אלימות בזוגיות מקבלת בדרך כלל את אור הזרקורים סביב היבטים מוכרים: מילים פוגעניות, שליטה כלכלית, או פגיעה פיזית. אולם ישנם גם ביטויי אלימות מדוברים פחות, כאלה שמסתתרים בתוך היומיום ולעיתים כמעט בלתי נראים. אחד מהם הוא אלימות שנשענת על שפה וסמלים דתיים.
כמו כל סוג של פגיעה, גם כאן מדובר בשימוש בכוח – פשוט דרך כלים אחרים. כשמילים הופכות לנשק, זו אלימות מילולית; כשכסף נשלט בידי צד אחד, זו אלימות כלכלית. באותו אופן, אלמנטים דתיים יכולים להפוך לכלי שמעצים שליטה ומצמצם את מרחב החופש של בן או בת הזוג.
מערכות זוגיות תמיד נטועות בתוך התרבות שמקיפה אותן. בקהילות דתיות, הטקסים, הלשון והמנהגים הם חלק בלתי נפרד מהחיים – ולכן גם חלק ממערכות יחסים שבהן מתקיימת אלימות. שם, בדיוק במרחבים הקדושים והמוכרים, עלולים להיווצר דפוסים שמאפשרים הפעלת כוח בדרכים עדינות יותר כלפי חוץ אבל כואבות מאוד מבפנים.
כדי להבין איך זה נראה מבפנים, נפגשתי עם מספר נשים חרדיות שבחרו לחשוף בפניי את סיפוריהן. כל אחת מהן תיארה כיצד חיי הדת – מההלכה ועד המרחב הקהילתי – הפכו לחלק מהמאבק היומיומי שלה בתוך הבית. במקביל, שוחחתי גם עם עורכת דין שמלווה נשים בהליכי גירושין, והביאה זווית מקצועית על התופעה.
לפני שנצלול לסיפורים עצמם, חשוב להזכיר: הדת משתרעת על פני אינספור רבדים – הלכה ומעשים, טקסטים קדושים ומחויבות רוחנית, מועדי השנה, טקסים קהילתיים, בתי תפילה, ומערכת יחסים אישית עם הבורא. בכל אחד מהרבדים הללו עלולים להיווצר מתחים וצורות שונות של שימוש לרעה בכוח. בכתבה הזו נגע בחלק מההיבטים הללו, כפי שעלו מתוך העדויות. כמובן, ההלכות או המנהגים שבלב הסוגיה לעולם אינם העניין האמיתי: הם פשוט הופכים לכלי שליטה נוסף בידיו של של בן הזוג שמפעיל את האלימות.
"את לא תדעי לשמור פה שבת"
צורה נפוצה של אלימות דתית היא דרישה להחמרה. צורה זו של אלימות קשה לזיהוי, כי היא עשויה להיתפס כצדקות או יראת שמים מוקפדת, אך למעשה מדובר באופן של שליטה. השליטה מתבטאת באופנים שונים כמו אכיפת יתר של קיום מצוות, מעקב, או דרישה מהאישה לקיים את ההלכה בעוד הגבר מוותר לעצמו ולא מקיים. חוסר ההדדיות הוא פרמטר לזיהוי אלימות ושליטה מסוג זה.
הדרישה להחמרה פוגעת בנשים באופנים רבים. כך לדוגמה מספרת אפרת, כיום בת 45, כיצד ההחמרה על חשבונה לא איפשרה לה מנוחה אחרי לידה: ״ילדתי ביום חמישי, יכולתי להישאר שישי-שבת בבית חולים כדי להתאושש. אבל הוא: "לא. מה פתאום, שבת, את לא תדעי לשמור פה שבת, כולם פה חילונים" וכל זה. כאילו לא ממש עניין אותו מה אני מרגישה, אולי אני צריכה עזרה, אולי אני רוצה לנוח עוד קצת. "את לא צריכה להיות פה, בואי תבואי הביתה, לא צריך להיות פה. אין לך מה להיות פה, כולם פה חילונים. לא תצליחי לשמור פה שבת ויהיה חילול שבת״. אז חזרתי הביתה כמובן. וזהו. הרעיון הוא כאילו כל הזמן להראות לכולם כמה אנחנו צדיקים״.
גם בתחום הצניעות, היא מספרת, עלו כל הזמן דרישות כלפיה. ״הייתי הולכת עם כיסוי ראש עם שיער בחוץ טיפה, שרוול שלושת-רבעי, דברים כאלה. אבל אז הוא לאט לאט פשוט התחיל לומר לי על כל דבר שלא התאים לו שזה 'פריצות'. ואני השתניתי לגמרי. חצאיות עד הרצפה, בלי איפור, כיסוי ראש מלא שחור שחור. הצבעים כהים מאד, כאלה של דיכאון. אם אני מסתכלת על תמונות אחורה-אחורה אני אומרת ריבונו של עולם, איך הייתי נראית. בחורה בסך הכל בת 21 נראית כמו איזה סבתא. באמת שזה היה מאוד קיצוני״.
בשלב מסוים, בעלה של אפרת אף החליט שהוא רוצה להקפיד על כשרות מיוחדת, ובשל כך היא נאלצה להכין את האוכל בעצמה ולעבוד למען זאת שעות רבות בלי עזרה. חוסר ההדדיות בולט בתיאור של אפרת. ״בישלתי לבד, כי הוא לא הסכים שאמא שלו תבשל, כי אני הייתי צריכה להיות משגיחת כשרות. אז כל העול נפל עליי. כי בעצם אני צריכה לנהל את המטבח. ובעצם התפקידים הלכו והתרבו ואני נכנסתי לתוך זה, כי "אישה כשרה עושה רצון בעלה" זה המוטו. אם הם לא קונים מהדרין – אנחנו נקנה. וזה יקר. אבל אנחנו נקנה. חגים – תמיד אנחנו היינו עושים, כי אנחנו עושים את זה על הצד הכי טוב. אבל בואי, זה הכל נפל עליי. כל העומס היה עליי".
מרים היא אישה חסידית ירושלמית תושבת מאה שערים, דוברת יידיש מבית, אמא לשלושה עשר ילדים. היא הייתה נשואה מעל 15 שנים וגם היא מספרת על החמרה חד-צדדית: ״תמיד בעיניי זה היה מוזר, שהוא לעצמו לא מחמיר. לכל הסביבה הוא מאוד מאוד מחמיר, לעצמו הוא לא מחמיר.
"כדוגמה, הגיעה תקופת תשעת הימים והיה מאוד מאוד מאוד חם. לילדים הקטנים הוא לא הרשה להתרחץ, לאף אחד אסור להתרחץ, ואסור להחליף בגד שלא הלבישו אותו לפני תשעת הימים, אבל הוא כן התרחץ: 'לי מותר, כי אני איסטניס'. אז הוא מותר לו. ותמיד חשבתי איך זה שתמיד הוא בסדר, לו מותר להתרחץ, לעשות מה שהוא רוצה, אבל לי, לילדים – אסור״.
פסח והניקיונות לפסח גם הם זירה משמעותית לביסוסה של שליטה דתית. כפי שמספרת מרים: "בשנה הראשונה אחרי החתונה הוא דרש ממני לשייף, כלומר לנקות את כל כלי החמץ היטב כי אסור שיישאר משהו. זה הזוי, וזה לא נכון. אבל בשנה השנייה נסענו לאמריקה לחג, ואז הוא ביקש מאמא שלי שתארגן את הבית כאילו למכור את זה לגוי, וכשחזרנו הוא ראה שהיא לא הוציאה את כל הקטניות. ואז הוא כעס וצרח. בחיים לא ראיתי מישהו כועס ככה, פעם ראשונה שראיתי מה זה כעס כעובד עבודה זרה. וזה כשכל הבית היה מכור לגוי".
רייצ׳ל, כיום בת 55, הייתה נשואה כעשר שנים בנישואין אלימים במיוחד, היא מתארת שבעלה היה עוקב אחריה שתקיים את המצוות במלואן. למשל, הוא היה בודק בכל יום שהיא מתפללת שלוש תפילות. המעקב הזה התיש אותה. ההקפדה לא הייתה רק כלפיה אלא גם כלפי הילדים. כך היא מתארת סצנה קשה במיוחד: ״הגענו למצב של אלימות קשה מאוד כלפי הילדים. אם הבת שלי לא הייתה נוטלת ידים כמו שצריך, אז אני אשמה. יום אחד הוא זרק עליה את הספל, נפתח לה הראש״.
כמה מבנות שיחי מתארות כיצד, בשם הדת, האווירה בבית הייתה מתוחה ואף חרדתית. פן אחד של האווירה הזו מתארת רייצ׳ל: "אני יכולה לתאר לך המון דברים שהיה אסור לעשות בבית. היה אסור לשמוע רדיו. היה אסור מוזיקה. אני הייתי מנגנת על חמישה כלים, והיה אסור לי לנגן. עד היום אני לא מנגנת, כי הוא לא נתן לי לנגן. הבית היה נורא נורא עצוב, נורא לחוץ, נורא קודר״.
האכיפה לקיום מצוות לוותה לא אחת בתיאורי העונש השמיימי המצפה לאישה. כך היא הוכרחה ביתר שאת לקיים את דרישותיו של בעלה.
"לשאול את הרב? אני הרב!"
לעומת התיאורים של החמרה דתית, יש נשים שחוות את ההפך: דרישה של הבעל לוותר על הרגלים דתיים או מנהגים שהן היו רגילות להם. חלקן מתארות אף שהבעל אילץ אותן לבטל מצוות או לעבור עבירות, מצב שהציב אותן בקונפליקט קשה. אחת הדוגמאות הנפוצות היא מניעת האישה מלהתפלל בטענות שונות, החל מהטענה שהיא צריכה לטפל בבעל או בילדים, ועד הטענה הפוגענית שבגלל שהיא אישה רעה – תפילותיה אינן רצויות ואינן מתקבלות.
דרישה מהאישה לעבור על הלכות טהרה רווחת גם היא, והיא נחוותה כפגיעה קשה מאוד על ידי הנשים. רייצ׳ל למשל מתארת את תחושותיה בעקבות זה: ״אם אני מנתחת את עצמי נכון, הייתי במצב של כבר לא מעניין אותי… אני לא יודעת אם לקרוא לזה דיכאון, אבל כן יכול להיות שהייתי בדיכאון, עשיתי כל מה שהוא אמר כזה".
רייצ׳ל ממשיכה ומתארת את חוסר האונים שלה ויכולת הבחירה המצומצמת שלה כאשר בעלה דרש ממנה לעבור על עבירות חמורות: ״אני לא חשבתי באותו זמן. זאת אומרת גם לא היה לי… בואי, גם לא היה לי מה לחשוב, זה הוא החליט וזה מה שיהיה! המשפט שלו היה – את חייבת לי. באיזה שהוא מקום גם האמנתי לזה, אני חושבת, שאולי באמת אני לא בסדר ואני לא יודעת. וכמובן לא היה לי עם מי לדבר על זה״.
רוחמה מספרת גם היא שבעלה טען טיעונים הלכתיים על מנת לגרום לה לעבור על ההלכה כדי לספק את דרישותיו ורצונותיו. בעקבות דרישות אלה היא נותרה במצב נפשי קשה של קונפליקט נאמנויות. ״היו לו המון הסברים למה מה שאסור מותר לו. אבל אני לא הייתי שם בשביל לשאול את השאלות ולברר אם זה נכון. כשביקשתי ממנו לשאול רב, התשובה תמיד הייתה ״אני הרב״. וכשכבר כן הגענו למצב שהוא הסכים ועשה טובה לאנושות לשאול רב, אז היה מאוד מניפולטיבי. הוא היה שואל ביידיש כדי שאני לא אבין את השאלה… זה היה בשלב שמאוד הערכתי אותו על הידע שלו".
בתהליך היציאה ממערכת הנישואין, כחלק מתהליך השיקום שעברה מתארת רוחמה את הרכישה של הידע הדתי כחלק משמעותי ביותר עבורה בשיקום: "אחד התהליכים הראשונים של ריפוי היה כשהתחלתי ללמוד הלכות שבת בעצמי כדי לא לסמוך עליו. ואז ראיתי כמה הרבה שקרים ודברים לא נכונים הוא אמר לי. תמיד היה לו הסברים למה או שהרב ההוא לא יודע או שיש הרבה דעות. זה לא שלא הייתה לי דעה, הוא לימד אותי איך למחוק את הדעות שלי, את ההלכות שאני מכירה, את הדברים שאני מכירה, כדי לקבל את ההלכות שלו.
"יש משהו בזה שאישה מקבלת את המנהגים של בית הבעל או של הבעל בתחומים מסוימים, אצלו זה הייתה דרישה ממש למחוק את הידע שיש לי, את ההבנה שיש לי, את החשיבה שיש לי, וללכת אחריו. עכשיו, בהתחלה זה היה כאילו גם משתלם וכיף ומתגמל. קיבלתי גם המון פידבקים מהסביבה, שאחרי זה התברר לי שהוא דאג להם, על האישה הצדיקה הזאת שמוכנה לעשות למען בעלה. שכן, לא כל אחת זוכה להיות אשתו של גדול הדור, תלמיד חכם בסדר גודל כזה. דברים כאלה. וזה כנראה תדלק את המקום הטבעי שלי שבאמת רצה להישען״.
שליטה בשם התורה
בחברה החרדית, שבה גברים לרוב מקבלים השכלה תורנית נרחבת לעין ערוך מזו של נשים, גברים אלימים מגייסים לא פעם את הידע העדיף שלהם כדי להפעיל אלימות ושליטה על בת הזוג. טלי למשל, מספרת איך בעלה עשה שימוש בציטוטים תורניים נגדה כדרך לסתימת פה ולהכניע אותה לרצונו: ״אני זוכרת שישבנו יחד ואמרתי לו תקשיב, אנחנו לא יכולים ככה לקבל החלטות. החלטות אנחנו צריכים לקבל החלטות משותפות. להחליט ביחד מה עושים, יש את הדעה שלך ויש את הדעה שלי, בוא נחליט ביחד מה עושים. ואז הוא אמר לי, אבל אני הגבר אז תמיד אני בסוף מחליט מה עושים. ואז אמרתי לו: אבל למה? ואז הוא לקח את דברי רש"י שאומר שאין שני מלכים מחזיקים בכתר אחד, על השמש והלבנה. אני זוכרת את עצמי כאילו נאלמת דום, כי הוא הביא כביכול טיעון דתי, ולזה אין לי מענה. לא היה לי מספיק ידע, וגם הייתי נאיבית".
גם מרים מתארת את השימוש בציטוטים נגדה: ״ציטוט הפסוק "והוא ימשול בך", זה היה כלי מאוד חזק אצלו. עד שיום אחד אני הלכתי לבדוק בחומש מה זה אומר "והוא ימשול בך״, והבנתי שזה רק בענייני אישות, לא בסתם. לא בסתם הוא ימשול בי, מה פתאום. אבל הוא לקח את זה, הוא השתמש בזה שאני חייבת להקשיב לו״.
לעומת הנשים האחרות, פנינה מספרת שבעלה לא יכול היה להשתמש בציטוטים נגדה בגלל שהיה לה ידע רחב: ״אני חושבת שהוא לא יכול להשתמש בציטוטים נגדי, כי אני בוגרת סמינר חב״ד, למדנו הרבה הרבה הלכה ולמדנו גם גמרא ממש עם ספרי גמרא, אז יש לי ידע. לבוא לי עם ציטוטים הוא לא יכול, כי היו לי תשובות תמיד וגם כי אמרתי לו: אוקיי, אני מכירה את ההלכה״.
איך אפשר לקחת את היהדות, את תורת החיים, ולהפוך אותה לעוד כלי לגרימת אומללות בזוגיות? סיפוריהן הקשים של הנשים שפגשתי מוכיחות כי בידיים ה(לא) נכונות, זה בהחלט יכול לקרות. המודעות היום לתופעת האלימות במשפחה גבוהה הרבה יותר. הכתבה הזו, אני מקווה, שופכת אור על צד פחות מוכר שלה: לא תמיד בני זוג שדורשים מהצד השני חומרות או קולות הם צדיקים או בקיאים יותר. תמיד חשוב לבדוק: מה מאזן הכוחות, מה מצב ההדדיות, ובעיקר – האם יש כאן מישהו שמופעלת עליו שליטה?
סרבנות גט: שיאה של אלימות דתית
מוריה דיין היא טוענת רבנית ועורכת דין. היא המנהלת המשפטית בארגון יד לאישה, ארגון שמעניק לווי משפטי לנשים בתהליכי גירושין שיש להן פוטנציאל להיות מסורבות מסורבות גט. מוריה מלווה נשים דתיות וחרדיות רבות בתהליכי הגירושין שלהן, והיא מספרת שסרבנות גט שכיחה במיוחד בציבור החרדי. ״אנחנו קיימות כבר כמעט שלושה עשורים ומייצגות נשים מסורבות גט מכל העולם, ואפשר לראות באופן מובהק שהנושא הזה של סרבנות גט הוא הרבה יותר שכיח בחברה החרדית מבכל חברה אחרת. הרי אצל חילונים, הגט פחות משחק תפקיד. ככל שהנושא של הדת משחק תפקיד יותר חשוב בחיים, ככה בעצם הגט הופך להיות קלף מיקוח יותר משמעותי. ויש באופן מובהק יותר נשים חרדיות שסובלות מסרבנות גט מאשר נשים בכל מגזר אחר. והשימוש בגט כקלף מיקוח זה לגמרי אמצעי שליטה כלפי נשים, כי אישה לא יכולה להמשיך בחייה בלי גט. אישה לא יכולה ללדת עוד ילדים בלי גט״.
מוריה מסבירה מדוע לדעתה סרבנות גט רווחת בקהילה החרדית ככלי שליטה באישה ונפוצה בה יותר מאשר במגזרים אחרים – גם מגזרים דתיים: ״בקהילה הדתית התופעה פחות נפוצה, ואני חושבת שפשוט החברה כחברה מוקיעה את התופעה ולא נותנת לזה לגיטימיות. אז כך שגבר ששוקל להחזיק בגט כקלף מיקוח, החברה תוקיע אותו. אני יכולה לתת לך דוגמה מהקהילה שלי שקיבלנו גבר פרוד לקהילה, וכשהוא רצה להתקבל כחבר ביישוב התנאי היה שהוא נותן את הגט בלי בלגנים לפרודתו וזה היה מקובל על כל חברי הקהילה". בציבור החרדי לעומת זאת, לדבריה, סרבני גט לא זוכים כל כך מהר להוקעה חד משמעית, במיוחד אם הם מסתתרים תחת הטיעון שרצונם הוא בשלום בית – גם אם אינם משנים כלל את התנהגותם.
אמנם גם נשים יכולות להיות סרבניות גט, אך מוריה מדגישה את ההבדל המגדרי בשימוש במנגנון הגט: ״כמובן, ידוע ההבדל בין נשים לגברים בהקשר הזה. גבר שלא חיכה לגט כדי להביא ילדים מאישה אחרת, אלה ילדים שלא מרחפת עליהם חרב הממזרות. כך שסרבנות מצד האישה, על אף שהיא ראויה לגינוי באותה מידה, פחות מאיימת בפועל".
