כשגילו הוריו של בני (שם בדוי) בן ה-12 הלומד באחד מבתי הספר היסודיים המשתייכים לרשת הממ"ח שבנם צפה בתכנים לא ראויים שקישור אליהם נשלח במייל ידי אחד מחבריו לכיתה, זעמם הופנה מיד לכיוון המוסד החינוכי. "אלו ילדים לומדים אצלכם?!" הטיח אביו בפגישה טעונה עם מנהל תלמוד התורה. "כך נראה החינוך שעליו אנחנו משלמים? אלו התכנים שאליהם נחשף הילד שלנו?!"
הפגישה הייתה רוויית האשמות והתנהלה בדציבלים צורמים במיוחד, אבל כששאל המנהל בעדינות באיזה שירות סינון הם משתמשים בבית כדי לפקח על התכנים שאליהם ילדיהם נחשפים ברשת המקוונת, השתררה דממה כבדה. באינטרנט הביתי לא היה שום סינון, ובני בן ה-12 היה רגיל לגלוש בחופשיות בכל אתר וללחוץ על כל לינק, בלי ששום דבר יעצור אותו.
למירי, מחנכת כיתה ו' בבית יעקב בירושלים יש סיפור הרבה פחות דרמטי, אבל מייצג לא פחות, על ציפיות ההורים מהצוות החינוכי בבית הספר. "בכל שנה מחדש, מיד אחרי הימים הנוראים, יש לי לפחות שניים שלושה טלפונים מאימהות של תלמידות, שמצלצלות לדווח לי שהן מאוכזבות נוראות מכך שהבנות שלהן לא היו מוכנות לתפילות בראש השנה וביום כיפור, ומתלוננות שאני כמחנכת לא עברתי עם הבנות על המחזור לפני ראש השנה", היא מספרת. "סליחה, לא התבלבלנו קצת? אני צריכה ללמד את הילדות שלכן איך להתפלל? לא ברור שזה התפקיד שלכן כאימהות? אני מחנכת את הבנות שלכן, נכון, אבל זה לא אומר שאני צריכה לעשות את העבודה במקומכן. אם אני מספיקה לעבור עם הבנות על התפילות לפני הימים הנוראים – מצוין, אבל אם לא – קחו אחריות ותדאגו לשבת איתן ולראות שהן מסתדרות לפני החג, אל תבואו אליי בטענות אחריו".
למוטי בורשטיין, אב לשישה ילדים בגילים שונים, דווקא יש לא מעט ציפיות ממוסדות הלימוד של ילדיו. "כן, אני בהחלט מצפה שבחיידר ובבית הספר ידעו להתמודד ולא יטרטרו אותי על כל שטות", הוא אומר. "אני שולח ילדים ואני מצפה שיצאו מחונכים ועם מידות טובות, וכן, גם עם ידע והשכלה. אני לומד עם הבן שלי אחרי החיידר, משלם לאברך שילמד איתו בימים בשבוע שאני לא יכול, משקיע בטיפול רגשי שעולה הרבה כסף כדי לעזור לו להתמודד ולווסת כעסים, אז למה אני צריך לקבל בכל שני וחמישי טלפון מהרבה בחיידר שהבן שלי רב עם הילד הזה ועם הילד ההוא, אתמול טלפון שהוא חלם בשיעור והיום טלפון שהוא שכח ספר ומחר אלוקים יודע מה. הוא לומד אצלכם, תגדילו ראש ותעשו את העבודה שלכם כמחנכים, זו ציפייה מופרכת?".
הילדים שלנו נמצאים במוסדות החינוך חלק נכבד מהיממה. הולכים למעון או למטפלת כבר מגיל שלושה חודשים, ממשיכים לגנים ולחיידרים עם יום לימודים ארוך, ומשם לסמינר ולישיבות, שרובן עם פנימיות נלוות. לפעמים נראה שהדור שלנו עושה מיקור חוץ כמעט מוחלט לנושא החינוך, איך זה משפיע על תפיסת האחריות ההורית שלנו?
עניין של תיאום ציפיות
"יש סיבה שבגללה אני כותב את הטורים שלי ישירות להורים, ולא למחנכים", אומר שניאור רוכברגר, מרצה ואיש חינוך, ממונה חינוך חברתי-ערכי במחוז החרדי במשרד החינוך. "הסיבה הבסיסית היא שבראש ובראשונה האחריות לחינוך מוטלת על ההורים. אמנם יש אילוצים, והרבה לפני זמננו הבינו שלא כל אבא יכול ללמד את בנו תורה, אבל בסופו של דבר – האחריות היא של ההורים. זה שההורים משלמים למישהו שילמד את הילד, לא מסיר אותה מהם. הבעיה היא שיש כשל מבני במערכת החינוך בכל מה שקשור לחינוך, כי המערכת היום נבנתה להתמקד בעיקר בלמידה ובהספקים, ופחות בחינוך עצמו. בעולם אידיאלי, ברור שהיה עדיף מחנך שלא מתחלף כל שנה אלא מלווה את התלמידים לאורך כמה שנים. למה שמורה בכיתה ג' לא ימשיך עם התלמידים לעוד שנה, הרי הוא כבר מכיר אותם? אבל מבחינה לימודית נוח וקל יותר למערכת שהוא ילמד כל שנה מחזור של כיתות ג'. הנקודה היא שחינוך, בניגוד ללמידה, הוא לא משהו שמוגבל בזמן. בעולם החינוך הבלתי פורמלי יש שלושה רצפים חינוכיים, האחד הוא לאורך היום כולו, גם אחרי שעות הלימודים, השני הוא לאורך השנה כולה, גם בזמן חופשות מבית הספר, והשלישי הוא לאורך כל תהליך ההתבגרות. אם בשני הרצפים הראשונים מורים יכולים לעשות מבצעים ופעילויות לזמנים שבהם הילדים לא בבית הספר, ברצף השלישי הנמשך כמה שנים הגורם המרכזי והיציב בחינוכו של הילד זה ההורים. הורים לא מתחלפים בסוף שנה ולא יוצאים לחופש, הקשר עם הילדים נשאר גם אחרי שהילדים נישאים ועוזבים את בית ההורים".
הבעיה, לדברי רוכברגר, היא שבמשולש של הורים – מורים – ילדים, יש ציפיות לא ממומשות. "אם נשאל את המורים מה המטרה שלהם כשהם מגיעים לבית הספר, התשובה תהיה ללמד. שהילדים יצאו בסוף שנה עם ידע, שידעו לקרוא ולכתוב וכן הלאה. גם מורה שיגיד אחרת, בפועל לפני יום לימודים הוא מכין שיעור והצורה בה מודדים אותו היא הידע של התלמידים. אם נשאל את ההורים למה הם שולחים את הילד לבית הספר, התשובה שלהם תהיה בשביל החינוך והערכים. ואם נשאל את הילדים עצמם למה הם מגיעים לבית הספר, התשובה מן הסתם תהיה: בשביל ההפסקות ובשביל החברים. ילד נורמטיבי ותקין לא מבין למה השיעור נמשך ארבעים דקות וההפסקה עשר דקות, ולא להפך. המשולש הזה יוצר הרבה פערים בין הורים ומורים, ולא מעט תסכולים. חשוב להבין מה הציפיות שלנו מהמוסד החינוכי ועד כמה הן ריאליות, ולזכור שהאחריות היא קודם כל אצל ההורים".
רוכברגר מסכים שיש מגמה בשנים האחרונות שבה ההורים מעדיפים להעביר את האחריות למוסד החינוכי. "קודם כל, מבחינה טכנית, לרוב ההורים אין זמן עם הילדים. אם בעבר רוב האימהות היו נוכחות בבית בצהריים ומקבלות את הילדים, היום נשים מסיימות לעבוד בארבע, מגיעות הביתה טרופות נשימה, צריכות לנוח, ואחרי שעתיים כבר נגמר היום. הילדים נמצאים רוב שעות היום במסגרת, מתי ההורים פוגשים אותם? וגם כשכבר נמצאים עם הילדים, לא תמיד יש פניות רגשית בעומס החיים. לא תמיד יש סבלנות וכוח להתחיל תהליכים ארוכי טווח, וכשיש, לא תמיד ההורים יודעים איך להניע אותם. יש מסורת של חינוך שעברה דורות רבים, שבתקופה המודרנית נשכחה מההורים. להורים היום אין שום מושג ושום ידע איך ללמד ולחנך ילד קטן, ואיך להעביר לו ידע ולהקנות לו ערכים. מי אמור לעשות את זה? בכאלו מקרים קל ונוח לזרוק את האחריות על המערכת החינוכית ולצפות ממנה שהיא תעשה את העבודה".
האם מערכת החינוך מנציחה את התלות הזאת?
"לצערי, הרבה פעמים כן. כבר יצא לי לשמוע אמירות פטרוניות מצד אנשי צוות על ההורים כמו: 'הלוואי שהילדים היו יתומים' או 'העץ לא נפל רחוק מהתפוח'. מבחינה מסוימת המערכת הממסדית בחלקה יצאה מאיזון ביחס מול ההורים, ובהרבה מקרים ההורים שולחים למוסדות שמשתלטים על החינוך ומדירים את ההורים שלא בחכמה. נתקלתי במקרים שבהם ההורה רוצה משהו אחד עבור הילד והממסד דבר אחר, ובגלל שהממסד חזק יותר הוא זה שמקבל בסוף את ההחלטות. וזה בעיניי דבר בלתי נתפס, אלוקים נתן את הילד להורה, לא לממסד החינוכי, לא שייך שמוסד חינוכי יחליט נגד ההורה, אלא אם כן גורמי רווחה החליטו שההורה אינו כשיר. ראיתי מקרים בהם מחנכים בכיתה ח' הפעילו מכבש לחצים על הילדים שילכו לישיבה מסוימת בניגוד לעמדת ורצון ההורים, בשם הנראות של המוסד החינוכי. מי התיר את זה?".
יש מקרים שבהם גם המוסדות נכשלים בלקיחת אחריות?
"כן, אבל תזכרי שמה שהם עושים זה תמרון, כי הם לא היו אמורים לקחת את האחריות מלכתחילה. הם לקחו אחריות חינוכית כי רצו שהיא תהיה אצלם, ואחרי שלא הצליחו מאשימים את ההורים בכשל החינוכי. הם לא היו צריכים מראש להדיר את ההורים מהאירוע ולא לזרוק את האחריות כשלא התאים להם. הם צריכים לעבוד עם ההורה על מנת לחנך בדרכו של ההורה, ואז לא קורים פערים".
חלוקת האחריות בין המוסד החינוכי לבית, אומר רוכברגר, צריכה להגיע מתוך הבנה של תפקידו של כל אחד. "האחריות של המנהל היא בראש ובראשונה לנהל את המוסד שהוא עומד בראשו. הורה לא יכול לבוא למנהל ולומר לו איך לנהל את המוסד החינוכי, זה לא התפקיד שלו. הוא יכול להציע הצעות, אבל לא להתערב ולשבש את ההתנהלות התקינה של המוסד. אם החלטת לשלוח את הילד שלך למוסד מסוים, זו האחריות שלך והבחירה שלך, וזו בחירה שאתה חייב לבסס ולהגדיר בצורה ברורה, אבל אחרי שבחרת בו, אתה לא יכול לשנות את אופי המוסד ולא את התלמידים בו. לעומת זאת, תפקידו של ההורה הוא לדאוג לבן שלו, וכל שיחה עם המוסד צריכה להיות על בסיס ההבנה הזאת, ואם צריך להעביר מוסד חינוכי אז להעביר. אבל להבין שכששולחים ילד למוסד מסוים, זה אומר שצריך להסכים עם הקו החינוכי שלו ועם הדרך, ולא לבוא אחר כך בטענות עקרוניות. בכלל, המסר שלי להורים הוא לבחור טוב טוב את המוסד החינוכי של הילדים, לחשוב היטב מה יעשה להם טוב ומה יתאים להם. הסיבה העיקרית לבעיות ולעימותים היא בגלל בחירה לא נכונה, ואז יש פערים גדולים בין ההשקפה בבית להשקפה במוסד החינוכי שבו הילד לומד. כמובן, חשוב לזכור שהתפקיד שלנו כהורים לא מתמצה בבחירה ולא נגמר ברגע שהילד עובר בשערי בית הספר, ולשמור על נוכחות הורית תמיד".
איך מצליחים לשמור על נוכחות הורית בצורה מיטבית, ובתיאום עם המערכת החינוכית?
"לפני הכול, לשמור על קשר עם הצוות החינוכי לאורך כל השנה, ואפילו לפניה. אתן דוגמה אישית, הבן שלי התחיל ללמוד ב״מכינה״ השנה, ברגע שידעתי מי יהיה המחנך שלו צלצלתי אליו והזמנתי אותו אליי הביתה. ישבנו ודיברנו, והוא אמר לי בגילוי לב שאם עוד הורים היו מצלצלים ורוצים להיפגש ולהכיר, הוא היה מגיע כי זה כל כך חשוב להמשך השנה, אבל ב-32 שנים שהוא מלמד, אני הראשון שעושה זאת. יש הבדל עצום אם השיחה הראשונה עם המורה מתרחשת רק כשיש בעיות בבית הספר, או לצורך היכרות ותיאום ציפיות. נוכחות הורית פירושה להיות מעורבים ונוכחים גם בבית הספר. תשתפו כבר בתחילת השנה מידע חשוב על הילד שיכול לסייע לו בזמן הלימודים, אל תניחו שהצוות החינוכי ינחש לבד. תהיו שותפים ומעורבים גם לאורך השנה, תקבעו לוח זמנים לפגישות ולעדכונים קבועים במשך שנת הלימודים, אל תשגרו את הילד לבית הספר ותצפו שהוא זה שיעשה את העבודה. תהיו מעורבים ותזכרו שהאחריות היא שלכם, וזה ממש מן התורה".
"עיקר החינוך מגיע מהבית"
תמר פפר, אמא לשמונה ילדים, יועצת ומנחת הורים מוסמכת על-ידי גב' רחל ארבוס, מסכימה איתו. "באופן כללי, בעיניי נוכחות הורית משמעותה קודם כל להיות, לא רק למלא את התפקידים הטכניים של ארוחת צהריים וכביסה, אלא להיות נוכחים בשביל הילדים מתוך פניות הנפש ושלווה", היא אומרת. "אני חושבת שהמקום הזה מאפשר לילדים לספר, לשתף ולהתייעץ, כשיודעים שההורה הווה ונוכח בחיים, לא רק מסמן וי על המטלות שהוא צריך לעשות. וזה נכון לא פחות כשאנחנו שולחים ילד לחיידר או לבית הספר. כשמדובר על נוכחות הורית במערכת החינוך, צריך לזכור שנוכחות הורית היא לא מול בית הספר אלא לצידו. אנחנו לא פותחים חזית מולו, אלא פועלים יחד כי שנינו רוצים להיות חלק משמעותי בגידול של הילד. אין לי פנטזיה שמוסד לימוד כלשהו יהיה מושלם במאה אחוז, כי אין דבר כזה, כמו שאין בית מושלם, אבל כשמבינים שיש לנו אותה מטרה שהיא טובת הילד, ומשדרים לבית הספר ולעצמנו את התחושה שאנחנו נמצאים ביחד איתו, גם הילדים מקבלים את השדר. לא חייבים להסכים לכל דבר, ומותר שיהיה דיון ויכולת לשנות דברים, אבל באופן כללי צריך שיהיה כבוד הדדי, מתוך הבנה שהתפקיד שלנו לא מסתיים ברגע ששלחנו ילד לבית הספר. בית הספר הוא רק חלק מהכלים שיש לנו לגדל את הילד, הוא לא מחליף אותנו כהורים".
בשנים האחרונות, נתקלה פפר בלא מעט הורים שמצפים שהמוסד החינוכי יהיה זה שייקח אחריות על בעיות ההתנהגות של ילדם, לפחות במסגרת בית הספר אם לא מעבר. "מגיעים אליי הורים להתייעץ על ילד שמפריע בבית הספר, ומתלוננים שבית הספר לא מצליח לשים לו גבולות. עכשיו, זה לא שיש ילד אחד בבית הספר וילד אחר בבית, זה אותו הילד, ואני סבורה שלכל ילד, גם לזה שמתחצף בבית הספר, יש משהו בבית שאפשר להתקדם איתו ולחזק איתו. בסך הכול הילד הוא אחד. אנחנו כהורים יכולים לתת לו מהבית כלים ואמצעים, אבל אני לא חושבת שזו אחריות של המורה בבית הספר לחנך. זו אחריות של ההורה ואחריות המורה לתפקד במסגרת בית הספר ולעזור לו. מאוד קל להעביר אחריות למישהו אחר, אבל אין דבר כזה שנשלח ילד לבית הספר ונחשוב שבזה נגמר התפקיד שלנו".
פפר מוסיפה שלצד מקרים כאלה, פגשה גם פגשה את הצד הנגדי ובו מוסדות חינוך שמעדיפים להעביר את האחריות להורים, פעמים רבות מאוחר מדי. "נתקלתי גם בצד השני, במוסדות חינוך שמעדיפים לזרוק את כל האחריות על ההורים. נוח להם שיהיה שקט תעשייתי כל זמן שהילד לא מפריע ולא משתולל. ואז בסוף שנה ההורים שואלים: איפה הייתם? למה לא עדכנתם שהילד לא הכין שיעורי בית כל השנה, לא הגיע למפגשים? זה בעצם דו צדדי, וזה לא היה קורה מלכתחילה אם ההורים היו מעורבים ונוכחים. אני זוכרת שכשהבן הגדול שלי יצא לישיבה היה לי קשה לחשוב שהחינוך שלו לכאורה עובר לידיים אחרות. דיברתי עם אבי, שהוא איש חינוך גדול, והוא אמר לי: תזכרי תמיד שלא משנה איפה הילד שלך נמצא, עיקר החינוך מגיע מהבית. וזה נתן לי שלוות הנפש, אמנם הוא ישן בפנימייה ואוכל בפנימייה, אבל מחובר לבית, וזה שדר שגם הילדים קולטים, שאנחנו נוכחים ומחוברים".
"הילדה שלומדת אצלנו היא של ההורים, לא שלנו"
"בעיניי החינוך הוא סוג של שותפות", אומרת הדס ניימן, מנהלת סמינר דרכי שרה. "המוסד החינוכי הוא שליח של ההורים, וחשוב לזכור זאת. הקב"ה הפקיד את הילדים בידי ההורים, ואנו השליחים שלהם. אני לא אומרת את זה כדי להסיר את האחריות מעלינו, חלילה, אלא כי בעיני זו מהות ההתקשרות. הילדה הזאת שלומדת אצלנו בסמינר היא של ההורים, לא שלנו. ניתנה לנו ההזדמנות והזכות להשתתף בחינוכה לארבע שנים, אבל לפני הכול, האחריות היא של ההורים. המוסד החינוכי הוא שליח של ההורים, וככל שהוא ממלא את שליחותו נאמנה אמורה להיות הלימה בין המטרות של הבית להשקפה של המוסד החינוכי שבו הילדים מתחנכים. אני מקווה שכשההורים שלחו את הבנות שלהם אלינו, ולכל מוסד באשר הוא, הם עשו בחירה מושכלת שמתאימה לקו שבו הם היו רוצים לחנך".
יש טענה שהמסגרות החרדיות עצמן מנציחות את התלות, כי הן מתחילות מגיל צעיר ונמשכות כמעט עד החתונה.
"אני חושבת שזה נכון לא רק לגבי המגזר החרדי, אלא גם למגזר הכללי. בכל המקומות הילדים נמצאים חמש עשרה שנה בתוך מערכת החינוך. עד כמה ההורים נתלים ומסתמכים על המערכת? נראה לי שזה תלוי אופי של ההורים ושל אנשי החינוך, וגם תלוי הגדרה של מטרות ההתקשרות. אם לא ברור לבית הספר שזה הילד של ההורים או שלא ברור להורים שעצם זה שהם שולחים את הילד למוסד לא מסיר מהם את האחריות הקודמת על החינוך, שם עלולים להיווצר פערים, בנקודה של חוסר בהירות בהגדרת ההתקשרות. אם יש שותפות טובה, ההורים לא יבואו בהאשמות למוסד החינוכי והוא לא יבוא בהאשמות להורים, כי מערכת היחסים ביניהם לא עומדת על מקרה בודד אלא בדרך כלל תוצר של תהליכים ארוכי טווח. השאלה מה טיב היחסים. אם מערכת היחסים תקינה, לכולם ברור שהילדה של ההורים ואני שליחה שלהם במשך ארבע השנים האלה, כדי לחנך בדרך שעליה הסכמנו ביחד, כשיש הבנה שזו מהות ההתקשרות".
ובמקרים שאין הסכמה?
"איפה זה מתחיל לחרוק? במקומות שבהם מטרת ההתקשרות או סגנון ההתקשרות לא ברורים. אם בית הספר חלילה מזלזל בסמכות ההורים וביכולת שלהם לחנך את הבת ובהשקפת עולמם, או להפך. יכולים להיות בירורים עניינים, אמא יכולה לומר שבתה הזמינה חברה והיא כאם הופתעה לגלות שלמרות שבתקנון כתוב שאסור כך וכך, החברה מתלבשת או מתנהלת בצורה שסותרת אותו. אבל שאותה אמא תגיע ותאשים את המוסד החינוכי בזה שבתה התחברה עם אותה בת? זה לא. את שלחת את הבת שלך לבית הספר הזה כי זאת השקפת העולם שבחרת, ומן הסתם גם אנשים אחרים שחולקים אותה השקפת עולם חשבו כך ושלחו את בנותיהם, כך שאפשר לצאת מנקודת הנחה שלמוסד הזה התקבלו בנות שמתאימות להשקפה ולקו החינוכי של ההורים ששלחו אליו. אם אינך סומכת על שיקול דעתם של מנהלי המוסד, למה שלחת אליו מלכתחילה? התקווה היא שהורים ששלחו למוסד עשו בחירה מושכלת, שמתאימה לקו שבו הם היו רוצים לחנך".
