לפני כמעט שלושה עשורים, בעודי עושה את צעדי הראשונים בבית המדרש הישיבתי (אין צורך לחשבן כמה זקן אני: 40, אפשר להתקדם), נפל עט הפרקר החביב עלי ארצה. אחד החברים, שכדרכם של נערים היה גם נודניק לא קטן, חטף את העט וסירב להשיב לי אותו. לא עזר כמה ניסיתי והפצרתי והתחננתי, כל מילותיי רק הגבירו את המוטיבציה שלו להרגיז אותי ולהשאיר את העט אצלו. ואז, כמו משמיים נפלה לי הארה מופלאה: "גזל!" אמרתי לו, "כל שניה שהעט אצלך זה גזל". לפתע קרה דבר פלא, הנער הנודניק קפץ כנשוך נחש ומיהר להשיב לי את עטי מחמל עיני.
הסיפור הזה מזכיר לי מעשה נוסף שהתרחש עשרים שנה לאחר מכן. אני נמצא ברחובות מודיעין עילית, ראשי ורובי בתוך ניידת התנדבות של עמותת עלם. חבורת נערים במצבי סיכון שונים עסוקה בפטפוט נמרץ. לפתע מתפתחת תגרה, אחד הנערים אמר מילה לא במקום וזכה למטר של מהלומות וחבטות מאת רעהו. בראותי שהקטטה הופכת להיות ממש מסוכנת, ביקשתי לנסות להפריד אך ללא הועיל, מה גם שחששתי לשלומי ולשלמות אבריי הצנומים. ואז, כמלאך מושיע הופיע נער שלישי ואמר: "הי חברים, לא מכבד, תכבדו!" וכמו במטה קסמים, זזו המתקוטטים פסיעה לאחור, ואמרו לו: "צודק, לא מכבד". והקטטה הסתיימה כלעומת שהתחילה.
בשני המקרים עמדתי נפעם, איך במקום בו שום כוח שבעולם לא מצליח לפתור עניינים, באה מילה ומחוללת פלאים. בחיבורו "גילוי וכיסוי בלשון" כותב המשורר ביאליק משפט שהולך איתי (בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק, כמובן) "יש מילים – הררי אל, ומילים – תהום רבה. יש שבמילה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמיים הרגיזה. והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים".
איי איי איי, יש מילים – הררי אל ומילים – תהום רבה.
אנחנו נוטים להקל ראש במילים, לגלגל בהן כמו סחורה זולה, נוטים לשכוח שמילים הן קצה מציאותי וממשי של רעיונות, ורעיונות – מכוננים מציאות.
ערב שמחת תורה תשפ"ו, שעת בוקר מוקדמת, אני נוסע בכבישי הארץ הריקים להפליא. ניידות משטרה חוסמות את הצירים הראשיים לכבוד נשיא ארה״ב טראמפ שמגיע כדי לחזות במו עיניו בחזרת אחינו החטופים ארצה. מסוקים חולפים אנה ואנה בשמיים שמעליי. מהרדיו בוקעת היסטוריה. אני מנסה לנהוג מבעד למסך דמעות האושר שזולגות מעיניי. לפתע, כמו משום מקום, נשמעת מילה שכבר כמעט הפכה למילה שאין לומר במחוזותינו. שלום. אני מהרהר לעצמי איך בבוקר הזה השלום קם והופך מהזייה מסוכנת לתקווה שיש לה אחיזה במציאות חיינו. שלום פנימי בין שבטי ישראל, שלום חיצוני עם שבעים הזאבים המקיפים אותנו. אותה השעה באו ועלו בי שורשיה העתיקים של המילה. הקב״ה שמו שלום. תלמידי חכמים מרבים שלום. אוהב שלום ורודף שלום. שלום על ישראל. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. וכך המילה השחוקה הזו שכבר בלתה מרוב חוסר אמונה, לבשה שוב עדנה.
יש מילים – הררי אל ומילים – תהום רבה.
בעזרת השם, עוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.
