עופר אלוני ז"ל (1961–2025), אמן חזותי ומעצב גרפי ישראלי, היה אמן אוטודידקט ייחודי שהחל לצייר כבר מגיל 18, פורץ דרך ומורד בנשמתו, ששילב ביצירתו פילוסופיה, אמנות ומאבק בלתי מתפשר על האמת. כעת, גלריית המקלט בירושלים מציגה תערוכה לזכרו בשם "הקו אל התקווה".
אמן שלא צעד עם הזרם
אלוני היה אמן רב תחומי שיצירותיו עסקו במפגש שבין אמנות, זיכרון יהדות ותודעה מוסרית, יצירותיו ביקשו לאתגר את החברה הישראלית וככזה הוא לא נסחף עם הזרם.
הוא שילב ניתוח טקסט עם אמנות ויזואלית ויצר שפה אמנותית ייחודית ובלתי מתפשרת. במסגרת יצירתו המציא אלוני סוג כתב פונט משלו – כתב יד מחודד המטפס כלפי מעלה באופן עקבי – המופיע בסדרה של עבודות על פרשות השבוע המוצגת בתערוכה. באופן מתמיה הפרשות שנמצאו בעזבונו הן הפרשות של תקופת התערוכה. הוא גם יצר מיצבים ומיצגים תלת ממדיים המשתמשים בחפצים מן המוכן כמו כסאות, רמקולים, מסכי מחשב ועוד, עליהם כתב את רעיונותיו הפילוסופיים במטרה לספר את האידיאולוגיה בה האמין, בעבודות כמו "הבנת הנמצא", "הקו אל התכלית ועוד".
ימי תשובה
בשנות ה-80 של המאה ה-20, חזר אלוני בתשובה בעקבות הרב אורי זוהר ולמד בישיבת אור שמח. זו הייתה תקופה של התלהבות רוחנית נאיבית ואמונה תמימה, הוא התחתן בשנת 1979, עבר לעמנואל והתגורר בה עם אשתו וחמשת ילדיו. הרב עופר גיסין, דמות מרכזית בתנועת התשובה שהכיר את אלוני היטב במשך 40 שנה, מספר בפתיחת התערוכה על התקופה ההיא ועל האתגרים המיוחדים שעמדו בפני אמנים חוזרים בתשובה. "יש כאן שתי עובדות פשוטות", מסביר גיסין. "אחת, התופעה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה זו תנועת התשובה. והדבר השני – אחוז האמנים בקרב בעלי התשובה הוא גדול לעין שיעור מאשר בכל ציבור אחר".
למרות זאת, אמנים חוזרים בתשובה התקשו למצוא את מקומם. גיסין זוכר את הייאוש: "הם היו כבר די מיואשים. שכן אמנים בעלי תשובה צריכים למצוא את הנתיב, אם זה בתוך הציבור החרדי, שלא מכיר אמנות, ואם זה בציבור החילוני, כי גם שם הם מסומנים הפוך".
גם חברו הקרוב הרב גדעון הולנד שהיו מציירים יחדיו בבית קפה עוד לפני התשובה, הפך לדמות דומיננטית רבנית והוביל קהילת חסידים, ואז חזר לצייר בתקופה יחסית מאוחרת. ניכרת השפעה הדדית בין שני האמנים במיוחד בסדרת הספירלות המסמלות את האינסוף ואת מורכבותו של העולם או בעצם שני העולמות המיוצגים בו, העולם הזה והעולם הבא.
אמן שהקדים את זמנו
ב-1996 עזב אלוני את עמנואל ועבר לרחובות, שם ניהל משרד פרסום וגרפיקה בשם "גוגן" (1995–2010) ויצר בקו ייחודי לתקופתו, כשעיצוביו מושפעים מהגות יהודית. באותה תקופה גם לימד אמנות בישיבת הדרום.
"דמותו של אלוני הקדימה את זמנה", אומר גיסין. "אם עופר היה עוסק בציור ובאמנות היום, הוא היה מצליח הרבה יותר. כי כעת החברה מסוגלת יותר להכיל מורכבויות ויותר פתוחה להסתכל על הקצוות. אלוני היה אאוטסיידר במובן העמוק של המילה. והוא היה חלוץ בדרכו – לא היה לו אפילו מישהו לחקות. הוא עשה הכול לבד מעצמו”.
“אחד הדברים המהותיים שלמדתי ממנו במשך כל השנים", מספר גיסין, "זה שגם כשהיו לו הצלחות גדולות וגם כשהיו לו כישלונות עצומים – הוא אף פעם לא התייאש. הוא תמיד המשיך הכול כרגיל".
בעשור האחרון חזר אלוני לגור בירושלים ואימץ לעצמו את שם המשפחה "שרנקה" – קרא לעצמו על שם כינויה המחתרתי של דודתו ששרדה את מרד גטו ורשה. זו הייתה נקודת מפנה בחיים האישיים והאמנותיים.
חיפוש אחר מאיה – מוזיאון שואה אלטרנטיבי
המהלך בעשור שנים האחרונות בשדרות הרצל ליד הרכבת הקלה יגלה באחת מדירות הקרקע שלט המזמין אותו להיכנס אל מוזיאון שואה או תקווה. זו הייתה דירתו השכורה של אלוני שהקדיש את סוף חייו לעיסוק אינטנסיבי בזיכרון השואה. כל זאת אירע בעקבות גילוי אקראי של קופסת מכתבים אבודים של דודתו שרנקה שנמצאו בעליית הגג. מן המכתבים עלה סיפור משפחתי מודחק של תינוקת שנמסרה לאימוץ בשלהי הקמת גטו ורשה, כדי לאפשר לאימה להקדיש את חייה למען המרד המפורסם של היהודים בנאצים. אחרי המלחמה, שרנקה חיפשה את מאיה לאורך כל שארית חייה, אך מעולם לא מצאה אותה. עופר ניסה לחפש אותה בעצמו אך כשל במשימה.
בעקבות המכתבים (אותם כינה – בעקבות פרופ' גוטמן – העדויות הכתובות היחידות שיש לנו מאותה תקופה) אלוני ביקש ליצור בדירה הקטנה בת שלושת החדרים ששכר, מוזיאון שואה אלטרנטיבי לזכרון השואה הקאנוני והמקובל, כמו במוזיאון יד ושם למשל (אגב, שם מופיעות שרנקה ובתה מאיה באנדרטה של נתן רפפורט ברחבת הטקסים בחלקה העליון). הציורים שלו, הפונט שעיצב, האגדה והרעיון. "המטרה היתה לצאת נגד הנרטיב של מוזיאון השואה", כפי שתיאר מכר קרוב.
המוזיאון, שעורר פולמוס, העז לערער על הנרטיב ההיסטורי המקובע ועל האופן שבו מתאפשר זיכרון: לא רק מחקר – אלא פעולה רגשית, חושית, עיצובית. בכך מצטרף ליוזמות שונות בעיצוב אחר של זיכרון השואה, כמו מרתף השואה שהוקם על ידי ש"ז כהנא, מנכ"ל משרד הדתות, מיד עם הקמת מדינת ישראל בהר ציון, או גנזך קדוש השם של ר' משה פראגר, או מפעלה המונומנטלי והחשוב של אסתר פרבשטיין ראש הקתדרה להוראת השואה במכללה ירושלים והספרים הרבים שהוציאה. אפילו בגלריית המקלט פעל סניף קטן של מכון לחקר לימוד השואה ששאף לספר את הסיפור מנקודת מבט אורתודוקסית. המוזיאון של אלוני התבסס על רעיון של "חדר גטו בריחה" אשר ביקש מן הצופה לעבור סיור וכתב חידה המתבסס על הרעיון של חדר בריחה. בעבודה המרכזית "עמוד השחר" – ביקש אלוני לדבר על התקווה הגדולה שעמדה ביסוד העם היהודי ברגעים השחורים האלו. עמוד דומה עומד כעת במרכז התערוכה בגלריית המקלט. על כל זאת ידובר ביום עיון שייערך במקום במוצאי עשרה בטבת. הוא יום הקדיש הכללי.
חולצת הסופרמן שלבש אלוני קיבלה משמעות מלאה: האות אס במרכזה הלקוחה מדמותו האייקונית של סופרמן (שהמציאו זוג היהודים סיגל ושוסטר בשנות ה-30 כתגובה לשואה) הפכה אצל אלוני לסמלה של שרנקה כגיבורת־על כשגילה שהיא לקחה חלק דומיננטי במרד שהתחיל אחרי פסח.
אולי אין זה מפתיע כי לבו של אלוני פסק מלפעום בדיוק ביום השואה הבינלאומי, 27 בינואר 2025, באותו מקום שהקדיש לו את שנותיו האחרונות. הוא הותיר אחריו מורשת של חזון, חמלה ויושרה אמנותית – של אמן שיצר ללא לאות, חי בינינו, ויותר איננו.
תערוכת "הקו אל התקווה" תציג מבחר מיצירותיו – כבוד אחרון לאמן שהלך עם האמת שלו עד הסוף.
יום עיון על שואה ותקווה ייערך במוצאי עשרה בטבת, בשעה 19:00, בגלריית המקלט יהודה המכבי 7 ירושלים
תיקון למדור הקודם: פסטיבל צבעים של שירה נדחה לתאריכים 24–29 בדצמבר 25' לפרטים: 0585001019
