טרנד חדש הגיע לעיר. זוגות היום כבר לא מתגרשים במריבות ופיצוצים, יותר כמו נפרדים בסטורי ומצלמים וולוג משותף, רצים לעדכן את העולם: ״נפרדנו באהבה גדולה״, ״נשארים חברים הכי טובים״, ״הכל נעשה בהחלטה משותפת״ ועוד פנינים מהסוג הזה. הם מחייכים לתמונה משותפת עם כל הילדים, מפרסמים פוסט ארוך, מנומק ומרגש על אהבה שמתפתחת לצורות אחרות ומקבלת אופי חדש, ומשאירים את כולנו תוהים: אם הכל כל כך טוב, למה למען השם התגרשתם?
אז בואו נגיד את האמת רגע. זוגות שאוהבים באמת, שמסתדרים, שיש להם משהו אמיתי ביניהם – בדרך כלל לא מתגרשים. הם עוברים משברים, כן. רבים, בהחלט. לפעמים אולי שוקלים את האופציה הזו בתהומות הייאוש של התקופות הקשות. אבל בסוף הם מוצאים דרך. כשיש חברות ורצון טוב, לא זורקים הכל לפח בגלל קשיים, ומוצאים את הדרך לבנות שוב נתיב משותף.
אז מה באמת קורה כאן מאחורי הקלעים? למה פתאום כולם מתגרשים ״בטוב״? האם זה באמת אפשרי, או שמא מדובר בניסיון נואש לטשטש את המורכבות האמיתית, את כאב הלב, את הפירוק המשפחתי שאין בו שום דבר טוב באמת?
ההכרח לא יגונה
מיכלי, גרושה כבר 18 שנה, נשואה בשנית ואם לחמישה מבני ברק, מניפה את הדגל האדום מיד בתחילת השיחה. ״אני מכירה המון גרושות מהסביבה שלי, מהשכונה, חברות קרובות, אנחנו טיפוסים שמארחים הרבה והפכנו לסוג של בית לגרושים״, היא אומרת בלי לייפות את המציאות. ״אני עוד לא שמעתי על מישהי, אפילו אחת, במהלך כל הכמעט עשרים שנה האלה שאני בתוך הסיפור הזה, שיש לה גירושים באמת טובים ויפים. להפך, אני שומעת מלחמות חורמה ופיצוצים בלי סוף״.
מיכלי התחתנה בגיל 21 עם גבר שפשוט לא רצה להתחתן. נקודה. ״ממש הכריחו אותו״, היא מספרת בכאב לב. ״אמרו לו: אתה לא חוזר לישיבה אם אתה לא מציע לה נישואים בפגישה היום. הם חשבו שקשה לו לקבל החלטות, שצריך לדחוף אותו, ומשם הכל כבר יזרום״.
אז זהו, שלא. בשבע ברכות היא מצאה אותו הולך בבית כמו אריה בכלוב, מצד לצד, ואומר: ״הם הצמידו לי אקדח לרקה״. זו הייתה החוויה שלה בתור כלה טרייה. והחוויה הבאה? לפני שהספיקה לחשוב מה היא עושה, הגיע השלב להבין שהיא בהיריון, להבין שהסיפור השתנה כולו, ולפתח תקווה שברגע שתבוא הנסיכה הקסומה, אולי, אולי משהו ישתנה. אולי ההבנה תחלחל לו סוף סוף, שהוא נשוי ואבא. שהוא איש משפחה.
ספוילר: שום דבר לא השתנה. ״הוא עד היום גרוש אגב, וכבר עבר את גיל ה-50״, אומרת מיכלי ובקול שלה תערובת של צער, כעס והשלמה. ״הבן אדם לא רצה להתחתן. הוא פשוט לא רצה. אל תכריחו אנשים שלא רוצים להתחתן. אני לא יודעת למה זו תופעה רווחת כל כך. העידוד המסיבי הזה להציע נישואים מתוך לחץ והתלבטות. זכותם של גברים ונשים שרוצים להישאר לבד עד מאה ועשרים, לעשות את זה. אתם לא יודעים מה אתם עושים לצד שכנגד, ויודעים מה? גם לבן אדם עצמו. בכל אופן, זה איפשר לנו להתגרש קצת יותר ״בטוב״ מזוגות אחרים אולי, שם היה מלא דם רע, וסיפור אהבה שהתחיל יפה עד שהתכער״.
אבל זה המקרה שלה. מה קורה כשזוגות שכן רצו להיות ביחד, לאט לאט מגיעים לקצה?
המחיר האמיתי של ״להתגרש בטוב״
בן ציון גלינסקי, אב לשבעה ומנהל קהילת נשואים בשנית בתוך ארגון ׳אחוות תורה׳, מסביר מה עובר בראש לגבר שמבין שהבית שלו מתפרק. ״כשאני הבנתי שכבר אין לי סיכוי, שהבית לא הולך למקום טוב בזוגיות הראשונה שלי, פשוט נבהלתי. הבנתי שכגבר גרוש במדינת ישראל, אני חסר זכויות, ואני בעצם בכל מקרה אפסיד את מה שיש לי היום. התגובה הראשונה שלי הייתה הגנתית כל כך. אמרתי, אני אתאבד, אני לא אתן לה גט בחיים, שום סיכוי בעולם״.
אבל אז, בתהליך טיפולי שעבר, הוא הבין משהו אחר לגמרי. ״אמרתי לה, אוקיי, אני לא יכול לחיות איתך, אנחנו ניפרד, אבל חייב להיות מצב שזה לא על חשבון הילדים, עד כמה שאפשר״.
זו הנקודה שבה מתחיל המאבק האמיתי. מיכלי, למשל, יכולה להעיד: ״הסתדרנו יחסית בסדר כל השנים. עכשיו התחילו הוויתורים משני הכיוונים״. בשום שלב היא לא אומרת שזה היה קל. להפך. ״כי בסוף כן היו קטעים. במשך כמה שנים אתה חי עם מישהו שדוחה אותך, שמרגיש שכפו עליו להתחתן איתך, אז כן נוצרת איזו מערכת מורכבת גם אחד כלפי השני, וכן מצטברות תחושות כבדות ולא פשוטות אחד כלפי השני, גם אם בבסיס מדובר באנשים שלא רצו לריב או משהו״.
אז איך כן עושים את זה? איך ״מתגרשים בטוב״ כשכל התשתית רעועה?
מיכלי מספרת על ההסכם שחתמו ביניהם בתהליך של גישור לפני שהגיעו לבית הדין. ״אני רוצה להגיד לך שאני כבר לא זוכרת מה כתוב בהסכם שחתמנו עליו, אבל אני יודעת דבר אחד להגיד בוודאות: כמעט שום דבר ממה שכתוב בהסכם הזה לא התקיים״.
למה? ״כי החיים הם נזילים, ומי שיש לו את היכולת להבין את זה – הוא ינצח, ומי שאין לו את היכולת להבין את זה והוא ייצמד להסכמים בצורה מרובעת, יאכל מרורות״.
ביקשתי דוגמה קונקרטית. ״בהסכם שלנו כתוב שהמזונות צריכים להיות צמודים למדד. כבר בחודש הראשון שהוא שילם הוא הודיע לי שהוא לעולם לא מתכוון להצמיד את המזונות למדד, והוא מוכן מצידו שאני אדווח על זה ואפילו אתבע אותו״, מיכלי נושמת עמוק. ״אמרתי לו שהכל טוב. זו הייתה הבחירה החכמה, את יודעת למה? כי בהמשך הדרך הוא התנדב לשלם המון דברים אחרים. בסוף זה עניין של רווח והפסד. הוא החליט שקבעו לו סכום שהוא מספיק גבוה ושהוא לא מוכן לשלם שקל נוסף. אז עכשיו הוא ראש בקיר, לא לשלם את ההצמדה. אז אם אני אלך איתו בחזרה ראש בקיר, יופי, הסלמנו והנה מלחמת העולם הראשונה מגיעה. ברגע שאני זרמתי איתו, נכון, הפסדתי מזה נקודתית, אבל הרווחתי הרבה שקט, והרווחתי גם את הגישה שלו בחזרה, שהוא הבין שפה לא מתקטננים עד הסוף ולא מתגוששים. אצלנו מתגמשים אחד עם השני. אז יש לנו שקט״.
שקט. זו המילה שחוזרת שוב ושוב בכל הראיונות.
הילדים במרכז
גם אם הצלחת איכשהו להגיע להסכמות, המציאות של חיים משותפים עם מישהו שכבר לא חי איתך, זה שדה מוקשים בפוטנציאל יומי.
מיכלי מספר שהגרוש שלה: ״לא תמיד לקח אותה לפי ההסדרים ומה שהיה כתוב. כשנוח לו הרים טלפון ואמר, אני בא לקחת. הרבה פעמים פתאום רבע שעה, עשרים דקות לפני שהיה צריך לאסוף אותה מהגן, הוא הודיע לי שהוא תקוע בפקק ושאני אאסוף אותה. הפעמים הראשונות היו ממש מעצבנות, אבל אז אני למדתי לחיות בלי לסמוך על זה. כאילו הוא לא קיים. אם הוא לוקח אותה, זה בונוס. אז אני לא קובעת תוכניות ביום הזה. מקסימום אני קובעת תוכניות ביום אחר, משלמת כמה גרושים לבייביסיטר. כי אני יודעת שככה אני אשמור על איכות החיים שלי״.
שרה שטיין, ירושלמית שהתגרשה מבעל שלאחר נישואיהם חלה במחלת נפש, מספרת שלחברה שלה יש ילדה שצריכה שיעורים פרטיים במתמטיקה, והאבא לא מוכן לשלם. ״הוא אומר לה שמקסימום הבת תהיה בהקבצה הנמוכה. מי קבע שחייבים להיות בהקבצה הגבוהה? או חברה אחרת שיש לה שני בנים, והאבא לא לומד איתם בכלל, אז היא לוקחת להם מלמד. הוא אומר לה שזה כלול במזונות, אבל היא מקבלת מזונות פח, אז זה לא יכול בשום צורה שהיא להיות כלול במזונות. בכל זאת, היא מחליטה לשלם את זה מעצמה. היא מבינה שזו הסיטואציה, ובוחרת לא לפתוח במערכה על כל באמפ כזה בדרך״.
ומיכלי מסכמת: ״יש לי חברה, אם הגרוש שלה צריך להחזיר את הילדים ביום חמישי בשש, בשש וחמישה אם הוא לא שם, היא כבר מרימה טלפון למשטרה. אני תמיד אומרת לה: בשביל מה? את פשוט נופלת לידיים שלו, את נופלת למריבות האלה. זה לא משרת אותך בשום צורה״.
פעם אחת, כשבן ציון הלך לבקש עזרה מהרב אדלשטיין להכניס את הבנות למוסדות חינוך, ״הוא סיים את הדברים שלו במשפט אחד: רק אל תפגע בה (בגרושה שלו. א.פ.). אל תריב. אל תפגע בה. תשתדל מאוד לא לפגוע בה. זו הייתה ההוראה שלו, ומאז היא החזיקה אותי לכל אורך הדרך. כי הנקודה המרכזית היא שברגע שהבאתם ילדים במשותף לחיים ושניכם הורים שלהם, אם אתם רוצים ואם לא, יש לכם עסק משותף. זו המציאות״.
״הדבר הכי גרוע בעולם, ולצערי אני רואה את זה בלי סוף, זה שהילדים משמשים ככלי נשק במריבה בין ההורים. זה עוול לא יסולח להורים שעושים דברים כאלה לילדים, שמשתמשים בהם כנשק מול בן הזוג השני״.
מיכלי מספרת שלא מזמן בתה בת ה-18 הלכה למשרד הפנים לשנות את שם המשפחה שלה שהיה כשם אביה, לשם משפחה החדש של אמא ואביה שמגדל אותה מגיל 3. ״היא עשתה את זה בעידודו ובהסכמתו של האבא הביולוגי שלה, כי הוא הבין שכל הזמן השם שלה יוצר עבורה בלבול. איך קוראים לה ככה אם לאמא שלה קוראים ככה. תראי, אני מאמינה שהוא עושה לעצמו את החשבון שממילא באיזשהו שלב היא תתחתן ושם המשפחה שלה ישתנה, לא בעוד הרבה זמן בעז״ה. זו רק דוגמה אחת קטנה בים, שתראי כמה הדבר הזה מורכב. זה לא יכול להיות שמישהו בוחר את המורכבות הזאת בגלל איזו גחמה רגעית, זה לא יכול להיות שזוג שבאמת טוב לו בוחר להיכנס לסיטואציה כזו ״באהבה גדולה וחברות נצחית״, זו סיטואציה מורכבת ברמות, כל יום יכול להיות אירוע. אני לא קונה את ההכרזות האלה״.
אקס? שותף עסקי
"אני עובדת כאחות בשערי צדק״, מספרת שרה שטיין. "אני עובדת שם עם ערבים, אני עובדת עם כל מיני, פוגשת כל מיני. אני מכבדת אותם בהיותם בני אדם. האם אני מסכימה איתם? אני בחיים לא נכנסת איתם לדיונים על השקפות. יש לי קשר מאוד טוב עם כל אנשי הצוות שלי, ועדיין אני לא חושבת שאני הולכת להיות בזוגיות עם אף אחד מהם. זו הגישה שלי ביחס לגרוש שלי. מבחינתי זה כמו עסק משותף. יש לנו פה מחלקה, צריך לטפל באנשים, צריך לכבד אחד את השני.
"ואותו דבר עם הגרושה של בעלי. אני שונה ממנה שמיים וארץ. אני לא חושבת כמוה, אני לא הולכת בדרך שלה, יש הרבה דברים שאני ממש לא מתחברת, בלשון המעטה. אבל עדיין, עכשיו יש בת מצווה לבת שלה ושל בעלי הנוכחי, ואנחנו עובדות ממש ביחד״.
"לא מזמן עשינו מפגש, אני, בעלי, גרושתו, ובן הזוג החדש שלה. ארבעתנו ישבנו יחד, דיברנו, והחלטנו שאנחנו לא נותנים לה בשלב זה טלפון עם סמסים מכל מיני סיבות. אמרתי לה, רחלי מתוקה, זו החלטה שלי, של אבא שלך, של אמא שלך, ושל אבא חיים. ארבעתנו החלטנו את זה ביחד״.
ארבעה הורים. החלטה אחת. למען הילדה.
"בבר המצווה שעשינו, אשתי הנוכחית ואני לבן שלי מאשתי הראשונה, גם גרושתי – אמא שלו – ובעלה החדש הגיעו לאותה בר מצווה, וגם כל המשפחה של בחור הבר מצווה מצד אמא שלו", מספר בן ציון. "היה אפילו ריקוד משותף. הבן שלי, הבר מצווה, עם האבא הביולוגי שלו והאבא החדש. הרב שלי שהיה במקום פשוט אמר לי שהוא חושב שהכי בריא לילד שהוא ירקוד יחדיו עם שני האבות שלו. אפילו שזה בלתי נתפס עבור רבים. אני לא אגיד שאנשים לא בהו בנו מסביב, אבל אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות. וזה מה שעשינו״.
״לפני שנים קראתי איזשהו מחקר שמאד תפס אותי״, מספר בן ציון. ״היה שם סיפור על מטוס שלא הופיע, חברת תעופה שדפקה את הנוסעים שלה, שבמשך שלושה ימים נשארו בלי אוכל ושתייה בשדה תעופה. רק אחרי שלושה ימים הצליחו להטיס אותם למחוז חפצם. מה שקרה זה, שחלק מהנוסעים המשיכו לריב עם החברה במשך שנים, תביעות, משפטים, דרישות לפיצויים. וחלק אחר שיחררו והמשיכו בחיים.
המחקר בדק אותם עשר שנים אחר כך. הם ראו בצורה מובהקת שהאנשים שהמשיכו בחייהם, כל אחד מהם המשיך והתקדם בחיים שלו, הגיע להישגים חדשים. ואילו האחוזים האלה שנשארו לריב עם החברה, נתקעו בחיים, לא התקדמו בשום תחום, פחות הקימו משפחות, ונהיו ממורמרים כל הזמן סביב הדבר הזה״.
ההמלצה שלו פשוטה: ״השאלה היא תמיד כלפי עצמך. לא רק איזה אדם אתה רוצה להיות, אלא אלו חיים אתה רוצה לחיות. לשנות את העולם אתה לא תצליח, גם לא לשנות אדם אחד. השאלה אם אתה רוצה לחיות חיים של כעס, מריבות וניסיונות של נקמה, או שאתה מעדיף להמשיך בחיים שלך ולפרוח״.
״אותי לימדו מגיל קטן, שלפעמים צדק זה רק כוכב. לא צריך כל היום לנפנף בצדק הזה. אז מה אם את צודקת? החיים לא הולכים לפי מי שצודק. את תעשי רק טוב לעצמך אם תזרמי״, מיכלי אומרת את אותו הדבר במילים אחרות. וזו לא איזו פילוסופיה באוויר, זה היום יום. ״אני אומרת את זה ממרום שמונה עשרה שנותיי בתהליך הזה. ויש לי עוד שנים לעבור בתהליך הזה, כי אנחנו נצטרך עוד לחתן אותה, ויהיו אירועים בעזרת השם של הילדים שלה. זה השותף הנצחי שלי, אין לי איך לחמוק מזה״.
הקונפליקט שאי אפשר לברוח ממנו
״הילדות שלי כיום חיות בקונפליקט, והן יחיו תמיד עם הקונפליקט הזה״, בן ציון מדבר על השיעור שחיים כאלה מלמדים את הבנות שלו. ״יש להן אבא עם קו כזה, יש להן אמא עם קו כזה, יש להן שני בתים שמאוד מאוד מאוד שונים זה מזה, והן חיות עם זה. אני מאמין שזה כלי לחיים. ברגע שאני נותן להן את האפשרות לחיות בתוך הקונפליקט, ומעביר להן את הידיעה שזה בסדר לחיות בתוך קונפליקט, ונותן להן את הכלים איך לחיות בתוך קונפליקט, האפשרויות שלהן בעתיד בחייהן יהיו הרבה יותר פרגמטיות ואפשריות. כי החיים מלאים בקונפליקטים. והרעיון שאם לא מסתדרים צריך להתפוצץ ולפוצץ הכל – הוא לא נכון״.
בואו לא נטעה. שום דבר מזה לא קל. בן ציון אומר במפורש: ״אומרים לי וואו, אתה מלקק דבש. אבל היו תקופות לא נחמדות שבהן גרושתי עברה גבולות מול אשתי. אתה פשוט בוחר כל פעם מחדש בדרך השלום. ברגע שיש לך בן או בת זוג שנמצאים מהצד השני שהם לא בטוב איתך, שמנסים להציק לך, מנסים להפריע לך, אוטומטית זה יוצר עוד המון רעשי רקע בקשר בינך לבין בת הזוג הנוכחית. אם אתה חי בטוב עם הגרושה, יש לך פחות רעשי רקע שלוקחים מקום על חשבון הזוגיות. זה win-win״.
ואחרי הכל, מיכלי לא קונה את המסגור הזה של ״התגרשנו באהבה גדולה״. ״אנשים פשוט לא יודעים ולא מעריכים נכון את הקושי שטומן בחובו פרק ב', כי זה מאוד מאוד קשה. כדי להתגרש אחרי שיש ילדים ומשפחה, צריך משהו יותר מהותי מאשר ׳הוא נהיה טיפה יותר מודרני׳, או ׳היא נהייתה טיפה יותר דתית׳. כי מאבדים ומפסידים כל כך הרבה דברים. זו ירידה כלכלית משמעותית, זה פתאום להחזיק שני בתים, וזו ירידה כלכלית ביוקר המחיה שהוא מטורף גם ככה. הזוגיות זה לא רק הזוגיות, זה גם הבית, זה הרכוש הכלכלי, זה הילדים. זה לקום ולפרק את כל זה, ואז לנסות להקים פרק ב׳ כשלמצוא שידוך זה לא קל גם פעם אחת, ולנהל חיי זוגיות עם בתים מחולקים והסדרי ראייה ומזונות וגרושים ברקע, כשגם ככה נישואין מביאים איתם אתגרים בלי סוף.
"אולי אנשים מציגים את זה כאילו הכל ורוד כי החברה היא מאוד שיפוטית, והם חוששים ממה יגידו, ומה יחשבו, ומה יהיה במוסדות, ומה יהיה בשידוכים. אני מבינה את הצורך הזה. אבל האמת? אני לא ראיתי אפילו מישהו אחד שעובר באהלן אהלן את הסיפור הזה״.
מה באמת עובד?
בסוף, אחרי שלוש שעות של שיחות וראיונות מעמיקים, נשארה שאלה אחת: אז איך עושים את זה? איך מתמודדים עם ניהול של שתי מערכות יחסים, עם ג׳ינגול בין שני בתים, עם קבלת החלטות, עם שמחות, עם החיים הכפולים והמורכבים האלה?
״הגישה שלי אומרת: תוותרי איפה שקל לך״, מסבירה מיכלי את העיקרון שמאפשר לה לחיות בשלום עם אב ילדתה. ״זה אף פעם לא קל. אף פעם. אבל אני מאמינה שכל עוד לא מדובר במכשפה בצד השני, כשאני עושה טוב, הטוב יחזור אליי, אני מאמינה בזה ממש״.
ושרה אומרת: ״לקבל בני אדם כבני אדם. הוא לא חייב להתאים לי כבן זוג, אבל אני מכבדת אותו כאדם. זה העיקרון שמנחה אותי ועוזר לי ביחסים מולו״.
״למריבה צריך שניים״, מסכם בן ציון. ״אם אתה מבין שכל אחד יש לו את החיים שלו ואנחנו כל אחד לדרכו אבל עדיין יש לנו עסק משותף שנקרא ילדים ולטובתו ולמענו אנחנו פועלים – זה לגמרי אפשרי״.
האם זה אכן להתגרש בטוב? לא בדיוק. זה להתגרש בעבודה קשה. בלחשוק שיניים. בוויתורים. במקומות שבהם אתה צודק אבל בוחר לא להיות צודק. בדמעות שאף אחד לא רואה. בפיצוצים. זו לא אהבה גדולה ולא מסיבת גירושים צבעונית. זה הרבה יותר מזה – זו החלטה מודעת, כל יום מחדש, לשים את הילדים במרכז ואת האגו בצד.
"מה שלא עבדתי עליו בפרק א', יפגוש אותי בפרק ב'"
"אני פוגשת נשים גרושות בכל מיני שלבים", אומרת שירה מילר, המתמחה בהדרכת נשים לפרק ב'. "זה יכול להיות בשלב שהן בוחנות אפשרות של פרק ב’ ומתלבטות לגביו, זה יכול להיות אחרי שהן כבר התארסו ורוצות הדרכה איך בתכל’ס לשלב את הבתים, ולפעמים זה כבר בתוך הנישואים השניים – שם צפות כל מיני סיטואציות, ואז שוב מתלבטים מה לעשות ואיך.
הדבר הראשון שאני מאמינה בו הוא שכל דבר שלא נפתר – ימשיך ויפגוש אותנו שוב במהלך החיים. אם זה נושא שעבדת עליו בפרק א’ שלך או אחריו, אז בפרק ב’ השיעור כבר נלמד, ואין צורך לעבור אותו שוב. אבל במקומות שלא עבדנו עליהם זה ישוב ויפגוש אותנו שוב ושוב, עד שנפתור.
זה יכול להיות כעס, הסתבכות כלכלית, או ויתור עצמי – ההתבטלות הזאת מול הבעל או הילדים. אם בפרק א’ לא עבדתי על זה, זה יחזור ויפגוש אותי בפרק ב’. אגב, התבטלות עצמית או הקרבת הרצונות והצרכים שלי כדי שלילדים שלי יהיה טוב או כפיצוי על מה שהם עברו בתהליך הגירושים, זו תופעה שאני מאוד מכירה. אנחנו, כאימהות, הלב שלנו נכמר על הילדים ה”מסכנים” שלנו. אלה שכביכול ״אין להם משפחה נורמלית”. אז אנחנו נעגל להם פינות, נרפד אותם, נפנק אותם, ולפעמים זה ממש בעוכרינו. זה בעוכרינו כי אנחנו מטמיעות בהם את המסכנות, גם אם היא לא נאמרת במילים. לילדים יש חיישנים אלופים; הם קולטים שאנחנו חושבות שהם מסכנים. אבל אנחנו רוצות לבנות אותם חזקים ומסוגלים להתמודד. כאימהות, בטח בסיטואציה הזאת, אנחנו רוצות ללמד אותם לקחת אחריות רגשית על החיים שלהם. ללמד גבולות. ופה דווקא הגבולות מצטמצמים, וזה בדיוק ההפך מלרפד ולפנק. אנחנו נותנות להם “פלסטרים” כדי לסגור את הבור של “לא הייתה לנו סעודת שבת עם אבא” או “לא היה לך אבא שייקח אותך לאבות ובנים”, וזה לא באמת עוזר.
"הסיבה השנייה שבגללה התבטלות עצמית כל כך בעייתית היא שכאשר אמא לא דואגת לעצמה – אין לה איך לתת לילדים שלה. אם את לא מטעינה את עצמך, אין לך מאיפה לתת. איך יהיה לך כוח נפשי להתמודד עם הילדים אם את בעצמך מרוקנת? אז הביטול העצמי הזה, שאני רואה המון פעמים אצל אימהות בפרק ב’, הוא משהו שצריך לעבוד עליו ולהיות מודעות אליו.
"עוד נושא שאני רוצה לתת לו מקום הוא תקשורת. אם היינו מבינים כמה התקשורת שלנו משפיעה על הכול, היינו משקיעים בה הרבה יותר. אני מאוד מאמינה בלדבר, לא לקבור דברים. אבל צריך לדעת איך לדבר. כשאנחנו מתגרשים, יש אמוציות, הצפה רגשית. אבל בן הזוג שלנו, זה שהיה שם, כבר לא בן הזוג שלנו.
"הוא לא אמור להיות כלי קיבול לרגשות שלנו. זה יפה אם הוא מכיל, אבל יש גבולות, יש שינוי סטטוס. כשעוברים מנישואים לגירושים, לא כל פעם שהוא מאחר לקחת את הילדים אנחנו מזכירות לו שהוא איחר לחתונה שלנו או לחדר לידה.
"כשאנחנו לא שמות לב ומוציאים את האמוציות האלה עליו, זה משפיע על הילדים. הם רואים אמא שכועסת, שומעים דיבור לא מכבד, חווים אווירה נסערת. זה משפיע. כשמדברים, צריך להשתדל להיות מכבדים וקורקטיים. לא חייבים לשפוך את כל הרגשות מאחורי הקלעים על כל איחור או ויכוח על מזונות.
"צריך לתת לילדים את ההרגשה שאמא ואבא מדברים בכבוד, מסונכרנים על הכול, ושהם יכולים לפנות אליהם בביטחון. כשילד יודע שכל דבר שיאמר לא ייצור דרמה, הוא מרגיש בטוח לדבר. אבל אם הוא חושש שכל מילה תיצור בלאגן, הוא יסתגר.
כששני ההורים יודעים להקשיב אחד לשני בלי הצפות רגשיות, הילד מרגיש בטוח, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. נכון, התגרשנו, אבל עדיין שנינו ההורים.
"והדבר האחרון שאני רוצה לשתף הוא שגם כשאנחנו בזוגיות חדשה, בן הזוג החדש לא מוחק את הישן. מבחינתך התחתנת עם בן זוג חדש, הוא כל עולמך, זה האיש שבחרת לגדל איתו את הילדים שלך, מהמם, אבל אי אפשר לשכוח שיש אבא ברקע.
"הוא עדיין האבא של הילדים. שני האבות האלה לא מתחרים על המקום בלב של הילדים. לכל אחד יש מקום משלו. כשזה ברור לילד שאף אחד מהם לא מבטל את השני הוא ירגיש בטוח גם בקשר החדש. אני לא אומרת שלא יהיו אמירות כמו “אתה לא אבא שלי”, אבל אז התשובה יכולה להיות: “נכון, אני לא האבא שלך, אבל אני האבא של הבית”. זה נותן לילד תחושת ביטחון, מקום וכבוד גם אם זה לא אביו הביולוגי. וכשהילד רגוע, יש הרבה יותר סיכוי לזוגיות רגועה, ולבניית קשר שיחזיק מעמד בעזרת השם".
