אנשי רוח באים בכח שירתם. אין לי מושג מי הטביע את האמרה הזו, או שאולי בכלל זו הברקה של אחת מהחברות, אך זהו השם שנושאת אחת מקבוצות הוואטסאפ היותר עתיקות שלי – עם חברותיי ללימודי הספרות במכללה ירושלים, אי אז לפני למעלה מעשור. את הקבוצה הרדומה הזו הערתי בוקר אחד בשאלה המאוד דחופה (שלבושתי אפילו אינה פותחת בשאילת שלום): "ישנה הגדרה ספרותית למילים המשלבות בתוכן זמן ומקום, כמו פתח. זוכרות משהו כזה? יכולות לסייע לי?" הקבוצה קמה לתחייה, מישהי הזכירה את היצירה בעקבותיה נלמד המושג, מישהי אחרת שלחה את הטלפון של ד"ר יעל שלימדה אותנו את אותו הקורס, מישהי נוספת שלחה קישור לערך בוויקיפדיה שמדבר על מושג דומה, אבל המושג עצמו לא נמצא (ואני – שלא מצליחה לתחזק קשרים הווים לצערי, דחיתי את הפנייה למרצה מטעמים מובנים).
***
כרונוטופ. מילה המשלבת בתוכה זמן ומקום. כמו פתח – מיקום גיאוגרפי אבל גם נקודת זמן – כניסה, יציאה (ותודה לעדי שמצאה לי לבסוף את המושג וגם את גלגולו וצילומי הערות שוליים ממאמרים שכוחים שבהם הוא מופיע). פתח הוא למעשה סיפור המקופל במילה אחת. וגם שער. או סף. גם ירושלים, אגב היא כרונוטופ מושלם, אמנם ירושלים היא הכי מקום שיש, אבל היא כל כך סיפור של זמן, שכבות של קיום ומאבק על שלום. וזה עוד לפני שדיברנו על ירושלים כסמל, על ירושלים כתשוקה, על ירושלים כנקודת יעד, סוף הדרך . (וכן, גם דרך היא כרונוטופ מהמם, סיפור של מקום ושל זמן, סיפורו של ההולך בה ותלאותיו).
***
מילות ההלכה הכביכול יבשות, כביכול מילות הדרכה ותו לא לקיום מצוות הדלקת נר חנוכה, מטעינות את רגעי הדלקת נרות החנוכה באותה משמעות כרונוטופית (מרשה לעצמי להטות את המושג, אבל לא מבטיחה שזה חוקי): "ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". פתח הבית, נקודת ההבדלה בין החוץ לפנים. מה שמאפשר לבית להיות בית. מה שמאפשר לחוץ להישאר חוץ, להישאר בחוץ. בדיוק אותו הפתח שביקשה מלכות יוון לעקור מישראל: עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו יידקר בחרב, וכל כך למה? – כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות (צניעות), שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות, וכל הרוצה ליכנס – נכנס, בין ביום ובין בלילה".
הדלקת הנרות בפתח מזכירה לנו לעצור רגע ולהתבונן על פתחי הבית שלנו, על הממשק שלנו עם העולם, על ההבדלה הקדושה בין מה ששלי לבין מה ששייך לאחר, בין איך שנכון לי לבין איך שאנשים תופסים את. אני יושבת בבית ורשות הרבים בידי, נמצאת ברשות הרבים וחשופה לרשויות יחיד הפורצות אל רשות הרבים, מערבבות בין העולמות. לעת ערב בנשיקת יום ולילה, רגע לפני הבדלת הממשלות, נעלה אור על פתח הבית מבחוץ.
***
דינמיקה עדינה מאד מתנהלת בעולם היהודי בין החוץ לפנים, דינמיקה עדינה המזהירה מפני הסתגרות מנַוונת, ובו בזמן שומרת מפני חיי חוץ ריקים ומנוכרים. דינמיקה עדינה התובעת מאיתנו השקעת כוחות פנימה בבית – ליבת החיים, ובו בזמן מייחלת לתיקון עולם במלכות ה', תיקון אקטיבי, יוזם, לוקח אחריות. מאי חנוכה? חנוכה הוא זמן של התכנסות פנימה בבית החמים והמואר, או זמן של יציאה החוצה אל רשות הרבים ואורות בידינו, לגרש האפילה? חנוכה הוא זמן של גיוס כוחות הגוף למלחמה ברוע, או של שימור פך שמן טהור החתום בחותמו של כהן גדול? חנוכה הוא זמן של חושך – של לילות ארוכים ואפלים, או זמן של הארה מיוחדת היורדת עד למטה מעשרה טפחים? ובכלל, חנוכה הוא זמן קדוש או זמן של חולין?
חנוכה הוא זמן של פתח, של קו התפר, של נקודת ממשק בין התוך לבר, של הגם וגם. חוץ ופנים, חושך ואור, רשות היחיד ורשות הרבים, עבר והווה ועתיד, שמיים וארץ. מצוות חנוכה נר איש וביתו, עד שתכלה רגל מן השוק. אין לך רשות היחיד יותר מאיש וביתו – זו אשתו, אין לך רשות הרבים יותר ממקום רגלי ההולכים בשווקים. אנו ספונים בבית – משכן לשכינה, וליבנו ער לרגלי ההולכים בשוק החשוך. וכשהסכמנו לצאת אל הפתח, להביא את האור אל החוץ, יורדת שכינה להאיר גם להם מתחת לעשרה טפחים.
