קרובים-רחוקים: מה קרה לקשרי החברויות שלנו בעידן הדיגיטלי?

לפני כחודש ירדתי בתחנה המרכזית בבאר שבע בשעות הלילה וצעדתי לכיוון בית אימי. זו הייתה הליכה של חצי שעה. הרחובות היו ריקים. חלק מהדרך עברה במרכז המסחרי שבשעה זו היה נטוש לחלוטין, השקט היה מצמית והרגשתי שמה שאני זקוקה לו באותו רגע בודד היא שיחת טלפון. האיש שלי נרדם מזמן, החברה הטובה הקבועה לא הייתה זמינה ומצאתי עצמו גוללת את רשימת נשות הקשר שלי בשביל לגלות שלמרות שאני מנהלת המון מערכות יחסית חברתיות בהמון פורמטים, הוואטסאפ שלי תוסס ואני מכירה ומיודדת עם לא מעט נשים מיוחדות, אין אף אחת שאני מרגישה בנוח להתקשר אליה "אאוט אוף דה בלו" בשעה מאוחרת, מהסיבה העיקרית ש… אני כבר לא מנהלת שיחות טלפון. ספונטניות. 

הקונספט הזה של להתקשר לחברה סתם, בלי סיבה, כדי לנהל שיחת טלפון של התעדכנות, דבר שעשיתי רבות ברווקותי, נכחד. השיחות הארוכות הבודדות שניהלתי בשנה האחרונה הן שיחות שתואמו מראש ותמיד היה להן נושא מוגדר. הטלפון ככלי לניהול קשר חברתי או מקצועי ירד ממעמדו, שלא לומר הפך לפלישה חסרת טקט לפרטיות של הזולת. מהרגע שנכנסו לחיינו הרשתות החברתיות, הדרך בה אנו מתקשרים השתנה. פגישות מקצועיות עברו לזום או מתקיימות בלייב וממשיכות למייל. מרחבים קהילתיים ועדכונים משפחתיים שוטפים עברו לוואטסאפ. דיונים חברתיים מתקיימים בפייסבוק. מערכות היחסים קיבלו מסגרות אחרות להתנהל בתוכן. הספונטניות הזו לא נכחדה רק בשיחות טלפון, אלא גם בממשקים אחרים. נזכרתי שכשהיינו ילדות היינו קופצות לבקר אחרי בית הספר או בחופש הגדול לחברות שגרות בשכנות בלי להתריע מראש. מתאים להן? נשארים. לא מתאים? היא לא נמצאת? חוזרות הביתה בכיף. מהלך שהוא בל ייעשה כיום, אין שום פגישה שמתקיימת בלי סשן ארוך של משא ומתן לגבי שעת הביקור המדויקת. עוד באותו הלילה, ההרהורים הללו הפכו לפוסט והמייל מהעורכת הגיע: "כתבת פוסט יפה, אבל זה נושא הרבה יותר גדול מזה. יאללה, בואי תכתבי כתבה על איך העולם הדיגיטלי שינה את הקשרים החברתיים שלנו". הואיל וזה בדיוק היה הנושא בו עסקתי בתואר השני שלי, קפצתי על ההצעה.

מתחילים ברשת, עוברים לקפה

אחד הדברים שמבינים כשבוחנים את ההיסטוריה של התקשורת הוא שכל מהפכה טכנולוגית יצרה שינוי עמוק בחברה – מהפפירוסים במצרים, דרך מכונת הדפוס של גוטנברג ועד רכבות הקיטור. כל אחת מהן השפיעה על האופן שבו אנשים חושבים, פועלים ומתקשרים. אבל נדמה שהאינטרנט, ובשנים האחרונות גם הבינה המלאכותית, התעלו על כולן. עטים רבים נשברו בניסיון לנתח את כל ההשפעות, אך כאן נתמקד בזווית אחת: איך הם שינו את מערכות היחסים החברתיות שלנו.

הדיגיטל יצר מציאות חברתית חדשה, מורכבת ורבת־פנים. הוא לא רק שינה את הדרך בה אנחנו מתקשרים, אלא גם עיצב מחדש את החברה, הגדיר מחדש את גבולות האינטימיות, והציב סימני שאלה חדשים סביב עצם מושג החברות. מחקר שפורסם השנה בכתב העת Personality and Social Psychology Bulletin מצביע על קשר ישיר בין אובדן הספונטניות בקשרים החברתיים לבין עלייה בתחושת הבדידות — גם כאשר מספר האינטראקציות הדיגיטליות גבוה, והגולש הוא לא רק צרכן פסיבי שגולל את הפיד אלא גם צרכן אקטיבי, כזה שכותב ומשתף. במילים אחרות, השפע התקשורתי, איך שלא תשתמש בו, לא באמת ממלא את החלל.

האם החיים בעולם דיגיטלי חייבים לפגוע בחיי החברה שלנו? לא כולם מסכימים. יש אנשים – ונראה שאלה בעיקר כאלה שהתבטאות בכתב חביבה עליהם – שסבורים בדיוק להפך. בנצי גולשטיין, מטפל ומנחה, טוען כי הוא מרגיש תודה גדולה לאפשרויות החברות החדשות בעולם הדיגיטלי שלנו. "מאז שנחשפתי לוואטסאפ ולטלפונים חכמים החיים שלי השתנו, אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי הרשתות החברתיות,  התחלתי את הדרך ברשת ככותב שמעלה מדי פעם שיר או מחשבה, צילום, האפשרות הזו לבטא את עצמך בחופשיות באיזה מקום ריגשה אותי ממש, וכנראה ענתה לי על צורך קיומי. אז אני חייב תודה לבורא עולם על הרשתות החברתיות.

"אני לא זוכר בדיוק מתי פשוט התחלתי לכתוב על החיים שלי, אבל משהו שם רצה להיכתב, והתחלתי לכתוב  פוסטים שמספרים על מה שאני חווה, רואה ועובר. בשלב הזה התחלתי לקבל תגובות מאנשים, לפעמים גם עשרות תגובות,  “וואי, טוב שכתבת, זה בדיוק מה שאני מרגיש”, או “זה מאוד חשוב שאתה כותב ברשת”. יש משפט שאומר שהכי אישי הוא הכי כללי,  כלומר כשאתה כותב משהו אישי, אתה נותן קול ומילים גם לאחרים שחווים דבר דומה.

"מעבר לזה, הקשרים הכי טובים שלי התחילו מהרשתות. כי שם, בנקודה המדויקת הזו, אפשר למצוא אנשים שדומים לך. גם אם יש לך את נקודת העניין הכי איזוטרית בעולם, ברחבי הרשת יש עוד אחד שמתעניין בזה. אישית, הצלחתי להקים מפגשים, אירועים, סדנאות, הכל דרך היכרויות ברשת. לאחרונה העליתי פוסט על טיפולי ה'תרפיה בנשימה' שאני מעביר, וכתבתי את החוויה, עשרות אנשים פנו אלי ומתוכם 2 מטופלים חדשים. אין לי שום רצון לחזור לעבר. הרשת חוסכת לי כל כך הרבה זמן, שזה תענוג".

אבל יש גם סיכונים. 

"נכון. לדוגמה, אתה יכול לקנא באחרים, לחשוב שלכולם טוב ורק לך רע. זה קורה גם הפוך. אנשים רואים פוסטים שלי וכותבים “וואי, נראה שאתה פורח”, ובפנים אני מרגיש אולי כמו פרח של לילה.

"מה שחשוב לשים לב אליו הוא לא להישאר רק ברשת. להשתמש בה כלובי שמוביל לקשר האמיתי. מצאתם קבוצה של אנשים עם עניין או אתגר דומה? מעולה. תארגנו פגישה, תצאו מהמסכים. אני נזכר שפעם נכנסתי לבית קפה בירושלים, וראיתי משפחה שלמה סביב השולחן וכל אחד בתוך הטלפון שלו. מחזה קשוח.

"כדי לשמור על קשרים איכותיים אני משתדל להיפגש עם מי שאני אוהב. לא להשאיר את הקשר ברשת. אפילו בקשרי עבודה כשיש לי פגישה חשובה אני אומר: “בוא ניפגש לקפה, עזוב זום”. אבל זה רק עם אנשים שאני באמת אוהב".

אלי שטרן, חוקר, משורר וסופר, רואה גם הוא השפעה ברוכה של העולם הדיגיטלי על קשרי החברות שלו.

"לעולם הדיגיטלי יש השפעה דרמטית לטובה על קשרי החברות שלי. הילדים שלי אומרים לי תמיד שיש לי מלא חברים. וזה נכון, אני מודה לה' על כך. אבל כשהייתי צעיר זה לא היה מובן מאליו, אני מאלה שמסתבך עם המילים בפה כשמגיע תורי להגיד משהו בציבור, ומאז ומתמיד הייתי מהשקטים או מחסרי הביטחון בחברה. הרבה מהחברים שרכשתי במהלך השנים היו בעזרת הרשת. אמנם, חברות לא יכולה להיות רק וירטואלית, אבל אפשר בקלות לעבור מהרשת אל החיים האמיתיים. יותר מכך, הרשת נתנה לי בסיס לחברויות שלא הייתי מגיע אליו בלעדיה, הן באפשרות לייצר את הקשרים הראשוניים ואת ההיכרויות, הן בעובדה שאפשר לתחזק ולעבות קשרים ממרחק – במקביל לקיום שלהם בעולם האמיתי. אני יודע למשל שעם בני משפחה שלי שיש להם וואטסאפ, קל לי להיות איתם יותר בקשר. לא תמיד יש לך זמן וכוח להרים טלפונים לאנשים. וזה בהחלט משפיע על איכות הקשר הרגשי בינינו; כלומר, הכלי הווירטואלי הזה יכול להפוך את ה"אח רחוק" ל"שכן קרוב". 

"אנחנו זקוקים לחברים, אנחנו זקוקים לחברי אמת, לאנשים שיכולים להבין את לבנו, שיש לנו איתם דברים במשותף. סטטיסטית לא תמיד נמצא כאלה סביבנו מבחינה גיאוגרפית, והרשת מאפשרת לך להיות בקשר עם אנשים שהם תאומי נפש שלך גם אם הם פזורים ברחבי הארץ או העולם. כידוע בקורונה הייתה קפיצה ענקית בשימוש בפלטפורמת זום, והיא גם צמצמה מרחקים – תרתי משמע – בין אנשים. קצת לפני הקורונה הקמתי עם כמה חברים קבוצה במייל של כותבים ומשוררים חרדים, והמפגשים בזום שעשינו בתקופת הקורונה הפכו אותנו לחברים. כשנגמרה הקורונה והתחלנו להיפגש פיזית כבר היתה לנו תחושה של משפחה. כיום אני נמצא בכמה קבוצות כאלה, שהן הרבה יותר מקבוצות וירטואליות. אנשים יצרו בהן רשת של קשרים וחברויות עמוקות ממש, שבאו לידי ביטוי עמוק בחיים האמיתיים".

ואין דברים בזירה החברתית הדיגיטלית שגורמים לך נוסטלגיה ורצון לחזור לעבר? 

"אני אדם די אופטימי, ולא מרואי השחורות שחושבים שהדיגיטל ידפוק להם את החברויות. אני גם לא זוכר שלפני העידן הדיגיטלי החברויות (לפחות איפה שאני הייתי) היו כאלה מוצלחות. לי באופן אישי אין נוסטלגיה לעבר. הרשת היא כלי, ובכל כלי אפשר להשתמש לטובה ולרעה. אבל אני לפחות, חושב שעבורי אפשרויות התקשורת האינטרנטית פתחו עולמות חדשים וטובים, וקידמו אותי בהרבה רבדים. אתן דוגמה: כשהייתי צעיר פתחתי בלוג בשם 'נוטריקון'. דרך הכתיבה שם קיבלתי הרבה ביטחון ביכולות שלי, לא רק בעצם העובדה שפרסמתי ואנשים קראו, אלא בגלל שנוצרו לי קשרים עם המון אנשים שעניין אותם מה שאני כותב. חוץ מזה שזכיתי להערכה, שחיזקה את הבטחון העצמי שלי, גם זכיתי לקשרים עם אנשים, שחלקם הבשילו לחברות משמעותית בעולם הפיזי. לולא זה, לא היה לי סיכוי שהאנשים האלה (שלעתים רחוקים ממני גאוגרפית, או מגזרית וכדומה) ידעו עליי, יעריכו אותי ויהיו איתי בקשר. וזו רק דוגמה אחת אצלי".

בעיניך אפשר להגיע לקשרים איכותיים ממש בצורה הזו?

"הרשת אכן יכולה לתת אשליה שיש לך קשר חברות עם מישהו, שהגעת איתו למצב של גילוי לב ושיתוף נבכי הנפש ביניכם, ועדיין זו איננה חברות. לכן אני חושב שבדרך כלל זה צריך להיבחן בחיים עצמם. במפגשים אמיתיים. לעתים הכתיבה, גם הכתיבה הרגשית והמשתפת, היא מסכה. לעתים היא נובעת מדחף גדול, אנושי מאד, להיות בקשר עם אנשים, למצוא כאלה שחולקים איתך את אותן דעות ורגשות ומבינים ללבך, אבל חברות היא יותר מסיפוק צרכים הדדיים. מהבחינה הזו התקשורת הווירטואלית לבדה איננה מספיקה לבנות קשר אמיתי והיא לא תחליף למפגש של פנים בפנים, אבל יחד עם זאת היא בהחלט יכולה לתרום ולחזק ולהיות זרז לחברות".

"לצעירים יש פחות חברויות עמוקות"

למרות עדויות חיוביות מסוג זה, מומחים עדיין בוחנים בחשש את חיי החברה הדיגיטליים שלנו. "הסחר של ההודעות ברשת הוא שהן מספקות זמינות מיידית ותיעוד ומפחיתות את הניואנסים האחרים של השפה. עומק, כוונה שפת גוף ורגשות בכלל מתווכות דרך המכונה", מסביר תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי וחוקר תרבות צעירה, שמתמקד בהשפעות של הטכנולוגיה על התפתחות דור ה-Z, וההשלכות החברתיות של הממשקים הדיגיטליים, ומבהיר מה הולך לאיבוד בדרך. "אנו מייצרים ופולטים מסרים קצרים וחסרים את כל העומק המודע וגם הנסתר שבאינטראקציות. כך נוצר דור של אנשים שחסרים את הניסיון בשיח רגשי אינטימי כי לא התאמנו בו מספיק. לכך יש כמובן השפעות על הזוגיות, ההורות והחברות בכלל".

תרבות הלייקים, בעיניו, לא רק שלא מפצה על זה אלא מחמירה את המצב. "יש לנו היום מחקרים על ההפרשות ההורמונליות שמתרחשות במוחו של אדם כאשר הוא מקבל לייק. באם האדם לא הצליח לבנות מערכת יחסים יציבה ותומכת מחוץ למסך, ההשפעה של אותם פידבקים יכולה להביא אותו בקלות למצבי רוח משתנים ולעיתים להגיע אף לדיכאון קליני".

האם יש הבדל פסיכולוגי ונוירולוגי בין שיחה פנים אל פנים לבין שיחת ווידאו או הודעות? הם מסוגלים לייצר את אותו סיפוק?

"כשאנחנו מכניסים אנשים בזמן תקשורת למכשירי fMRI אנחנו רואים שבשיחת מסך הנפח המוחי שמופעל הוא 14% בלבד מהנפח המוחי שמשתתף בשיחת פנים אל פנים. במילים אחרות: מבחינת המוח, שיחה שאין בה תקשורת face to face היא דלה בהרבה אפילו שרואים את הפנים בשיחת וידאו (!). זאת גם כנראה אחת הסיבות למה שמכונה "עייפות זום" (zoom fatigue) שיתכן ונובעת מכך שהמוח מנסה להוציא יותר אינפורמציה ולא מצליח. כמובן שבשיחת פנים אל פנים יש יותר הפרשות של ההורמונים דופמין ואוקסיטוצין כך שלמעשה מדובר בתקשורת שונה לחלוטין. אם הייתי מגדל היום ילד קטן הייתי מנסה שיחווה כמה שיותר שיחות פנים אל פנים כי תהיה לכך השפעה על יכולותיו, על תחושת הבדידות שלו ובכלל על בריאותו הנפשית לכל חייו".

אם פעם היינו נחשפים לאנשים ולדעות בכיכר בעיר, כיום אלגוריתמים מתוחכמים בוחרים אותם עבורנו… איך הם עושים את הסלקציה?

"ככלל מטרתם המרכזית של האלגוריתמים שעליהם בנויות הרשתות החברתיות היא לעורר כמה שיותר traffic ברשת. לכן הם ייצרו בולטות למסרים קליטים, שטחיים, ופרובוקטיביים. כך, בתהליך קצר יחסית, אנו מקבלים מציאות בוטה מאוד, ללא עדינות, שמתגמלת קודם כל את מי שמשתמש הרבה ברשת ללא קשר למסרים. הדבר השפיע על השיח בין האנשים, על השיח הציבורי והפוליטי, על הזוגיות, על ההורות ואלו בתורם ישפיעו על הבריאות ועל הבריאות הנפשית. הסיסמה "כל דאלים גבר" משקפת מאוד את המצב".

כמה הטכנולוגיה "מכירה" אותנו ומשפיעה על מי שאנחנו פוגשים ומתחברים אליהם?

"האלגוריתמים גורמים לנו להיחשף לאנשים דומים לנו בפרמטרים מסוימים. זה מייצר את מה שמכונה "תיבת תהודה" (eco chamber) שלא מייצרת שונות ונחשבת לגורם הראשון היום שיוצר שסעים בחברה. כך למשל, אנשים עם דעות פוליטיות מסוימות ייחשפו רק לאנשים דומים להם ואז ייראה להם שמי שלא חושב כמותם הוא ממש מוזר. צריך מאוד להיזהר מכך, וכמו שאמר ניטשה: "הדרך הבדוקה להשחית נוער היא ללמד אותו שמי שחושב אחרת ממנו שווה פחות ממנו". יש להדגיש שחברות נבנות דווקא מהגיוון, מהשונות. ראיתי מטבע אנגלי שכתוב עליו "diversity built Britain".

ליאון מוסיף כי גם לכמות האינטרקציות יש מחיר: "עודף המידע ומהירות הצגתו גרם בזמן של שנים בודדות לירידה במה שמכונה "טווח קשב" (attention span) שהוא למעשה היכולת שלנו להתרכז במשהו מסוים לאורך זמן. זה הוריד את משך הזמן שבו אנחנו מרוכזים בקשר חברי אינטימי רגשי לתוך הסחות דעת מתמידות. כך, הפרטנר שלך לחברות נהיה רק עוד אחד ממסיחי הדעת והפוטנציאל להגיע לקשר עמוק ואיכותי נפגע בצורה משמעותית. תופעת ה- FOMO היא כמובן תוצר של תרבות השפע באינפורמציה. האלמנט המרכזי הוא ההתרכזות שלנו במה שאנחנו מפסידים במקום במה שיש לנו. ברגע שאנחנו מבינים שכל דבר ניתן להחלפה אז שום דבר למעשה לא שווה. זה אומר- בן/בת זוג, חבר/ה, מוצרים, ערכים וכדו'. זה שם אותנו במצב של חוסר שביעות רצון מתמיד ותחושת פספוס ואנחנו לא משקיעים את כל מאודנו בדבר עצמו, נגיד בחבר למשל, כי בכל מקרה ניתן יהיה להחליף אותו. זה מייצר מערכות יחסים דלות וחוסר נאמנות".

מה ההבדל בין דור שגדל עם רשתות חברתיות לדור שהיה צריך להסתגל אליהן? איך איך דור ה-Z בונה היום קשרי חברות לעומת דור ה-X וה-Y?

"כהכללה ניתן לומר שהדורות הצעירים מכירים הרבה יותר אנשים אבל יש להם פחות חברויות עמוקות יותר. כאן צריך לסייג ולומר שלצורה בה הילד גדל יש השפעה משמעותית בנושא זה. כשהילד/ה נמצאים חלק משמעותי מילדותם באינטראקציות פנים אל פנים עם בני גילם ועם משפחתם, אז הטכנולוגיה תהווה עבורם כלי נוסף ולא תחליף. משום כך יש להורים היום השפעה רבה וכדאי לייצר מצבים יומיומיים בבית של שיח משותף, גם אם קצר, למשל בארוחת ערב, לעודד את הילד לחוות פעילויות לא פורמליות עם בני גילו, למשל לשחק מחוץ לבית (או בתוך הבית, אבל לא במשחקי וידאו), תנועות נוער וכדומה.

"כישורים חברתיים, כמו תכונות רבות, מגיעות עם פוטנציאל גנטי מסוים, אבל לסוציאליזציה של הילד יש השפעה מכרעת בנושא זה. משפחות שמייצרות שיח רגשי אינטימי בצורה קבועה, חברים טובים שנפגשים בקביעות, מוסדות חינוך שמעודדים שיח פתוח בקבוצה – לכל אלה חשיבות מכרעת. ילדים שלא ישכילו לפתח ולהתאמן בכישורים חברתיים עד הגעתם לבגרות יחוו את מה שמכונה "המגפה של המאה ה־21" – בדידות. לבדידות יש השלכות משמעותיות על הבריאות הפיזית והנפשית וזו הסיבה שיותר ויותר מדינות ממנות "שרי בדידות", כמו באנגליה והולנד למשל, וזה משום שהאוכלוסייה הסובלת מבדידות הייתה תמיד האוכלוסייה המבוגרת ביותר וכיום אלו גם הצעירים בייחוד בגילאי 20–35. יש לזכור שלפחות 20% וכנראה יותר חווים בדידות גם בתוך נישואין".

"מערכות יחסים אמיתיות לא מתנהלות דרך וואטסאפ"

דבורי רובינשטיין, מאמנת, מרצה ומנכ"לית מרכז סוויטש ליצירת שינויים, מגיעה מעומק הציבור החרדי, עובדת עם כל גווניו, ונחשבת גם לאושיית רשת המפורסמת בפוסטים הרגישים והמעמיקים שלה, בהם היא משתפת בחייה. כמי שעובדת גם עם נשים מחוברות בווריד לכל מדיה חברתית אפשרית וגם לכאלה שלא שלחו מייל מימיהן, היא גיבשה מסקנות ברורות על השלכות המעבר לעולם דיגיטלי. 

אם הייתי מבקשת ממך להצביע על ההשפעה הכי דרמטית של הרשתות החברתיות והוואטסאפ על העולם החברתי הנוכחי שלנו, על מה היית מצביעה?

"לפני שנדבר על מערכות יחסים בדיגיטל, בואי נדבר על חברה. ברמה העקרונית הבסיסית הצורך שלנו בחברה הוא צורך נפשי. זה לא מותרות זה לא בונוס זה לא כדאי או מומלץ, זה חובה. אחד המדדים הכי גדולים לייאוש דיכאון וגם להתאבדויות בהמשך זו בדידות. זו אחת המחלות הנפוצות ביותר והיא מחמירה ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, ככל שאנחנו נמצאים יותר ברשתות ככל שאנחנו חברה שמעורבת יותר ברשת ופחות פחות בחיי היומיום הפיזיים הבדידות גדלה. ובדידות זו מכה איומה, שהתרופה שלה היא אחת – חברה.

"אינטראקציה חברתית היא מצוינת וטובה אבל היא לא מספיקה. אנחנו צריכים גם אנשים קרובים, כל אדם צריך איזשהו מעגל ראשון קרוב של אנשים, וזה יכול להיות אפילו שני אנשים, שאנחנו יודעים שהם יהיו שם בשבילנו. אנשים שאפשר להרים אליהם טלפון בשעת הצורך, לשלוח וואטסאפ, לדעת שאם אין לנו איפה להיות בשבת הם יעזרו. אני מדברת על חברות נפש. משהו יותר קרוב מסתם ידידות. בהחלט צריך אגב מיומנויות בשביל זה, לא לכולם יש. כן, זה משהו שדורש השקעה, לא מגיע לבד, דורש שימור ושווה לרוב את ההשקעה שלו.

"ההשפעה הכי דרמטית של הרשתות החברתיות והוואטסאפ זו התחושה שיש לנו הרבה יותר חברים ממה שיש לנו באמת. למשל את ואני. אנחנו כאילו מכירות אחת את השנייה דרך מה שאנחנו משתפות. את כותבת על בעלך ועל המשפחה ואני חשופה לזה, את יודעת מה הילדים שלי אוהבים ועם מה אני מתמודדת ביום יום, אז לכאורה יש תחושה שיש לי ולך ולכל מי שנמצא ברשתות הרבה חברים וחברות, אבל בפועל זה פייק. מחר כשאת תצטרכי עזרה את לא תפני אליי כנראה ואני גם לא אפנה אלייך. ואני לא מדברת על כתיבת פוסט של בקשת ייעוץ. שאת זה ניתן לקבל בקלות ברשת גם מזרים מוחלטים, אלא ברמת השיתוף, ברמת החוויה, לחלוק דברים אישיים באמת. יש לכאורה תחושה של קרבה מאוד מאוד גדולה, אבל במציאות אין, היא לא קיימת.

"אני רוצה להגיד בסוגריים שלכאורה היתרון של הרשתות זה שדווקא אנשים מופנמים שקשה להם לשתף תחת שמם, שאין להם חיי חברה או אנשים מספיק קרובים, אז לפעמים הרשת היא סוג של פתרון כי אז הם יכולים להתכתב בשם בדוי, לשים איזה אווטר או איזה תמונה לקחו מהרשת, מה שמאפשר להם לפרוק בלי להיחשף, אבל זה נשאר בזהות בדויה. זאת אומרת שהצעד הזה לא נותן להם מענה אמיתי. זה כאילו פותר בעיה אחת וזה גורם לבעיות אחרות. החל מהתמכרות לרשת עד האשליה כאילו יש להם חיי חברה. באמת בסוף זה לא נכון, והדבר הנכון הוא ללכת לקבל עזרה וללמוד איך ליצור קשרים חברתיים בריאים".

את מטפלת בנשים בסגנונות שונים חלקן מחוברות לאינטרנט וחלקן לא – אלו הבדלים את מזהה בין מערכות היחסים החברתיים שהן מנהלות?

"לגבי אלה שלא מחוברות לאינטרנט אני יכולה להעיד חד משמעית: איכות החברויות שלהם הרבה יותר טובה (אלה שכמובן משקיעות בקשר, לא אלה שמצפות שזה יקרה מעצמו). המסירות, האופן שבו נראה הקשר, הוא אחר, הוא קרוב הרבה יותר. הוא אמין הרבה יותר. הוא מצועצע ושקרי הרבה פחות. כמו הקשרים של פעם. יש לי אחיות שאין להן סמארטפונים, אין להן וואטסאפ, אין להן מיילים, אז הן נפגשות בשבת והן שולחות עוגות אחת לשנייה. והן כמובן מגיעות לכל השמחות. אני חיה גם בעולם הזה וגם בעולם הזה, יש לי חברות שאין שום דרך לתקשר איתן חוץ מאשר בטלפון, ויש לי כאלה שאני איתן בוואטסאפ או בפייסבוק. מצד אחד, אני יותר מעודכנת בחייהן של אלה שיש לי איתן קשר בדיגיטל, אבל אני גם פחות נפגשת איתן. דווקא כי אנחנו נמצאות במדיה הרבה ביחד. בפועל אנחנו לא באמת יושבות לשיחות עמוקות ורציניות. הקשר שלנו זה הרבה יותר מהיר, אבל זה מה שמשאיר אותו שטחי. זה נותן מענה לעדכונים מהירים, אבל השיחות המשמעותיות והעמוקות הן אלו שמתרחשות פנים מול פנים. זו איכות אחרת לחלוטין.

"אני יכולה להגיד לך שאני מכירה דיגיטלית לפחות חמישים אחוז מהעוקבות שלי, הן כותבות לי כל מיני דברים מהחיים האישיים שלהן, מספרות לי איפה הטקסטים שלי פגשו אותן, אבל אנחנו לא חברות. זאת אומרת, אם יש צורך בשיח יותר עמוק, בייעוץ, עוברים לטלפון. זה הדבר הנכון לעשות. הודעות צריכות להיות קצרות, פשוטות, עדכונים. קשר דיגיטלי לא מספיק כשאנחנו רוצים קשר באמת קרוב אותנטי, כן, אישי".

וואטסאפ הפך להיות הדרך העיקרית שלנו לתקשר עם חברות – זה טוב או רע? מה הולך לאיבוד כשלא נפגשות פנים אל פנים?

"התכתבות בוואטסאפ היא מקסימה ונהדרת בשביל דברים טכניים כמו "אז מתי נפגשים" ו"איפה את", ו"מה קורה איתך" ו"תביא קמח מהסופר" וזה בסדר וזה מצוין, אבל זה רע מאוד ומסוכן מאוד בשביל לפתור בעיות בקשר, וכר נרחב לאי הבנות. בטקסט את לא מצליחה לשמוע טונציה, את לא מצליחה לשמוע את הלב, את לא רואה את הפנים, אין הזדמנות לצד השני לברר דברים, להבין למה את מתכוונת. ברור שאפשר אחר כך לשאול, אבל אם כתבתי הודעה ארוכה אז כבר אנשים לא זוכרים לענות על כל שורה או בכלל לא עסוקים בלברר אלא מניחים שהם מבינים, שומעים את הטון כפי שהם קוראים אותו, בטח אם יש בעיות פיסוק – וכמה בלאגנים זה עושה. מערכת יחסים אמיתית אולי מתעדכנת אבל לא מתנהלת דרך וואטסאפ. תתחילו לדבר".

בעידן שיש לנו מאות אנשי קשר, איך שומרים על חברות עמוקות? איך ה"כמות" של הודעות והחברים מקוונים משפיעה על איכות החברות האמיתיות שלנו? 

אנשים שאומרים שיש להם הרבה חברים זה אנשים שיש להם הרבה חברים של "היי" ו"ביי" ו"מה נשמע?" ו"מה המצב?" ואולי קפה פה ושם אבל לא חברות עמוקה. חברות טובה דורשת משאבים זמן, אנרגיה, כוח ומחשבה על מישהו אחר. אין אפשרות לשמר קשר קרוב מאוד עם הרבה מאוד אנשים ומי שיש לו גם משפחה שהיא חשובה לו אז זה נהיה עוד יותר מורכב. אז בואו נפריד: ידידים וחברים וחברות נפש הן קטגוריות שונות לחלוטין והן צריכות להיות בסדר עדיפויות מאוד ברור, וגם כמות המשאבים וההשקעה האנרגטית צריכה לעבור תיעדוף. אנחנו צריכים ממש מעט אנשים קרובים, שתי אחיות קרובות, שתי חברות טובות, והלוואי גם בן או בת זוג שהם חברים שלנו. ואז אנחנו האנשים הכי עשירים בע' ומאושרים בא' שיש. אבל זה לא הגיוני להיות בקשר עמוק עם מאות אנשי קשר. וגם לא צריך. זה לגמרי בסדר לנהל מעגלי ידידות שונים. בכלל, אצל רובנו החברויות מחולקות לקטגוריות לפי נושאים ותחומי עניין. חברות לקניות, חברות לקפה, חברות לסיעורי מוחות, חברות לאימון כושר, קולגות לעבודה, שכנות שכיף להיפגש איתן בגינה בשבת. יש חברות שממלאות כמה פונקציות. יש חברות שלא. יש לי למשל חברה מאוד קרובה – אנחנו מכירת אחת את השנייה כמו כף היד – שמעולם לא נוכל לטוס יחד, כי יש בינינו פערים דתיים משמעותיים שמשפיעים על כל התנהלות הטיול. וזה בסדר, זה לא פוגע בחברות שלנו.

"הרשת היא כמו סכין – תלוי מה את עושה איתה"

האם קשר דיגיטלי, באמת יכול להחליף חברות של פנים מול פנים, או שהוא סוג של פייק?

"התשובה היא לא ולא. זה שהוא לא יכול להחליף קשר של פנים מול פנים, לא אומר שהוא מזויף. אתן לך כדוגמה את קבוצת הפייסבוק של "דתיות עסקיות". הכרתי שם נשים מהממות מהמגזר הדתי והחרד"לניקי. יצרתי שם קשרים מדהימים, שיכלו בקלות להתפתח לחברות נפש. יש גם נשים מיוחדות שהכרתי מעולם החילוני דרך הרשת, אלו חברויות שלא הייתי רוצה לפספס. הרשת נותנת לנו הזדמנות להגיע לאנשים ולהכיר אנשים שבאופן רגיל לא הייתה לנו שום דרך להכיר אותם בשום צורה, אם זה בגלל המיקום הגאוגרפי או בגלל פערי הדת. אני מסתובבת בדרך כלל באזורים החרדיים, הם לא, אז לכאורה לא היה שום סיכוי שניפגש. זה יתרון מאוד גדול של הרשת. עשיתי המון שיתופי פעולה עם נשים שאינן מהמגזר שלי והמון לקוחות הגיעו אליי בעקבות הרשת. אני עצמי נחשפתי לאנשי מקצוע אחרים דרך. אני לא רוצה לזלזל ברשת, אבל אני כן חושבת שהיא כמו סכין. סכין היא לא טובה ולא רעה. היא סכין. עכשיו השאלה מה את עושה איתה".

את משתפת המון בפייסבוק מחייך. מה היית עונה לאישה ששואלת אותך מה לגיטימי לשתף ומה לא? איך מנהלים חשיפה חכמה ברשת?

"זו שאלה מאוד בעייתית. כלומר, היא שאלה מצוינת, אבל התשובה בעייתית. אני לא חושבת שיש תשובה אחת. אני חושבת שלכל אחד מתאים משהו אחר לפי אורח החיים שלו קודם כל ולפי המוכנות והיכולת שלו להיחשף, וגם לפי המטרות שלשמן הוא נחשף. כל אחד צריך לעשות בדיקה מה מתאים לו ומה נכון לו, ואני רוצה גם להגיד שמה שנכון היום לא בהכרח יהיה נכון גם בעוד חמש שנים. 

"היום הילדות שלי עדיין קטנות ואני משתפת עדיין סיפורים עליהם. וברור לי שבעוד כמה שנים אני כבר לא אוכל לעשות את זה. וכשהילדים שלי יהיו בשידוכים בכלל אני לא אוכל לעשות את זה, כי אני מגיעה ממקום מסוים. הכי מצחיק כשאנשים אומרים לי שאני משתפת הרבה מהחיים שלי ולא יודעים שאני משתפת אולי 20%. אגב, אני היחידה בקהילה שיש לי אישור מלא מהרב הכי מחמיר להתנהל ברשתות החברתיות. ולמרות כל מה שאני משתפת, אני עדיין נורא נזהרת. אני לא חושפת את כל ההתמודדויות שלי, למרות שאני חושבת שיש דברים שחשוב לכתוב עליהם ויש התמודדויות שצריכות לראות אור שמש, בעיקר בגלל הילדים. למשל יש לי ילדה בחינוך מיוחד, מדי פעם אני כותבת עליה. מי שמבין מבין. הייתי רוצה לשתף יותר אבל אני לא עושה את זה, כי אלו החיים שלה. לא שלי. ופוסטים שאני כותבת היום יכולים להשפיע על העתיד שלה. בסופו של דבר לדעת לנהל חשיפה חכמה ברשת היא דבר שכל אדם צריך לחשוב עליו ו'לנהל מדיניות' לגביו. כל פוסט שאנחנו כותבים, וכל סטורי שאנחנו מעלים, משאיר עקבות דיגיטליים שיכולים להיות לו השלכות. תהיו חכמים".

***

האם האינטרנט טוב? האם הוא רע? האמת היא שהוא שניהם גם יחד – מראה שמשקפת את האנושיות שלנו: את הצורך בקרבה ואת הפחד מחשיפה, את הרצון להיות מחוברים תמיד ואת הכמיהה לשקט. הוא בורא עבורנו עולם שבו הבדידות מתגנבת דווקא בתוך עודף תקשורת, אבל גם מאפשר לנו ליצור קשרים שמעולם לא היו אפשריים. בעולם אידיאלי אנו למדים כיצד לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, אולי זו הסיבה שצום דיגיטלי הפך לטרנד עולמי, מה שעוד יותר גורם לי להוקיר את השבת היהודית שלנו ולהודות עליה. יום שבו אנחנו מתנתקים כדי להתחבר, שבו אנחנו בוחרים להיות נוכחים באמת, לשבת לארוחה משפחתית בלי נוטיפיקציות, לבלות עם הילדים בגינה בלי לקבור את הראש בפיד (גם אם בתוך תוכנו אנחנו סופרים את השעות עד למוצ"ש כדי להסתער על המקלדת).

ובגליון הבא נביט קדימה: לא עוד בבני אדם מול מסכים, אלא בבני אדם מול תודעה חדשה – מערכת היחסים הרגשית שאנחנו מפתחים עם הבינה המלאכותית, ומה היא מלמדת אותנו על קרבה, אמון ואולי אפילו אהבה.