"לא מזמן הייתה בחדשות כתבה על גידי גוב, זמר מפורסם, נחמד, מתוק מדבש, שגרם תאונה רצינית כי היה תחת שפעה של אלכוהול. אדם נחמד, אדם לא מהמשתוללים, אדם מבוגר, בן שבעים וחמש, לא ילד. הוא שתה אלכוהול, עלה להגה וכיסח שמונה מכוניות בדרך ורק מזל שלא הרג אף אחד", כך פותח הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל ומייסד רטורנו, את השיחה שלנו.
"אז קודם כל, נעים מאוד", הוא מחייך. "קוראים לי איתן אקשטיין אני ייסדתי – לא את מדינת היהודים אלא את רטורנו – במקסיקו. לפני 37 שנים הייתי רב בקהילה יהודית במקסיקו, ושם גיליתי את הקשר ההזוי בין ילדים טובים, מבתים טובים, שמשתמשים בחומרים פסיכואקטיביים, אלכוהול, סמים, צפונה ודרומה. ונופלים גם להתמכרויות התנהגותיות, כמו למשל הימורים ודברים כאלה. הקמתי את היוזמה הטיפולית בהתמכרויות וקראתי לה רטורנו, כי רטורנו בעצם זה פניית פרסה. לאמור, אם טעית בדרך, תעשה U-turn, ועכשיו תחזור לנקודה שבה בעצם התבלבלת, ותשתמש הפעם בווייז או בגוגל מפות או בכל משהו שיעזור לך לנווט, להגיע ליעד שלך, כל אחד עם היעד שלו".
הכל התחיל במקסיקו, ובמידה מסוימת גם ממשיך שם: "הייתי במקסיקו לפני כמה שבועות, ביקרתי את הסניף שלנו, הולך מאוד יפה שם. יש שם אומנם 40,000 יהודים, אבל הרבה מאוד בעיות של התמכרויות, כי יש שם הרבה כסף שמממן בין השאר התמכרויות, ויש בכל מקום בעיות של התמכרויות". אבל המרכז האמיתי של רטורנו נמצא כיום בישראל.
"היום, רטורנו נמצאת במקום שנקרא גבעת שמש באזור מטה יהודה", הוא מספר. "זהו אחד הארגונים הגדולים בעולם בתחום שלו, ואנחנו עוסקים בכל מה שקשור למניעה וטיפול בהתמכרויות. מגיעים אלינו מורים, חיילים, קצינים. באים אלינו רבי'ס מחדרים, באים אלינו תלמידי ישיבה, לכל מיני הכשרות והשתלמויות. בנוסף יש לנו שתי אשפוזיות: אשפוזית אחת לבנות, אשפוזית אחת לבנים. אשפוזית היא השלב הראשון: אדם במצב קשה בגלל סמים, שאינו יכול להפסיק לבד, מגיע לאשפוזית לקבלת תמיכה רפואית ולעיתים גם טיפול תרופתי, ועובר את החודש הראשון. מעבר לכך, יש לנו קהילה טיפולית של 100 מיטות, שנת טיפול עם שני בתי ספר – אחד באשפוזיות ואחד בקהילה הטיפולית. בנוסף, קיים טיפול אמבולטורי בבית שמש לאלו שאינם רוצים אשפוז מלא.
"מאז פרוץ המלחמה פתחנו שני מסלולים נוספים לטיפול בנפגעי טראומה – אזרחיים וחיילים – עם מפגשים שלוש פעמים בשבוע. כיום יש לנו 350 מטופלים בכל סוגי הטיפולים, עם כ-200 אנשי מקצוע, חלקם מועסקים וחלקם מתנדבים. רטורנו הוא פרויקט גדול הפועל על שטח של 35 דונם, המתמקד במניעה, הסברה, הכשרה וטיפול".
אתם עובדים רק עם חרדים?
"תשעים אחוזים מהמטופלים שלנו מגיעים מהמגזר החרדי, יש לנו 10% של מסתננים, כאלה שרוצים לבוא אלינו, ומוכנים בשביל זה להפסיק לעשן בשבת, ולשמור על כל הכללים הדתיים".
"זה לא יצר הרגע רגיל"
כדי להסביר את בעיית ההתמכרויות ואופן הביטוי שלה בציבור החרדי, הרב אקשטיין מציע לנו סיפור. "לפני שמונה או תשע שנים התקשר אליי חבר, שהיה אחד המשב״קים של הרב אהרון לייב שטיינמן ז״ל, ואמר שהרב רוצה להבין מה זה התמכרויות. הסכמתי לפגוש אותו והבאתי איתי אברך שסיים אצלנו שנת טיפול בהתמכרויות.
"בלילה, בשעה 11, התיישבנו, והרב שטיינמן ביקש להבין. האברך סיפר סיפור: אשתו נתנה לו כסף לקנות טיטולים ואוכל לתינוק, והוא יצא מהבית ומצא את עצמו בלוד קונה סמים. הרב שאל: "אבל היא אמרה לך לקנות טיטולים ואוכל לתינוק – איך זה קרה?" הסברתי: מה שהרב לא מבין, נקרא 'התמכרות' – משהו שמאוד לא מובן, לא כמו יצר רע רגיל.
"יצר רע הוא יצר רע; התמכרות היא בעיה אחרת. בהתמכרות האדם לא מבקש לעשות רע, אלא מוצא פתרון שגוי למצוקה רגשית. בדיוק כמו מי שלוקח הרבה כדורים לכאב ראש – הבעיה אינה הכדורים, אלא הכאב שהוא מנסה להקל עליו. אף יועץ או חבר מומחה לא יצליח לשנות זאת בלי להבין את המצוקה. אני מסביר שההבדל המרכזי הוא שכאשר הבעיה היא יצר הרע, האדם רוצה שיהיה לו יותר טוב; בהתמכרות הוא פשוט רוצה שיהיה לו פחות רע. השאלה המרכזית היא רק: ממה הוא בורח ולאן הוא בורח".
"תראו את תרבות האלכוהול היום, גם בציבור החרדי", הוא אומר. "אנחנו יודעים מהמחקרים שיש עשרה עד עשרים אחוזים מאלה שמשתמשים שיהפכו למכורים בגלל כל מיני סיבות. או שיש להם נטייה גנטית, שזה דבר שהמדע לא מבין לגמרי עדיין, או שהם עברו דברים שהאחרים לא עברו. למשל, יכולים להיות זוג תאומים זהים אבל אחד עבר פגיעה משמעותית והשני לא. והנפגע – יש אצלו רעש פנימי והוא רוצה להרגיע את הרעש.
"לאחרונה נתתי הרצאה למורות. אחת המורות באה אליי ואומרת לי: "הרב אקשטיין, אספר לך סיפור מלפני שבועיים. ילד הגיע לבית ספר, הביא עוגה מקסימה ליום ההולדת שלו. ילד בכיתה א', זה בית ספר מעורב, יש שם גם בנות. בית ספר דתי, אבל מעורב. אחת הבנות ניגשה אליו ואמרה לו, אתה כזה שמן, 'מה אתה צריך גם עוגה?' – הילד הזה בשבועיים האחרונים לא אוכל כלום, לא מכניס לפה כלום. ההורים לא יודעים מה לעשות". כמובן, אמרתי להם מיידית שצריך התערבות רפואית, התערבות פסיכולוגית, בוודאי. אבל תראו מה זה. ילדה בת שש אמרה לילד בן שש משפט שיכול לשנות לו את כל החיים או לכאן או לכאן. המשפט הזה יכול להפוך אותו לאנורקסי, להפוך אותו לבולימי, ולגרור עוד מגוון תוצאות קשות. ואלה דברים שקורים כל הזמן".
"לא להפוך את התרופה לקביים"
ויש, כמובן, גם משמעות לתקופה הכללית ומאורעותיה. "באופן כללי, כשמדברים על הסיכון להתמכרויות בישראל, צריך לזכור שאנחנו במדינה בהפרעה, בטח בתקופה הזאת. הנכד שלי, שיהיה בריא משרת בגדוד 51, עבר דברים מאוד מאוד קשים. ראה בגיל 19 חברים שלו שנהרגים לצידו, אני סופר את הימים עד שהוא משתחרר בקרוב כדי לראות איך אני יכול לעזור לו, מעבר למה שעשיתי עד עכשיו. כי זה המקצוע שלי. אבל זה ייקח זמן. ויש גם מעגל שני. הבת שלי, אמא שלו, לא ישנה בלילה. אשתי, סבתא שלו, גם לא ישנה בלילה. ככה גם אני. כשהוא נכנס לעזה, כולנו חשופים. אם את רוצה לדעת בדיוק איך זה נראה, לכי לסופר פארם בלילה שעה לפני שהוא נסגר ותראי טור של עשרות אנשים שעומדים בתור לקבל גראס רפואי".
מבין השורות ככה, אני מבינה שאתה מתנגד לזה.
"אני לא מתנגד, אם זה רפואי, זה מצוין. אני לא מתנגד לגראס רפואי, אני אומר, גראס רפואי זה לא לכולם. גראס רפואי הוא עבור מי שנמצא בתהליך טיפולי, בתחילת הדרך, וצריך בינתיים להתאזן, אבל מי שנשאר תקוע איתו, זו בעיה.
"אספר לך סיפור. לפני שנתיים, התקשרה אישה ואמרה לי: תקשיב, הבעל שלי, הייתה לו פריצת דיסק. והוא קיבל פנטניל, שזו תרופה מאוד מאוד חזקה, בגלל הכאבים. ואני לא יודעת מה לעשות, הוא התמכר לזה, אמרתי לה: אבל הוא קיבל מרשם. היא אומרת: נכון, את המרשם הוא קיבל לחצי שנה לפני חמש שנים, עד היום הוא משתמש בזה.
"זאת אומרת, אם מישהו מקבל מרשם לחצי שנה, ובתוך כדי זה עושה תהליך כדי שיוכל להיפרד מהגראס הרפואי, או מהוואליום, זה בסדר. אין לי בעיה. אבל לא להפוך את התרופה לקביים".
מה הנקודה שבה זה הופך לא בסדר? הרבה אנשים מעשנים גראס, פעם בשבוע, סיגריה פעם בשבוע, והם בסדר.
"שאלה מצוינת. אין לי בעיה עם שום דבר, אני לא נגד אלכוהול, וגם לא נגד גראס. ואת יודעת מה? גם לא נגד אוקסיקונטין [-תרופה אופיואידית חזקה. א"פ], וגם לא נגד יין באירועים. אני לא נגד כלום. אם זה רפואי, זה דבר אחד, אבל אם זה להנאה, השאלה היא מה קורה כשאין לו את זה.
"התקשרה אליי יועצת מסמינר חרדי, והיא מספרת לי שיש ילדה בת 15 שהתמכרה למשחקים בטלפון שלה. שאלתי איך את יודעת שזו התמכרות, והיא השיבה שזה ברור כי היא עושה את זה גם בשבת. אמרתי לה: תקשיבי יכול מאוד להיות שאם היא עושה את זה, יש לה את כל הסיבות הטובות בעולם לעשות את זה. משהו קרה בבית שלה? והיא סיפרה לי על טרגדיה איומה שקרתה במשפחה הגרעינית. אמרתי לה: תקשיבי, אני רוצה להגיד לך דבר אחד, כרב – שאף אחד לא יעיז להגיד לה להפסיק להשתמש בטלפון בשבת, עד שהיא לא תעבור טיפול. כי בינתיים זה הטיפול היחידי ששומר לה על החיים.
"זה סיפור קיצוני, בואי ניקח סיפור יותר אופייני. מתקשרת אליי אישה, מספרת לי שהבעל שלה הוא אחד מראשי ה״קידוש קלאב". היא אומרת: הבעל שלי הוא זה שמביא את כל הבקבוקים לבית כנסת של הקידוש קלאב. הוא אדם עשיר ואין לו שום בעיה, ומיום חמישי בלילה כשמתחילים עם ה'טעימות' עד יום ראשון בבוקר אין עם מי לדבר, רק הגוף שלו בבית. הוא לא באמת שם. אמרתי לה שיבואו אליי ביחד. הם הגיעו, היא חזרה על הדברים בנוכחותו, והוא מחייך, אומר לי, תקשיב, כבוד הרב, יש לי אישה לחוצה. יש לך אולי משהו להרגיע אותה? אתה רואה איזה אישה לחוצה יש לי, מה אתה רוצה שאני אעשה.
"אמרתי לו, אתה יודע מה, בוא נדבר שיחת גברים. שלחתי אותה מהחדר לשתות קפה ואמרתי לו: אוקיי, אני שומע אותך ואתה לא מכור. אבל בוא תחשוב על תסריט כדי שנבין במה מדובר. יום שישי בבוקר, אתה חוזר הביתה, יש ברכב מלא קניות לשבת, ועוד שקית אחת עם ארבעה בקבוקים הכי יקרים של ויסקי שקנית. אתה עולה למעלה ואשתך מגיעה אחריך, אתה אומר לה: "תקשיבי, השארתי את האוטו פתוח, תעלי בבקשה את השקית עם הוויסקי, אני צריך את זה לשבת". והיא אומרת: "אין בעיה".
"מגיע ליל שבת, החבר'ה מגיעים, אתה הולך לשקית להביא את הוויסקי. פתאום אתה רואה שאשתך המתוקה העלתה לך בטעות מהאוטו את השקית של המיץ ענבים, לא את השקית של הוויסקי. תגיד לי, מה אתה עושה עכשיו? הוא מסתכל עליי ואומר לי: "לפני שאני זורק את אשתי מהחלון או אחרי שאני זורק אותה מהחלון?"…
"עכשיו, זה מכור, הוא הבין את זה מיד. הוא צחק ואמר: "אתה יודע מה? מחר מתחיל טיפול". זאת אומרת, אני צריך להביא אותו למקום שבו אני אומר, תראה לי מה יקרה אם לא יהיה לך?
מה תעשה עכשיו אם פתאום תראה שאין לך? זה ההבדל בין יוז לבין אביוז. זה שימוש לרעה. אני עושה בזה שימוש לרעה, זה לא שימוש. וכעשרה אחוז מהאוכלוסייה הם רגישים יותר ובסיכון להגיע למצב הזה".
איך אני יודע שאני בקבוצת סיכון? איך אני נמנע מלהיות בקבוצת סיכון?
"שאלה מצוינת. הדרך לדעת אם משהו הפך להתמכרות היא לבדוק כמה אני מוכן להתאמץ כדי להשיג אותו, וכמה מחיר אני מוכן לשלם. אם אני רגיל לשתות ויסקי בשבת, ואין לי – האם אלך לשכן, לבית הכנסת, בגשם או בשמש – רק כדי להשיג? ככל שאטרח יותר, כך אני תלוי בזה יותר.
"אותו דבר לגבי כל דבר שאני "צריך". אם אני צמא במדבר, אשלם כל סכום בשביל מים – כי זו שאלה של חיים ומוות. כך גם ברמה הרגשית: יש אנשים, בעיקר צעירים, שמרגישים שהם "מתים מבפנים". פגעו בהם – בבית, במשפחה או בחברה. אין להם אוויר לנשום, והדבר היחיד שמחזיק אותם הוא מה שההורים רואים כ"שטויות": משחקים בטלפון, צפייה אינסופית בסרטונים, שעות מול המחשב. הורים רבים סיפרו לי: הילד אומר שאם ינתקו לו את המחשב – הוא יפגע בעצמו. זה אמיתי. כי זו הדרך היחידה שלו לברוח מהבושה, מהחרם, מהכאב. לכן צריך להבין שמאחורי ההתמכרות יש מצוקה.
"אנחנו מזמינים הורים ומורים למפגשי הדרכה. ברטורנו אנחנו מכשירים צוותים חינוכיים לזהות מצוקה כבר בגן הילדים. פעם הדרכתי מפקחות גנים, ואחת אמרה: "מה כבר יש לילדים בגן?" הסברתי לה: אם תראי ילד שיושב לבד, בלי חברים, בלי סנדוויץ’, וכולם מציקים לו – זה ילד בסיכון. בעוד 15 שנה הוא עלול לברוח להתמכרות כדי להפסיק להרגיש בודד.
"לכן אנחנו מדברים על זה הרבה – בהרצאות, ימי עיון והדרכות להורים. אם הורה רואה שילד לא יכול להתנתק מהמחשב, מהפורטנייט, מהאוכל – כדאי לפנות אלינו. אפשר להתחיל בשיחת טלפון, ואם צריך – יש לנו טיפולים גם למשפחות ולמורים. המסר המרכזי הוא אחד: כשיש רעש במנוע, אי אפשר להדליק את הרדיו ולחשוב שהכול בסדר. צריך לגשת למוסך. אולי זו בעיה קטנה, אולי חמורה – אבל אם לא נטפל בזמן, ניתקע באמצע הדרך".
בוא נדבר על סוגי ההתמכרויות שאנחנו רואים במגזר החרדי, האם יש מגמות שאנחנו מזהים בתוך המגזר בשנים האחרונות?
"יש כמה התמכרויות שכיחות. הימורים – מתחילים בחלום או פנטזיה, למשל "להתחתן בקלות דרך מפעל הפיס". ברוב המקרים הכסף יורד לטמיון. ורק אחד מתוך עשרה מיליון מצליח.
"התמכרות לאלכוהול מתפתחת בעיקר סביב חתונות וחגים. לדוגמה, אבא סיפר שלפני חתונת בנו, החברים דרשו להשקיע 250 דולר בוויסקי כדי שהם יגיעו לשמח. זה מצב שמראה עד כמה ההתמכרות הזו חברתית ומורכבת.
"קנאביס או גראס נכנסו דרך "הדלת האחורית", כולל גראס רפואי. אם ההורים מעשנים, הילדים נחשפים ונוטים לנסות. הבעיה במגזר היא העדר תוכניות מניעה בבתי ספר ובישיבות; הדיון במגזר מתמקד בעיקר בחותמת הכשרות ולא בחינוך למודעות לסכנות ולחלק המוסרי והפילוסופי.
"התמכרות לכדורים – לחצים ומתח גורמים לאנשים לפנות לכדורים שמקלים על המצב הרגשי. חלקם ניתנים ברישיון רפואי, אך חלקם עוברים מחבר לחבר – וזה מאוד מסוכן.
"התמכרות לדיגיטל – למשל, בני נוער שמוצפים כל הזמן ומתקשים לנתק את עצמם מהנייד או מהאינטרנט. ההתמכרות כאן היא בריחה מהמצוקה הרגשית.
אפשר להתמכר למגוון דברים – אוכל, אנורקסיה, בולימיה ועוד. כמובן גם לפורנוגרפיה ולמערכות יחסים לא ראויות".
ברטורנו, הוא אומר, מציעים טיפול לכל המכורים, גם לאלה הסובלים מההתמכרויות ה'בלתי פוטוגניות' במגזר החרדי. "לפני כ-20 שנה הכנסתי למגזר הדתי-חרדי את תוכנית 12 הצעדים, שהיא תוכנית תמיכה קבוצתית ועזרה עצמית. אנחנו מעבירים קורסים רבים בתוכנית, והם פתוחים להצטרפות. כיום קיימות עשרות עד מאות קבוצות עם אלפי משתתפים, וזה דבר מבורך.
כמו כן, אני חבר בהנהלת ארגון "שמור עיניך" שגם עוסק בהתמכרויות לפורנו ודברים דומים".
"אין רב שלא פנה אלי"
אתה חושב שבמגזר החרדי, פונים לטיפול מהר יותר, לאט יותר, קשה לפנות?
פעם היה הבדל, היום אין הבדל. היום מי שצריך מבקש עזרה, היו כבר אנשים מאוד פתוחים, זה כבר לא מה שהיה פעם. אנחנו היום הנגשנו את רטורנו למגזר הדתי-חרדי, זה אומר שהאוכל פה מהדרין, זה אומר שיש הפרדה טוטאלית בין בנים לבין בנות, זה אומר שיש פה שלוש תפילות ביום, זה אומר שבראש השנה ויום כיפור יש כבר מריבות, אם זה יהיה נוסח ספרד או נוסח אשכנז. היום באים אלינו לטיפול חסידים וליטאים וספרדים. עברנו את המחסום הזה, אנשים היום שצריכים עזרה, פונים לעזרה".
אתה נתקל לפעמים בהתנגדויות להגדרה של התמכרויות מקרב מנהיגים או קהילות?
"אני חזרתי עכשיו ממקסיקו יש שם קהילה חרדית מאוד מאוד שמרנית, ונתנו לי לדבר בבית יעקב ובשתי ישיבות בלי למצמץ בכלל, כי כולם יודעים עד כמה הבעיה חמורה, מה שלא היה לפני עשרים שנים. ומקסיקו זה לא ארה"ב, זו קהילה שמרנית מאוד, אבל היא מאוד מאוד פתוחה היום לדברים האלה שקשורים לטיפולי נפש. כולם מבינים שצריכים באמת עזרה ולא מסתירים כלום. דרך אגב, בארץ אין קהילה אחת שלא פנתה אלינו, אין עוזר של רבי או רבי בעצמו שלא פנה אליי לפחות פעם אחת, לבקש ממני עזרה לגבי מישהו מהקהילה שלהם".
אתם עושים שימוש בכל מיני כלים אלטרנטיביים כמו טיפול באמצעות בעלי חיים ורכיבה על סוסים. איך זה עובד בדיוק?
"כתבתי ספר על טיפול בעזרת סוסים: "12 צעדים בעזרת סוסים". הרכיבה על סוס ממחישה שיש באדם שני חלקים: החלק הרגשי והחלק השכלי. שלמה המלך כתב בקהלת: "אמרתי אני לליבי". מי זה אני ומי זה ליבי? הלב מייצג את החלק הרגשי, ואני הוא החלק השכלי, החושב. הרבה פעמים החלק הרגשי מושך אותנו למקומות לא טובים, ושם נדרש שליטה: "אל תלך, כן תלך".
"בטיפול אנו מלמדים שאם מישהו פגע בך, זו פגיעה – אך לא עובדה. אפשר לשים אותה בצד ולהמשיך בחיים. אפשר להמחיש את זה דרך הסוס: הסוס מפעיל לחץ והרפיה. אם רעש של טרקטורון או אופנוע מפחיד אותו – אין צורך להיבהל, פשוט לשלוט בסוס ולהחזירו למסלול. אם הסוס רוצה לאכול – אתה מרים לו את הראש.
"פעם הגיע אליי מטופל עם OCD, הפרעה קשה של חוסר שליטה, שסיפר: "אני כל הזמן הולך לשטוף ידיים". אחרי חודשיים של טיפול בעזרת סוסים, הוא אמר: "עכשיו כשאני רוצה לשטוף ידיים, אני משתמש בראש שלי ואומר לעצמי: אתה לא תלך". הוא הצליח לחלק בין החלק השכלי לחלק הרגשי שלו דרך הסוס.
"בטיפול בבעלי חיים יש יתרון נוסף: אפשר לדבר בגוף שלישי. למשל, יש עז עם שני גדיים – אחד מוזנח ואחד מטופל היטב. הילדים מתחברים למה שקרה להם בבית דרך הסיפור של העז
כתבתי גם ספר טיפולי לילדים דרך סיפורי בעלי החיים שלנו: הנחש שלנו אינו מסוכן, אך אנשים מפחדים ממנו; העכבר חמוד אך כולם נגעלים ממנו. ילדים שמרגישים דחייה או תחושת "נגעלים ממני" מתחברים לסיפורים האלה, וזה מאפשר להם להתחבר לסיפור האישי שלהם בקלות יותר".
מה המכשולים הכי גדולים שפגשת בעבודה שלך?
"בסוג כזה של עבודה יש שני מכשולים: אחד זה הבירוקרטיה, ומכשול שני זה לגרום לאנשים לבוא לטיפול. להביא אנשים לטיפול הצלחנו, עם הבירוקרטיה גם ראינו הצלחות, אבל זה עדיין אתגר.
"בירוקרטיה פירושה שאדם שרוצה להקים מרכז טיפולי חדש, נדרש לעבור תהליך ארוך – לעיתים חמש שנים – עד שיקבל את כל האישורים והתקציבים. זה לא בהכרח דבר רע: מכשול אינו תמיד שלילי, הוא פשוט מאט את הקצב והופך את התהליך למסורבל יותר. מצד שני, לבירוקרטיה יש גם יתרונות – היא מונעת מאנשים חסרי הכשרה או מקום לא בטיחותי לפתוח מרכזים טיפוליים. כשקורה אסון, מבינים למה הפיקוח הזה חשוב.
הבעיה הגדולה כיום היא התקציבים. מעבר למה שהמדינה מעניקה, חסרים משאבים. כל מי שמגיע אלינו מקבל טיפול חינם, אבל יש כיום רשימת המתנה של כ-50 מטופלים לאשפוזית, מפני שהמדינה מממנת רק 15 מכסות. אני זקוק ליותר – אך אין תקציב. רוב המטופלים אינם יכולים לממן טיפול פרטי.
"אם ניתן היה "לפתוח את הצינור התקציבי" – הכול היה הרבה יותר פשוט. אבל המדינה השקיעה סכומי עתק במלחמה, ולכן קשה מאוד לדבר על תקציבים נוספים, וגם את זה אני מבין".
למה להביא אנשים לטיפול זה אתגר כל כך גדול?
"האתגר הגדול ביותר הוא לגייס מכור לטיפול יסודי. מכור, באופן פרדוקסלי, כבר “מטפל בעצמו” – בדרכו. כעובד סוציאלי אני יודע לטפל באנשים שמבקשים עזרה, אבל לא באלה שבאים עם “פתרון”.
אם, למשל, גבר יספר שאשתו מכורה לכדורים נגד כאבי ראש, היא תאמר: “אני לא מכורה, פשוט כואב לי הראש”, הוא יגיד שהיא לוקחת יותר מדי, והיא תענה שהמינון הרגיל כבר לא משפיע. היא לא רוצה טיפול – היא רוצה שלא יכאב לה הראש. לכן כל ההסברים על חיים בריאים או רוגע לא יעזרו כל עוד היא לא רואה בעיה, כי מבחינתה הבעיה היא כאבי הראש והיא מטפלת בה בהצלחה".
סיפורי הצלחה, הוא חולק, יש המון. "מתוך 200 העובדים ברטורנו, כמאה הם בוגרים שלנו – עובדים סוציאליים, מדריכים, אנשי צוות. בעיניי, זו ההצלחה הגדולה ביותר. כשמגיעים אליי הורים מודאגים אני אומר להם: אם אני מקבל את הבוגרים שלי לעבודה בעדיפות ראשונה – זה סימן שאני מאמין בהם יותר מכל אחד אחר. לרוב המכורים יש רגישות ואינטליגנציה גבוהה, ולכן גם כשהם נופלים – הם נופלים חזק יותר. אבל אותם כוחות הופכים אותם למטפלים מצוינים אחר כך".
מה המסר שלך לאנשים שחושבים שאולי הם או מישהו סביבם מכור?
"בדרך כלל מי שמזהה את הבעיה הוא לא האדם עצמו, אלא הקרובים אליו – אשתו, בעלה, הורה או חבר. להם אני אומר: אל תתביישו, תריםו טלפון. אפשר לפרסם את המספר שלי – 052-377-6877.
אני מפרסם אותו כי, לצערי, כמעט אף אחד לא מתקשר. אולי חמישה אנשים בשנה, ומתוכם שניים הם סטודנטים שמבקשים חומר לעבודת מחקר. אבל גם אם מישהו מתלבט – שיתקשר. מי שחושש שיש בעיה בבית, עם הילדים, בן או בת הזוג, בעבודה או בקהילה – עדיף להתייעץ מוקדם. פשוט ככל שמחכים יותר, כך קשה יותר לטפל. אל תתעכבו.
"פעם שאלו אותי רופאים ממכבי, מדוע כל כך קשה לאנשים לבקש עזרה. עניתי להם בבדיחות הדעת: שמעתי בדרך פרסומת שמכבי מזמינים אנשים לעשות קולונוסקופיה לגילוי מוקדם של סרטן כבר מגיל 30 במקום 50. אמרתי להם – אולי חמישה מתוך חצי מיליון יתקשרו, וגם זה רק כי אמא שלהם תאיים עליהם. אם אנשים נמנעים מקולונוסקופיה – תארו לכם כמה קשה להם להתמודד עם התמכרות".
