מה שאני אומר זה, שאין שום משמעות מבחינתי לסיבות שבגללן המשפחה שלך חושבת שמורידים אותך. מה שמשנה זה מה שאני חושב, כי אני לא מכיר אותך, אז אני יכול לשפוט באופן אובייקטיבי מה אתה מייצג".
"אז מה אני מייצג?" תהיתי.
"עכשיו? עכשיו אתה מייצג בחור לחוץ שמתאפק לא לומר לי שהוא לא אוהב קוואקר. כרגע אתה מולי, אתה לא תמונה. הבאת תמונה כמו שביקשתי?"
שלפתי אותה מהכיס בדממה.
בנצי העיף בה מבט אחד ועיקם את אפו. "טובב… אני מוכרח לומר שיש משהו במה שאתם חושבים. אתה באמת לא עושה רושם של חכם גדול. גם אני כנראה הייתי מוריד אותך".
"תודה", מלמלתי.
"אל תיפגע לי עכשיו!" זעף בנצי. "אני מלמד אותך שיעור לחיים, כן? בתמונה יש לך הזדמנות יחידה להביע את עצמך, אין הזדמנות נוספת. מה שאתה מראה – זה מה שהם יודעים עליך. זה כמו שתגיע לפגישה ותצטרך במשפט אחד לגרום לבחורה להסכים להתחתן איתך".
"אני מניח שפשוט אומר לה: 'תגידי כן או שאני יורה", הצעתי.
"אבל אנחנו לא מדברים עכשיו על פגישה", גער בי בנצי. "בשביל פגישות תלך ליועץ אחר. אני מכין אותך לתמונה של החיים שלך. עכשיו תעמוד פה תחת המסך השחור הזה".
בנצי בעט את כיסא הכתר הצידה ובחן אותי בראש מוטה כשנעמדתי ליד הקיר.
"אוקיי, נגיד שאני צלם חתונות, תן את החיוך הכי טוב שלך".
התעלמתי מהרגליים הרועדות שלי, והבזקתי אליו חיוך גדול ומאושר.
בנצי שפשף את סנטרו החלק. "בסדר, תקשיב לי טוב. אני רוצה שתסתכל קצת הצידה עם העיניים, תשאיר את הראש במרכז, ותחשוב מחשבה חכמה".
"המוח שלי ריק", אמרתי מהר. "אין לי אפילו מחשבות משעממות בראש".
בנצי נאנק כאילו כל העולם נגדו.
"אז תנסה לחשוב על משהו חכם. לא! אל תקמט את המצח, זה נראה מזויף. תנסה לחשוב איך אתה… מוריד בדיחה טובה לחברים".
חשבתי איך אתאר לחברים שלי את המפגש שלי עם בנצי, ושמץ של חיוך ברח לי.
"זה כבר יותר טוב!" עודד בנצי. "אני רוצה שתשמר את החיוך הקטן הזה, ותנסה לחשוב איך אתה משפץ את מה שעובר לך בראש, ככה שזה יצא יותר טוב, יותר שנון".
קרוב לארבעים דקות עמדתי מול המסך השחור ובנצי מאחורי החצובה; מנחה, מעיר ומבקר. בשלב מסוים הרגליים שלי כבר רעדו ממאמץ, אבל הוא לא הרפה.
שום הבעה לא סיפקה אותו, ורק כשהרגשתי ששרירי הפנים שלי מאיימים לצנוח, הוא נאנח בסיפוק וצילם כמה תמונות.
"טוב, אני מניח שזה בסדר". הוא הרשה לי להתקרב ולבחון מה יצא.
"מרשים!" הייתי חייב להודות.
בתמונה נראיתי גבוה יותר, המבט שלי מהורהר כאילו אני מתלבט אם לשתף את העולם במה שאני חושב, ועל השפתיים שלי קצה של חיוך נבון בהחלט.
"כן…" בנצי התמתח וקרס על הכיסא שלו. "אני חושב שעשינו עבודה טובה".
*
"הם ענו תשובה חיובית!" אמא נופפה לי בטלפון בהתלהבות. "הם רוצים לגשת לפגישה, היית מאמין???".
זה לא שנפגשתי מעט כל כך, אבל כמעט לא קרה שמישהו ענה תשובה חיובית אחרי ששלחנו תמונה. מתברר שבנצי שווה את המחיר.
*
בפגישה השישית, אילה רצתה שניפגש בצהריים.
"נחמד לראות את הים כחול", ציינתי כשהתיישבנו על גדר אבנים מולו. "כבר התרגלתי לראות אותו שחור עם קצף לבן".
"גם אנשים נראים אחרת באור יום", היא חייכה בהיסוס. "לכן העדפתי את השעה הזו, למרות שהיה לי מסובך לצאת מוקדם מהעבודה. כי נראה לי בלילה אנשים נראים אחרת".
"באור החזק של המלון?" עיקמתי את אפי. "לא חושב".
"נכון, צודק, אבל הייתה לי הרגשה כזו… טוב, אולי זה טיפשי מצדי, אבל חשבתי שצריך להכיר בכמה הזדמנויות, לא תמיד רק בערב כשלפעמים עייפים קצת מכל היום, ולא נראים בדיוק אותו הדבר".
לא ממש הזדהיתי עם התאוריה, אבל חייכתי בהסכמה כי לא באמת היה אכפת לי, ותכלס השמש הייתה נחמדה.
"זה כמו בתמונות שברזומה", הרהרה אילה והקפיצה אותי. "תמונה אחת אף פעם לא באמת משקפת, אולי צריך סרטון".
"עם בחור נבוך שלא מסתכל למצלמה בעיניים ומרשרש ישר לתוך הרמקול?" גיחכתי והיא צחקקה. "נכון, צודק, גם זו לא שיטה טובה, אבל מה שבטוח, אי אפשר לייחס יותר מדי משמעות לתמונה".
חשבתי בעצב על כל התמונות הקודמות שלי, והנהנתי.
"למשל אתה…" היא לקחה נשימה עמוקה, ועכשיו קלטתי שכל התאוריה לגבי היום והלילה, הייתה כנראה פתיח לנושא שתכננה. "התמונה ששלחו לנו ממש תפסה אותי".
חייכתי בגאווה. כמעט שעה של עבודה, ברור שהיא תפסה אותה.
"אתה יודע… אני… לא כזה טיפוס עם ביטחון עצמי, נכון?" עשיתי תנודה לא ברורה עם הראש, בין מסכים כי נימוסי להסכים, לבין לא מסכים כי בטח שיש לה ביטחון.
"תמיד הלחיצו אותי בחורים שמדי בטוחים בעצמם, עם דעות מכאן ועד להודעה חדשה, שלא מסוגלים להקשיב כמו שצריך ורק רוצים לשמוע את עצמם. ובתמונה שלך… ממש מצא חן בעיניי איך שאתה מהוסס כזה, נראה טיפוס קשוב, שלא מדבר סתם אלא מתלבט קודם אם זה בסדר להגיד מה שאתה חושב…" היא צחקקה שוב במבוכה. "טוב, אני נשמעת מוזרה עכשיו, אני יודעת, אבל באמת שההססנות שלך התאימה למה שחיפשתי".
בהיתי בה, לא מסוגל להאמין.
"והכי מצחיק…" קצות הלחיים שלה האדימו, ואולי היא צדקה שבלילה לא הייתי מזהה את זה. "שכבר בפגישה ראשונה גיליתי שזה לא מדויק. זאת אומרת, אתה באמת קשוב וחושב לפני שאתה מדבר, אבל לא חסר לך ביטחון עצמי, יש לך הרבה דעות ואתה ממש לא הטיפוס שראיתי בתמונה".
'תחשוב בראש על הבדיחה שלך, תשייף אותה כמו שצריך, תתרכז כאילו היא משעשעת אותך אבל אתה עדיין לא מוכן להוריד אותה לציבור'.
חסר ביטחון.
"אז בעצם הופתעת לרעה…" חייכתי כדי שתראה שאני לא נפגע, שמבחינתי כל העסק זו רק בדיחה חסרת משמעות.
"לא, חס וחלילה!" מחתה אילה. "הופתעתי לטובה מאוד! כי נהניתי מהדעות שלך ואני אוהבת לשמוע מה אתה חושב. סתם ציינתי שמצחיק שמה שתפס אותי בתמונה, זה בכלל לא מה שאתה באמת. מה שאתה באמת… זה הרבה יותר מזה".
באותו רגע הייתי מבסוט שבנצי לא כאן כדי לצלם אותי. לא רק כי הייתי מעדיף לשבת ליד אילה, אלא כי הייתי די בטוח שהחיוך הענק שנפרש לי על הפנים בלי שליטה, היה נראה מטופש לגמרי בתמונה.
