בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

קוראינו הוותיקים יזכרו את הכתבה על הביקור בארבע ממדינות הבלקן בגיליון 43. היה זה חודש דצמבר ואחת מהמדינות הבלקניות שביקרנו בה הייתה אלבניה. הסתפקנו אז בגיחה קצרה לשקודר, העיר המרכזית בצפון המדינה. מזג האוויר היה גשום, ובחרנו במלון ספא נהדר שהציע חדרים מצוינים במחירים מגוחכים. המלון נבנה על צלע הר ובלט מעל נהר גועש. החוויה הייתה כל כך טובה, עד שאבישי, הפרטנר לטיול, ואני הבטחנו לעצמנו שנבקר שוב באלבניה, ובבירת המדינה – טיראנה.

כמעט תשעה חודשים חלפו. במהלכם אבישי ואני הספקנו גם לבקר באי לסבוס ביוון, אי יפהפה שבו מיוצר הכוהל היווני החשוב – האוזו, ובאי הסמוך אליו מיוצר כוהל לאומי נוסף – המסטיכה. אבל נשארה ההתחייבות לאלבניה. בראשית חודש אלול הגיעה ההזדמנות. מצאנו טיסה זולה ומהרגע להרגע הזמנו ויצאנו לנתב״ג.

נחתנו ביום שישי בצהריים המוקדמים. עוד היום גדול וישנן מספר שעות טובות עד שתבוא השבת. החלטנו שאת ליל שבת נבלה במלון, הסעודה תתבסס על מזון שהבאנו מהארץ, ולמחרת נצעד לבית חב״ד. בחרנו במלון במרכז העיר שבמרחק קצר ממנו זורם נחל Lena שרובו עובר בשטח העיר. האווירה במלון הייתה שקטה ונעימה, אם כי קצת מיושנת. בכל מקרה נעים היה להעביר ליל שבת נינוח ושקט. בבוקר השכמנו קום ולאחר תפילה וסעודת שבת יצאנו לחקור את העיר. ייחודה של טיראנה מתאפיין בכך שרוב האתרים סמוכים מאד זה לזה. 

הארכיטקטורה של טיראנה ברובה גנרית עד כדי שעמום. אין בה הדר אירופאי. אך יש בה אווירה מיושנת נעימה, בסגנון שנות ה־80 של המאה ה־20. היעד הראשון אליו יצאנו הוא כיכר סקנדרבג.

כיכר סקנדרבג

הכיכר היא הלב הפועם של טיראנה. היא משמשת כאתר להתכנסויות פוליטיות, מחאות, חגיגות המוניות. היא נסללה בהוראת הכובש הפשיסטי בניטו מוסוליני במהלך מלחמת העולם השנייה כאתר שבו היו אמורות להתקיים צעדות הנצחון שלו. לאחר כשלון הכיבוש והמעבר לשלטון קומוניסטי בימיו של הדיקטטור הוג'ה, שימשה הכיכר גם כמתחם למצעדי הפולחן שלו.

הכיכר קרויה על שם ג'ר'ג' קסטריוטי סקנדרבג, גיבורה הלאומי של אלבניה ומשחררה מהאימפריה העות'מאנית. לעות'מאנים היה מנהג: בכל מקום שהם כבשו, הם אספו נערים מקומיים וייעדו אותם לשירות במעונות הסולטן. באמצעות הטקטיקה הזו הם האמינו שייקל על האזור הכבוש לראות עצמו חלק מהאימפריה. אחד מהנערים האלו היה ג'רג' קסטריוטי. ג'רג' התקדם מאוד בצבא האימפריה וכאות הערכה להישגיו דבק בו הכינוי "סקנדרבג" – עיוות טורקי לשם "אלכסנדר". כך ביטאו את מצוינות ביצועיו, הקרובים בעוצמתם לאלו של המצביא הגדול מכולם, אלכסנדר מוקדון. אבל ג'רג' לא שכח את אלבניה ובנובמבר 1443, במהלך אחד מקרבות האימפריה, בגד ג'רג' בעות'מאנים וערק מהצבא. באמצעות שלל תכסיסים צבאיים ופוליטיים הצליח להכנס לאלבניה ולשחרר אותה מעול האימפריה. כשנכנס לעיר קרוז' הסמוכה לטיראנה, התכחש בגלוי לדת המוסלמית שנכפתה עליו בצבא הסולטן וחזר לנצרות. סקנדרבג הפך לגיבור הלאומי וניהל את אלבניה המשוחררת עד שמת ממלריה ב-1468. אלבניה החופשית המשיכה להתקיים עד שדוכאה מחדש על ידי העות'מאנים ב-1479.

למרות קוצר ימיה של העצמאות האלבנית החלקית, האירוע נצרב בתודעה האלבנית כסיפור הצלחה אדיר וסקנדרבג זוכה להנצחה והערצה עד היום בקרב המקומיים. בכניסה לכיכר עומד פסל ברונזה גבוה המנציח את זכרו. אבישי סיים לספר לי את ההיסטוריה של הגיבור ונכנסנו לכיכר לבושים בבגדי השבת.

מוזיאון ההיסטוריה הלאומית

הכיכר עצומת מימדים. היא מתפרשת על פני שטח עצום של כ־40,000 מ"ר. הטופוגרפיה אינה ישרה ועל פני הכיכר ישנן עליות וירידות קלות. ככל הנראה שרידי בונקרים ותעלות לחימה

מול פסלו של סקנדרבג מתנשא בניין מלבני לא גבוה, ובחזיתו תבליט פסיפס מרשים. התבליט נקרא בשם הכה מקורי "האלבנים" ומשמש כאחד מסמלי העיר. הפסיפס נוצר ונחנך בתקופת הדיקטטור אנוור הוג'ה במטרה לקבוע נרטיב לפיו ההיסטוריה האלבנית היא רצף תודעתי שחותר כל העת לחירות. בסיומו של הרצף מופיע דגל אדום, כביטוי לתפיסה של הוג'ה לפיה הבשורה הקומוניסטית על פי פרשנותו היא שיאו של המאבק לחירות. הדמויות בפסיפס מגוונות: בצדדים נראים לוחמים רומים ואילירים, המסמלים את התקופה הקדומה בהיסטוריה האלבנית. לצידם נראים דמויות מימי הביניים, לצידם עומד סקנדרבג, מוקף לוחמים אנטי אימפריאליסטיים ולבסוף דמויות מהמאבק לעצמאות במאה ה-19 ומהמלחמה בכיבוש הפשיסטי של מוסוליני במהלך מלחמת העולם השנייה. הדגל האדום של הוג'ה קושט בנשר שחור, אחד מסמלי אלבניה, כדי לטשטש את זיהוי הפסיפס עם תפיסתו.

הכניסה למוזיאון הייתה כרוכה בתשלום ולכן בשל השבת לא נכנסנו לשם, אך לא לפני שביררנו עבורכם פרטים חשובים. המוזיאון מציג עשר תערוכות מתקופות שונות בהיסטוריה האלבנית. מחיר הכניסה הוא כ-500 לֶק. כלומר, 5 יורו בערך. ושעות הפתיחה הן 09:00–17:00.

מהכיכר פנינו אל השריד המרשים והחשוב ביותר מתקופת השלטון הקומוניסטי – הפירמידה. הדיקטטור אנוור הוג'ה הלך לעולמו בשנת 1985. מותו לא הביא לקריסת המשטר ובשנת 1988 בחרה בתו פרפיטה לבנות עבורו מאוזוליאום מכובד. הפירמידה נבנתה בהדר רב וכללה חיפוי שיש, זכוכית וטכנולוגיה מתקדמת. לאחר קריסת המשטר ב־1991, משמעותו הפוליטית של המבנה נמוגה. פסלו הפנימי של הוג'ה הוסר והמתחם שימש כתחנת טלוויזיה. ב־1999 פרצה מלחמת קוסובו, שגררה אליה במידת מה מדינות נוספות מהבלקן והפירמידה הוסבה לבסיס נאט"ו. עם תום המלחמה המבנה ננטש עד שב-2021, רגע לאחר היציאה החלקית ממגפת הקורונה, החליטו השלטונות לשפץ את הפירמידה, לאפשר טיפוס בטוח לפסגתה ולאכלס אותה בחנויות, חללי עבודה, גלריות, מרכזי נוער וטכנולוגיה ומתחמי האב לסטודנטים והייטקיסטים צעירים. 

טיפסנו בנחת על מדרגות הפירמידה החיצוניות. מפסגת הפירמידה נשקף נוף נהדר של כל זוויות העיר, ב-360 מעלות. שתי דקות בערך עמדנו בגג הפירמידה ואז, כמו ברגע תנכ"י, התחוללה סופה. רוח עזה החלה לנשוב, אנשים החלו לצעוק בפאניקה ולרדת במהירות. הבטתי משועשע בהתרחשות וצפיתי אל העיר. חפצים וענפים עפו בכל פינה וקולות פיצוץ בעוצמה חלשה נשמעו מפינות שונות ברחבי העיר. אבישי ואני התמוגגנו מהמחזה ונשארנו לבד על גג הפירמידה. בעוד אנו מתבדחים על האפוקליפטיות של האירוע ועל התזמון המעניין של הופעתו בחודש אלול, גשם החל לרדת. מיהרנו גם אנחנו לרדת ולתפוס מחסה בתוך הפירמידה. שם נכנסנו אל הגלריה שתיעדה במקצועיות ראויה לציון את אלבניה תחת שלטון הוג'ה.

התערוכה מציגה אינספור תמונות המשקפות את הלך הרוח העממי במהלך ימי המשטר. בתמונה האחרונה בגלריה נראית במה מנותצת וחור במרכזה. בשורת ההסבר נכתב שזוהי הבמה בה עמד פסלו של הדיקטטור ונותץ ב־1991 עם קריסת המשטר.

מהגלריה חזרנו למלון כדי להעביר את השבת במנוחה. הדרך, שאמורה לקחת דקות ספורות, לקחה יותר משעה בשל כישורי ניווט גרועים (שלי). לא מיהרנו ובחרנו ליהנות מהתעייה ברחובות העיר. השיטוט לימד אותנו על הפערים המעמדיים הלא נתפסים, כמו גם על התשתיות הגרועות. ברחוב אחד ראינו מגדל דירות עשיר ויוקרתי שבחזיתו עמדו חנויות מותגים בינלאומיים. הרחוב הבא היה שיכון מתפורר ומעורר חלחלה, הרבה יותר מכל שיכון עמידר שאתם מכירים. הסופה השאירה סימנים רבים ונאלצנו להיזהר מחוטי חשמל קרועים וענפים שהתנדנדו לפני שקרסו על המדרכות. שעה חלפה ולבסוף מצאנו את המלון. בקבלה זכינו להפתעה, בעל המלון בחר לשדרג אותנו לחדר טוב יותר. העברנו את החפצים לחדר המרווח. אבישי בחר להמשיך ולהסתובב בעיר ואני נהניתי משנ"צ שבתי משובח.

הבונקארט

ביום ראשון קמנו מוקדם על מנת להספיק מספר אתרים שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום בטרם נמשיך הלאה. היעד הראשון היה הבונקארט. הלחם של המילים 'בונקר' ו'ארט'. כנראה על בסיס ההנחה שבכוחה של האמנות לרכך את המטען ההיסטורי הכבד של המקום. הדיקטטור הוג'ה בנה ברחבי אלבניה לא פחות מ-750,000 בונקרים, כשהוא אחוז בפרנויה לפיה אלבניה תחווה פלישה זרה.

שניים מהבונקרים האלו הפכו למוזיאונים – בונקארט 1 ובונקארט 2. בחרנו לבקר בבונקארט 2, מכיוון שהתצוגות בו מלמדות על ימי הדיכוי. בכניסה לבונקר עומדים מגדל שמירה משוחזר וג'יפ צבאי, בשביל האווירה. בחלקה הפנימי של תקרת הבונקר הכיפתית תלויות תמונותיהם של קרבנות המשטר. בבונקר מוצגות שלש תערוכות קבועות. הבונקר כונה "Objekti Shtylla" וכלל 24 חדרים, דירה שיועדה לשר הפנים ואולם גדול לתקשורת. הבונקר תוכנן לעמוד בפני מתקפה כימית וגרעינית. התערוכה השנייה מציגה בפרוטרוט את דרכי הפעולה וכלי המעקב של המשטר כנגד אזרחיו, פרויקט רחב היקף שהיה נתון לביצוע משרד הפנים.

התערוכה השלישית מציגה את חדר החקירות. המשטר יכל לחקור כל אזרח שבחר, גם ללא שהתגלה חשד המצדיק זאת. התערוכה מציגה בפני המבקר את היקף בתי המעצר ואופני החקירה. 

מלבד התערוכות מוצגים גם שרידים נוספים כמו מנהרת חיטוי רדיואקטיבית שנועדה להתמודד עם מתקפה כימית ותערוכת אמנות מתחלפות, לשבירת תחושת האיום.

הבונקר פתוח מתשע בבוקר עד לשמונה בערב ומחיר הכניסה הוא כ־9 יורו.

מן הבונקארט שבנו לפירמידה. חשנו חובה לצלם את הנוף הנשקף מגגה ולבקר שוב בגלריה ששוכנת בקומת הקרקע שלה. הנוף הפנורמי יפהפה ובניגוד למצב בשבת, מזג האוויר היה נעים ומזמין. לאחר סיבוב קצר בפסגה נכנסנו פנימה והשלמנו צפייה בסרט דוקומנטרי המתאר עשרה היבטים של דיכוי במהלך ימי הדיקטטורה הקומוניסטית של הוג'ה.

רק ביציאה הבחנתי שזו למעשה גלריה שהתערוכות בה מתחלפות, וכי זכינו ליהנות מהשבועיים האחרונים לקיומה של התערוכה הנוכחית. לדברי הפקידה במקום גם התערוכות הבאות תעסוקנה בהיסטוריה של אלבניה, אך מומלץ בכל מקרה לבדוק באתר הפירמידה טרם ההגעה.

מגדל השעון

בסמוך לכיכר סקנדרבג מתנשא צריח אבן עתיק בסגנון עות'מאני. המגדל נבנה בשנת 1922 בידי אטהם ביי וגובהו 30 מטר. מהמגדל נשקף נוף יפהפה על כיכר סקנדרבג ומערבה ממנה. עד 1970 נחשב המגדל כמבנה הגבוה ביותר באלבניה. בשנת 1996 המגדל נפתח לציבור ולאחר תשלום סמלי בן 2 יורו בלבד תוכלו לטפס במעלה 90 המדרגות הלולייניות למרפסת התצפית. המגדל לא ממש מתוחזק ויונים התנחלו בקומתו העליונה. עם זאת, כדאי לאזור אומץ ולטפס. הנוף מצדיק את האתגר. כשיצאנו מהאתר התאכזבתי לשמוע שהשעון בראשו אינו מקורי אלא שעון סיני פשוט שהותקן בו במהלך השיפוצים. מגג המגדל ניתן להתבונן גם במסגד אטהם ביי הסמוך לו. זהו אחד ממבני הדת היחידים ששרדו את הגל האתאיסטי של השלטון הקומוניסטי. הוא נבנה במהלך הכיבוש העות'מאני, אך בשונה ממסגדים ברחבי העולם, עיטוריו הפנימיים נושאים ציורי ענפים ופרחים ולא קליגרפיה מוסלמית כנהוג.

המרכז הרוחני של הזרם הבקטשי

בעיני רבים זו עשויה להיות נקודת השיא של הביקור באלבניה. זרם הבקטשיה הוא זרם אסלאמי סופי ומוכר בנפרד כאחת מארבע הדתות המסורתיות באלבניה. עקרונות הזרם הם: פולחן מיסטי, סובלנות והכרה בכל הדתות המונותיאיסטיות האחרות ואמונה במעלתו של האימאם עלי בן אבי טאלב. הזרם נוסד ע"י האג'י בקטאש ואלי, מוסלמי סופי שנולד באיראן בתחילת המאה ה-12. מרכז הזרם פעל באיסטנבול עד שבשנת 1925 הפרלמנט הטורקי הוציא פה אחד את הזרם מחוץ לחוק. עבור סאלי ניאזי דדה, צעיר טורקי ממוצא אלבני, הצעד היה חריף ובתגובה הוא החליט להקים מחדש את הנציגות העולמית של הזרם הבקטשי באלבניה. ההחלטה אושרה בידי הקונגרס הבקטשי השלישי שנערך בעיר קורצ'ה באלבניה ב-1929. כיום הזרם מונה בין 15 ל-20 מיליון מאמינים ברחבי העולם, בעיקר בטורקיה ובאלבניה.

בשנה האחרונה מבקש מנהיג אלבניה אדי ראמה (ידיד אמת של ישראל, אגב) להכריז על מתחם הפעילות של הזרם כמדינה עצמאית בסגנון הותיקן. למדינה יעוצב דגל ויורכב פרלמנט.

לאחר נסיעה קצרה הגענו לפרבר צדדי בעיר, בו נמצא המרכז. חנינו בחוץ אבל הוזמנו בכבוד להכניס את האוטו לחניון הרשמי של המרכז. המתחם לא גדול ומורכב ממבנה מנהלה, מלונית וחדר אוכל למאמינים העולים לרגל, מתחם תפילה מפואר (אליו הכניסה מוגבלת למאמינים בלבד) ומאוזוליאום קבורה של מנהיגי הזרם המנוחים. פניתי לבניין המנהלה ונתקלתי בדרוויש. כלומר, באחד מכוהני הזרם. הדרוויש לא דיבר באנגלית ולכן הוא ציוות לי את אחד מנעריו. הנער הסתובב איתי במתחם והדריך אותי בין האתרים השונים. בקומה התחתונה של בניין התפילה נמצא מוזיאון הכולל מוצגים אותנטיים ופירוט היסטורי רחב. הנער ידע להסביר לא רק את ההיסטוריה של הזרם אלא גם את התאולוגיה שלו ועל היניקה של עקרונות מסוימים מן היהדות. באחת מעמדות המוזיאון אף איתרתי ספר תורה קטן הפתוח בפרשת עקב. לאחר הסיור הנער הצביע על השדות המתפרשים מחוץ למתחם והסביר שהם מתבססים בין השאר על כלכלה חקלאית. כשחזרנו אל הדרוויש, הוא ביקש שאפתח את חופן שתי ידיי ומילא אותן בסוכריות מנטה משק שהונח על שולחנו. ספרתי לו שמרן הרב עובדיה יוסף ע"ה היה דורש את התפילה "כי אם לידך הרחבה" באמצעות האקט הזה בדיוק. אנחנו מבקשים שנקבל שפע כפי שמכיל חופן ידו הגדולה של ה', לא בממדים הקטנים של חופנינו. הנער תרגם והדרוויש היה מבסוט.

הצטלמתי עם הדרוויש, רכשתי מזכרת קטנה – מגנט בדמותו של האג'י בקטאש. יצאנו מהמתחם ליעד הבא שלנו – צפון מקדוניה.

צפון מקדוניה

צפון מקדוניה היא מדינה קטנה בדרום־מזרח הבלקן, ללא מוצא לים היא גובלת ביוון, אלבניה, קוסובו, סרביה ובולגריה. בירתה נקראת סקופיה והיא משלבת בין היסטוריה עשירה לטבע מרהיב. האזור היה חלק מהאימפריה הרומית, הביזנטית והעות’מאנית, וכיום ניתן לראות בו שרידים ארכאולוגיים. מאז 2020 היא חברה בנאט”ו ובשנים האחרונות פועלת להתקרבות לאיחוד האירופי, המדינה ידועה בנופיה ההרריים ובאגם אוכריד (Ohrid), אחד האגמים העתיקים בעולם ואתר מורשת עולמית של אונסק”ו. אל האגם הזה פנינו מועדות.

הדרך מטיראנה לאגם אורכת מעט יותר משעתיים וחצי ומלאה בנופי טבע מהממים. לרגע היא מזכירה את אזור לאדק בהודו ובמקטע אחר את איטליה. חלקים מהדרך קשים לנהיגה. הכביש חדל מלהתקיים וקטעי עפר מחליפים אותו. במקטע אחר נוסעים על גדתו של נהר שאלמלא הקיץ סביר להניח שהיה שוצף ומסוכן יותר מכפי שהיה כשעברנו. בכל אופן, לאחר שעתיים של נסיעה הגענו אל מעבר הגבול, שהיה עמוס כיאה ליום ראשון. שעה וחצי העברנו בהמתנה לגבול, רק כדי שהבקרים יגידו לנו שאין לנו את המסמך הדרוש לחצייתו. הגדלנו ראש והצענו לרכוש אותו במקום והם הפנו אותנו לאחד ממשרדי הגבול, שם רכשנו את המסמך בסכום סמלי בן 50 יורו. עקיצות שצריך לקחת בחשבון. לאחר כעשרים דקות נסיעה מהגבול הגענו אל העיירה אוחריד היפהפייה השוכנת על שפת האגם המדובר. התיישבתי על שפת האגם וקראתי את אחרוני העמודים של הספר "השנה שאחרי הפור" של אברהם אליצור (ראו ביקורת ספרים בעמוד ??). כשסיימתי, החזרתי את הספר לרכב והתחלנו להסתובב בסמטאות העיירה. העיירה תיירותית אך רגועה ונעימה. אם אתם מגיעים לזמן ארוך, מומלץ לשכור דירה בעיירה ולבלות בה בנחת. טיפסנו עד לפסגת העיירה, שם עומד מבצר סמואל. מבצר ותיק שהוקם בידי הצאר סמואל, שליט האימפריה הבולגרית הראשונה (997–1014). המבצר מתצפת על העיירה ועל העיר החדשה הסמוכה לה. דקות ספורות לפני השקיעה מיהרנו לרדת שוב אל שפת האגם ולהתפלל מנחה מול מחזה השמש הצובעת את האגם בכתום. מהמם.

רגע לפני שנפרדנו מהעיירה, אבישי איתר גשר עץ החודר אל תוך האגם. הגשר לא מגודר, אבל כמובן שלקחנו את ההרפתקה.

הערב ירד. מיהרנו בחזרה לאלבניה כדי להספיק את הטיסה ארצה. במעבר הגבול הפקידים היו ידידותיים להפליא, אבל ביקשו לבדוק אם אנחנו מעבירים סמים. פתחנו את התיקים כדי להראות שאנו נקיים. על הסם הכי טוב – דופמין של טיולים – אין צורך להצהיר ב"ה.

מידע רלוונטי למטייל הדתי

• כשרות – בית חב"ד פועל בטיראנה, אך הוא מרוחק מעט ממרכז העיר. ביום חול מדובר בנסיעה קצרה, אך אם ברצונכם להסתמך עליו בשבת, כדאי לישון באחד המלונות הסמוכים לו ולוותר על שיטוט שבתי במרכז. גם במקדוניה יש בית חב"ד המופעל ע"י השליח בסלוניקי הרב יואל קפלן. אם אתם מתכננים נסיעה עמוקה וארוכה במקדוניה, כדאי ליצור קשר עם השליח בסלוניקי או עם אחיו – השליח בטיראנה.
• אנטישמיות – הלכנו בגאון עם כיפה. הסכסוך לא מעסיק את המקומיים. ואם בכל זאת מישהו מהם כבר שמע על המלחמה, ברוב המקרים הוא יתמוך בישראל באופן נלהב.
• דרכי הגעה – בין טיראנה לתל אביב ישנם שלושה קווי תעופה ישירים של שלושת החברות הישראליות: אל על, ישראייר וארקיע. ניתן להגיע גם ברכב ממונטנגרו, מקדוניה או יוון.
• תחבורה – בתוך העיר הימנעו מנסיעה ברכב. המוניות זולות ורוב האתרים שוכנים במרחק הליכה. אם תבחרו לצאת מהעיר, כדאי לשכור רכב אך ודאו היטב את כללי ההשכרה. הבלקן הוא מערב פרוע בתחום הזה.
• מסגרת:

אנוור הוג'ה – מנהיגה הקומוניסטי של אלבניה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו. כיהן גם כמזכ"ל של מפלגת הפועלים באלבניה. הוג'ה כיהן כראש ממשלת אלבניה בשנים 1944–1954, כשר הפנים בשנים 1944–1953, וכשר החוץ בשנים 1946–1953.

מנהיגותו של הוג'ה התאפיינה בבידוד המדינה, החל מאמצע שנות ה-70, ובדבקותו במרקסיזם-לניניזם אנטי-רוויזיוניסטי. הוג'ה ניתק את קשריו עם ברית המועצות בעקבות הנהגת מדיניות ההפשרה של חרושצ'וב. בתקופתו הפכה אלבניה למדינה המבודדת ביותר בעולם. הוא רדה בבני עמו ושלל את חירות הפרט של האלבנים. הוג'ה חשש כי תבוצע פלישה לאלבניה, ולכן בנה משנת 1967 ועד מותו כ-750,000 בונקרים ברחבי אלבניה. כחלק מדוקטרינת "צבא העם", כל תושב מגיל 12 עבר אימון בירי בקלצ'ניקוב, וכל משפחה בכפר הייתה אחראית על ניקיון הבונקר שלה. ההוצאה על הבנייה הזו דלדלה את קופת המדינה, שהייתה ריקה בלאו הכי. כיום מרבית הבונקרים מוזנחים והרוסים, ומהווים אטרקציה תיירותית באלבניה.

תוספת: בגיליון הקודם התפרסמה כתבה על ביקוריי בליטא. במהלך התחקיר על יהדות ליטא נעזרתי בידידי הרב דוד קמינצקי זצ"ל. בעיתוי סמלי תמוה, יממה לפני שהגליון פורסם, הרב קמינצקי נפטר במפתיע, בן 68 בלבד. המדור מוקיר את תרומתו ומקדיש את הדברים לזכותו.