הלילה הארוך פינה את מקומו לבוקר צלול. הרחובות הריקים של קובנה ליוו את צעדיהם של חברי הקבוצה בהליכת בוקר מרעננת. לאחר תפילת שחרית במרכז היהודי וארוחת בוקר מסודרת, הם יצאו שוב לדרך. שדות ירוקים ומנוקדים בבקתות עץ הקיפו אותם מכל עבר, והנוף דיבר בשקט על מאות שנות היסטוריה יהודית. בין עצי האשוח הגבוהים ועל פני הנהרות הצלולים, ליוו אותם שיחות שלא פסקו: מהי ליבת הרוח של שיטת המוסר, ואיך נוגעים בה?
בקלם, עיירה ציורית עם בתים עטופי מדשאות, עמד מולם בית המוסר הישן. חזותו הפסטורלית הסתירה תביעה בלתי מתפשרת לשליטה עצמית, סדר והרמוניה. שם, מול חלונות שבורים וספסלים חרבים, עלתה השאלה: האם ייתכן שדווקא כאן, לצד לימוד התורה והמוסר, שולבו גם לימודי חול ומתמטיקה?
בטלז, באולם משופץ ומרשים שבו פסנתר כנף ניצב בפינה, שבו ועלו הפולמוסים. פעם, סיפרו, נשברו כאן ספסלים ומנורות מרוב להט. גם עתה סער הדיון: האם מנהיגות חינוכית נבנית מעומק פילוסופי או דווקא מהתמסרות פשוטה ללב התלמיד?
כשגשם כבד ירד עליהם בדרכם לפוניבז', התבהרה התמונה: החינוך הממלכתי־חרדי, ממש כמו הישיבות הגדולות של ליטא, איננו רק מוסדות ותכניות לימוד. הוא בראש ובראשונה שאלה של זהות, של נאמנות לערכים, ושל מנהיגים שמוכנים להתווכח – כדי להצמיח.
(פרק מתוך יומן מסע לליטא)
לפתח אישיות של מנהיג
אז מה בין ליטא של המאה הקודמת לחינוך העכשווי? איך עובר חוט דק בין ישיבת פוניבז' המעטירה, דרך וילנה, קלם וקובנה, עד לאתגרי החינוך החרדי של שנת 2025?
בשביל להבין, נחזור אל נקודת המוצא: מחלקת החינוך בעיריית ירושלים. בחדרו של ישראל זיכרמן, סגן הממונה על החינוך הממלכתי־חרדי, ישב גם הרב שאול מילר מרשת נצח. שם, בין ארבעה קירות משרד פשוט, נרקמה לה תוכנית ראשונה מסוגה להכשרת דור המנהיגים החדש בחינוך הממלכתי־חרדי.
בשיחה עם ישראל זיכרמן, ביקשנו לעמוד על הרקע הרעיוני והחינוכי שעמד בבסיס גיבושה של תוכנית ההכשרה לעתודה הניהולית.
"מוסדות החינוך הממ"חים בירושלים גדלים באופן שאין לו אח ורע באף מחלקת חינוך אחרת", פותח זיכרמן ומציב נתונים: "כדי לסבר את האוזן, לפני 3 שנים, פתחנו את שנת הלימודים עם 2,400 תלמידים בממ"ח. את שנת הלימודים הנוכחית, תשפ"ו, התחלנו עם 7,000 תלמידים".
לדבריו, הגידול לא נובע רק מהצטרפותן של חסידויות כמו בעלזא וזרמים חסידיים נוספים אל מוסדות הממ"ח, אלא גם מצמיחה טבעית בתוך המוסדות הקיימים, באחוזים חריגים במיוחד. ושוב הוא מדבר במספרים: "אם בזרם הליטאי־מודרני סיימנו את תשפ"ה עם כיתה ח' אחת בלבד בכל ירושלים, את השנה הנוכחית פתחנו עם לא פחות משבע כיתות א' ותשע כיתות גן חובה".
וגם אם לא למדתם ליב"ה, את אחוזי הצמיחה ניתן לחשב בקלות.
וכשהמוסדות גדלים, נדרשים מנהלים נוספים?
"הרעיון בתוכנית ההכשרה 'כנפי רוח' הוא לא רק להכשיר דור חדש של מנהלים איכותיים, אלא כאלה שמבינים את השפה הממח"ית על בוריה", מבהיר זיכרמן. "ממ"ח זה לא רק עניין ממלכתי. זאת בראש ובראשונה גישה חינוכית הרואה כל תלמיד כאינדיבידואל. זה חינוך לאחריות חברתית ושימת דגש על מעורבות הורית, ומעל הכל, הפנמה שתפקידו של מחנך אינו רק להעביר ידע אלא לעצב דמות ולהצמיח אישיות".
ואם נבקש לזקק את מטרת התוכנית למשפט אחד, היא נועדה להצמיח דור חדש של מנהלים חינוכיים, שידעו לשלב בין חזון חינוכי לערכים מעשיים, ויהוו שגרירים נאמנים של הבשורה הממח"ית.
משלוש יוצא אישיות של מנהיג
לחיבור המיוחד בין מחלקת החינוך בעיריית ירושלים לרשת 'נצח' ישנה היסטוריה משותפת של מיזמים כדוגמת התוכנית החרדית ללימודי אזרחות, מסע לפולין ועוד. כאן גם הצטרף גוף שלישי, משרד החינוך, וכך יצאה לדרך תוכנית ראשונה מסוגה בחינוך החרדי. וכשמה כן היא, 'כנפי רוח', נועדה להצמיח את העתודה המנהיגותית במוסדות הממ"ח.
מי שהיה השותף הטבעי למהלך, הוא אלי (אלימלך) פופר, מפקח יסודי ועל־יסודי ומפקח מתכלל במשרד החינוך, מחוז ירושלים. בשיחה שקיימנו עם פופר הוא מספר על החיבור שלו לתוכנית: "בשנים האחרונות אנו חשים בחוסר של מנהלים איכותיים שצומחים מתוך השטח, בעלי ראייה רוחבית, שמסוגלים להתבונן במקרו על המערכת הניהולית בצורה מקצועית".
משרד החינוך ליווה את התוכנית כבר בשלבי המיון הראשוניים. מתוך כמעט ארבעים מועמדים, נבחרו לתוכנית שישה-עשר מורים ואנשי חינוך, כולם משמשים כמורים במוסדות ממח״ים, ומהווים נציגים של רוח החינוך המעשית. תהליך הסינון היה מוקפד במיוחד: מועמדים עברו ראיונות אישיים וביצעו משימות חינוכיות כתובות, ורק אלו שנמצאו מתאימים לחלוטין התקבלו למסלול.
"בשלבי המיון היה חשוב לנו לזקק קבוצה של אנשים פוטנציאלים המתאימים לעתודה ניהולית", מבהיר פופר.
הרב שאול מילר, מנהל ת"ת ברשת 'נצח' ומהוגי תוכנית 'כנפי רוח', מצטרף לשיחה ומסביר את הנושאים העיקריים עליהם התבססה תוכנית הלימוד: "כאשר ביססנו את תוכנית הלימוד, היה חשוב לנו להתמקד לא רק בפרקטיקה. השוק כבר מוצף בהשתלמויות שעוסקות ב'איך להקנות ידע' או ב'איך ללמד גמרא'. בשונה מזה, התוכנית שלנו התמקדה באיך לבנות ולפתח אישיות של מנהיג".
מילר מוסיף: "הרעיון הוא לקחת קבוצה של מחנכים וללמד אותם לצאת מהמבט המצומצם של מורה שרואה רק את הכיתה. אנחנו רוצים כאן יזמים חינוכיים, אנשים שיחשבו במבט רחב יותר, כאלה שרואים את המערכת כולה ומחפשים דרכים ליזום ולחדש".
"ההשקעה בדרגי הביניים היא המפתח לחיזוק דור המורים", סבור אלי פופר ממשרד החינוך. "תוכנית מסוג זה מייצרת תחושת סיפוק אמיתית, ויתרה מכך – מעניקה לאנשי החינוך את הדחיפה לשאוף קדימה ולבסס את עתידם המקצועי להמשך הדרך".
זהות חרדית וחינוך רגשי
התוכנית, שכללה 13 מפגשים, התמקדה בשני היבטים עיקריים: זהות וחינוך רגשי.
במסגרת נושא הזהות הועלו שאלות עומק על משמעותה של זהות חרדית בעולם המודרני, ועל הזהות החרדית במוסדות ממ"ח וישיבות תיכוניות בפרט. "עוד לפני שעסקנו בהעברת מסרים לתלמידים, נדרש כל מחנך לדייק לעצמו: מהי הזהות החרדית של ימינו?", מבקש להבהיר הרב מילר. "התהליך החל בעבודה פנימית בה המורים חקרו את עמדותיהם, ערכיהם ותפיסותיהם, ורק לאחר מכן הפכו את התובנות לכלים חינוכיים במטרה להוביל את התלמידים בדרך מודעת ומעמיקה".
נושא הזהות שהיווה את ליבת תוכנית 'כנפי רוח' הונחה ע"י צוות מרצים מהשורה הראשונה: הרב אליהו מאיר פייבלזון, ראש ישיבה והוגה דעות שהעמיק בשאלה מהי חרדיות, הרב יעקב בוצ'קובסקי שהציף פולמוסים מרתקים בנושא, וסדנא אותה העביר יהודה דרורי ממובילי תוכנית 'מעוז', בנושא פיתוח זהות.
החלק השני של התוכנית התמקד בהיבטים רגשיים בהוראה. סגן מנהל מחלקת ממ"ח בעיריית ירושלים, ישראל זיכרמן, מבקש לציין כי: "בשונה מתלמודי תורה מהמיינסטרים החרדי, בהם הדגש הוא בעיקר על הקניית ידע, בחינוך הממלכתי־חרדי קיימת מודעות עמוקה לעולם הרגשי של התלמידים ובהבנה של תהליכים רגשיים".
מי שהיו אמונים על חלק זה של התוכנית היו ד"ר אלעד אבידן, דוקטורנט למדעי המוח ורפואה באוניברסיטה העברית והפקולטה לרפואה בהדסה שהעביר סדנה על סוד המוח האנושי. עוד בצוות המרצים שובצו הרב ישי זינגר ראש תוכנית 'לפני ולפנים' במכללת הרצוג, ואביעזרי כהן, מטפל קוגניטיבי התנהגותי מוסמך ומנחה הורים
לצד השיעורים וההרצאות, התקיימו גם סיורים. "את אחד הסיורים החשובים קיימנו כאן, במחלקת החינוך בעיריית ירושלים", מוסיף לשתף זיכרמן. המחנכים פגשו את ראש מִנְהָל חינוך בעיריית ירושלים המטרה להבין את המושג חינוך בתמונה גדולה יותר ואיך עובד מערך חינוך. הוא חותם בקריצה חיובית: "זה חתיכת אירוע לעבור מלהיות מחנך כיתה -לנהל מערך חינוך".
גם ועדת החינוך בכנסת בראשות ח"כ שמחה רוטמן הייתה חלק בלתי נפרד מ'כנפי רוח'. שם קיבלו המשתתפים מבט נוסף על איך עובד מערך החינוך ומול אלו אתגרים ניצבים מקבלי ההחלטות.
מהכוח אל הפועל: מחדר פודקאסט בית ספרי ועד גשר אישי לישיבות תיכוניות
באמתחתו של דניאל בן חמו, מורה ומחנך בישראל יש ותק של 23 שנות חינוך, ביניהם שנים לא מעטות במסגרות ממ"ח. ובכל זאת הוא בחר להיות מחלוצי משתתפי התוכנית.
מדובר במחזור הראשון של תוכנית 'כנפי רוח', לא חששת להשקיע משאבים של אנרגיה וזמן וללכת אל הלא־נודע?
"אני אמנם עוסק בחינוך הרבה מאוד שנים, אבל המוטו שמוביל אותי הוא – "מכל מלמדי השכלתי". ומצאתי כאן הזדמנות אמיתית לקבל כלים גם בממד של ניהול מערך חינוכי".
עם אלו תובנות יצאת?
"בעיקר עם השאלות שעסקו בזהות חרדית", הוא מוסיף לחלוק איתנו את רשמיו. "אם עד לפני עשרות שנים בודדות, לדמות החרדי הייתה תבנית קבועה, היום המושג 'חרדי' נמצא על ספקטרום רחב מאוד. היופי הוא לקבל את זה שאין דרך אחת, ישנם מסלולים רבים ושונים בדרך להיות יהודי ירא שמיים, וזאת הבנה מהותית שאנו, כאנשי חינוך, מחויבים להנחיל לדור הבא".
אך מעל הכל, חשוב לדניאל להצביע על גולת הכותרת של 'כנפי רוח'. אחד ממטרות התוכנית הייתה להוציא כל משתתף עם מיזם חינוכי אותו הוא הגדיר לעצמו כיעד אישי ויזם בעצמו. "להוציא מן הכוח אל הפועל", כפי שמגדיר זאת המורה בן חמו. "כמחנך בכיתה ח', שנים שהרעיון התגלגל לי בראש, אבל רק אודות להכשרה ב'כנפי רוח', הצלחתי להניעו בפועל".
המיזם של דניאל קיבל את השם – "גשר אישי". ארגון המספק מערך תמיכה וליווי אישי לתלמידי כיתות ח' בממ"ח המשתלבים בישיבות תיכוניות חרדיות. התמיכה נעשית באמצעות מפגשי הכנה, סדנאות בנושאים כמו דימוי עצמי, ניהול זמן ותקשורת בין-אישית לצד תוכנית למידה פרטנית לתלמידים הזקוקים לכך.
אל המיזם של דניאל בן חמו הצטרפו עוד חמישה עשר מיזמים חינוכיים מרגשים. מתוכם כאלה שאולי גם יכתבו מחדש את ההיסטוריה של מערך החינוך החרדי.
בין המיזמים המרשימים שיצאו מתוך התוכנית ניתן למנות את חדר הפודקאסט הבית-ספרי, יוזמה שפיתח בעצמו משתתף התוכנית, המחנך יהודה סבו. המיזם נועד לחבר את ההורים להתרחשויות היומיומיות בבית הספר, ולהעניק להם הצצה לעולמם הפנימי והרגשי של התלמידים דרך הקול האותנטי של הילד עצמו.
יוזמה נוספת שצמחה במהלך תקופת ההכשרה היא תוכנית "חסיד אני", אותה יזם הרב הרבסטמן, מחנך בתלמוד תורה בעל שם טוב בבית שמש. התוכנית נועדה לקחת את התלמידים המגיעים מבתים כלל־חסידי פתוחים יותר ולחבר אותם לשורשים שלהם, באמצעות הקניית הנרטיב החסידי והטמעת ערכים מרכזיים בחסידות. התהליך מתבצע דרך העצמה רגשית של חוויות רוחניות, הדגשת קרבה לה', ובהקשר של חוויות סביב מועדי השנה.
מעבר למיזמים האישיים, מחנכים שהשתתפו בתוכנית, מדווחים על כי הכלים שרכשו במהלך הסדנאות, כבר מיושמים בפועל בכיתות הלימוד.
"אני מעביר לתלמידים שלי ממש מיני סדנאות", משתף אחד הבוגרים של 'כנפי רוח' המחנך כיתה בישיבה תיכונית. "בתחילת השנה, העברתי לתלמידים סדנא שהועברה בתוכנית: כל בחור בחר דמות משמעותית בעיניו ומשתף למה דווקא היא. בזמן הזה שאר הכיתה כתבו לו שאלות אישיות על הדמות, ובסוף כל תלמיד אסף את השאלות ובחר לענות על אחת מהן, בדיוק כמו במפגש הראשון שלנו".
ישראל זיכרמן חותם את זה כך: "אפשר לומר כי בסיום המחזור הראשון של 'כנפי רוח', כבר שמנו בהחלט עין על מספר משתתפים שהם ללא ספק יהיו הדור הבא של המנהלים בממ"ח".
המסע לליטא: ערכים בלתי משתנים בעולם משתנה
לא המערכה מול איראן, לא ביטולי טיסות ואף לא מחירי הכרטיסים שהמריאו לשחקים, דבר לא הצליח לעצור את אקורד הסיום לתוכנית: המסע לליטא.
כשהרב שאול מילר מרשת 'נצח' מדבר על המסע לליטא, אי אפשר שלא להרגיש את ההתרגשות בקולו. "הנסיעה לליטא היא גולת הכותרת של 'כנפי רוח', אליה התנקזו כל מפגשי ההכשרה".
ולמה ליטא?
"במסע לליטא חקרנו את עולם הישיבות ועולם המוסר, וביקשנו להתחקות אחר שורשי הזהות החרדית. סביב מנהיגים בולטים שהובילו מהפכות רוחניות וחינוכיות, נפרשה בפנינו תמונה רחבה יותר של התפתחות הזהות ושל עיצוב דרכי החינוך בדורות האחרונים, עד לקצה ההיסטוריה, אל צל השואה שהחריבה, אך גם יצרה קרקע להתחדשות".
המסע זימן אפשרות אמיתית להרחבת היריעה, להבין מה עמד בבסיסן של הישיבות, מה הן התפיסות שהניעו אותן, אלו מתוכן שילבו לימודי חול, ואלו הציבו גבולות ברורים יותר. "היה מעניין לגלות כי לכל ישיבה יש סיפור משלה ", ממשיך מילר. "לא רק בצורת הלימוד אלא גם בנרטיב החינוכי והערכי". סיפור שנכתב בידי מנהיגים שבנו לא רק בתי מדרש, אלא גם קהילות שלמות.
קשה לתמצת מסע מטלטל בן חמישה ימים. נדרשת כתבה נפרדת רק כדי לתאר את החוויה הרוחנית והחינוכית שעבר כל משתתף. המסע לליטא לא היה רק טיול היסטורי, זו הייתה מסגרת התבוננות פנימית ומעמיקה על משמעות הזהות החרדית ומנהיגות בחינוך.
הרב מילר מבקש להוסיף דוגמה: "באחד הערבים, לאחר שביקרנו בישיבות פוניבז' וסלבודקה, ישבנו לשיחה פנימית, ושם עלתה השאלה: עד כמה הסיפורים ההיסטוריים הללו מדברים לתלמידים שלנו? האם הנוער החרדי במסגרות הממ"חיות מרגיש שהוא המשך ישיר של עולם הישיבות דאז? ואם הם לא מרגישים כך, מהי האחריות שלנו כמחנכים להפוך את תחושת הניתוק לחיבור חי ומחייב?"
"שם נגענו בשאלות העמוקות באמת: מהם הערכים הבלתי משתנים בעולם משתנה? מה הופך את ההמשכיות מסדרה של אירועים היסטוריים לסיפור אחד, מחבר? ואיך יוצרים תחושת שייכות אמיתית גם לדור שעבר אבולוציה ומרגיש מרוחק, אך נושא בתוכו את הכוחות להמשיך ולהחיות את המסורת?"
אם נבקש לסכם את המסע, הרב מילר מתמצת זאת במשפט: להסתובב שם, בין סמטאות עתיקות, בין ספסלי הישיבות וריח דפי הגמרא, ולהבין ששאלות מהותיות שנשאלו אז עדיין כותבות את דפי ההיסטוריה של ימינו.
בין ליטא לקובנה, בין ישיבת פוניבז' המעטירה לעיירה טלז ועד לעיר הקודש ירושלים, חוט דק שמחבר בין דורות. על-זמני, נצחי. זהו חיבור המשלב זהות ומנהיגות, מסורת וחזון, ומכין את דור המנהלים הבא להוביל את מערכת החינוך הממלכתי־חרדי.
