1. בין כסה לעשור התכנסה קהילת לומדים רחבה לאירוע "ירחי כלה" של אחוות תורה. זו השנה השלישית שהאירוע קורה, ואני מחבב את הספרה שלוש, אז באתי. סביב שולחנות עגולים נשמעו דיבורים של תורה וחיים והאווירה הייתה מיוחדת, בטח חלקכם מכירים. בשולי האירוע הוצגה תערוכה שהציעה נקודות מבט על המדינה התורנית האידיאלית. תורת חיים הלכה למעשה – איך תיראה מדינה שתתנהל על פי דין תורה. לרוב, סוגיות של דת ומדינה טוענות את החשמל הסטטי המצוי בין יהודית לדמוקרטית ובין הדתה לחילון. כאן התוכן ביקש להיות אחר, כזה שמטפח את השיח בתוך בית המדרש. תוכן פנימי עלול להיתקל באתגרים כשהוא יוצא החוצה ומישיר מבט אל המציאות. הבטתי בלוח מעוצב שעסק בהליך מינוי של רבני ערים ודיינים בבתי הדין והרהרתי על הגשמת הרעיון במרחב שמחוץ לבית המדרש. המציאות על הלוח הייתה נראית מופרכת, הלכה למעשה ולא למעיישה.
2. לפני כמה שנים השתתפתי במסיבת חנוכה ישיבתית. מפת ניילון לבנה נמתחה על שולחנות מלבניים ומעליה ניצבו בקבוקי RC קולה, זכר לנס. מסביב לשולחנות ישבו בחורים שהרגישו אלטערער'ס והאזינו לדברי ברכה שנשא הרב הראשי דאז, הרב דוד לאו. היו שם דיבורים על היוונים והחשמונאים (דאז), רבים ביד מעטים וכולי. התוכן עסק ביד ההשגחה המסבבת הכל בצורה מדויקת, אם עושים השתדלות. דברי הברכה התרחבו בהמשך להצגת תחנות חייו של הרב בעולם הרבנות. כיצד מסלול החיים התגלגל בצורה מופלאה מהכולל אל הלשכה ברבנות הראשית, בצורה אקראית ובלי שום תכנון, בחסדי שמיים. המסר שהועבר היה בסגנון 'תשקיעו ותתמידו בלימוד התורה והקב"ה יעשה את השאר'. ההתעלמות הבוטה מהמציאות האישית של רבים מנושאי המשרות במערכת הרבנות והדיינות בישראל, מציאות שהיא השגחה פרטית עצומה, בן של וחתן של, הייתה צורמת. נפוטיזם זו מילה גסה ולבית המדרש נכנסות רק מילים דקות ועדינות. לצד זאת, לשיח בבית המדרש יש עוד כמה גבולות, בהן רמת הוגנות בסיסית. אנחנו חרדים אבל לא מטומטמים. אני זוכר שהסתכלתי לצדדים וביקשתי לזהות הבעות פנים המגיבות לדברים שנאמרו ולדברים שנשמטו. המבטים היו מעורפלים. תחליפי קולה במינון גבוה עשויים לטשטש, ידע הציבור ויזהר.
3. בארון הספרים היהודי ניתן למצוא עיסוק נרחב בענייני ירושה של שררת הרבנות והדיינות, יש צדדים בעד ויש צדדים נגד. באותו ארון ספרים ניתן למצוא את ההבדל בין ירושה שאתה מקבל לבין ירושה שאתה לוקח. יש דברים שלא לוקחים בכוח. אחד הרבנים הראשיים לשעבר נשאל על הנפוטיזם הפורח בעולם הרבנות והדיינות ובתגובה הוא נקב בדוגמאות היסטוריות של מינוי בן לרבנות תחת אביו ("זה הכי טבעי בעולם"). בני שמואל לא הלכו בדרכו של אביהם – שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן (שבת נו, א). בלטינית היו קוראים לכך נפוטיזם. הרב מאותו הריאיון לא מחבב את המילה 'נפוטיזם'. גם אם נמצא למילה חלופה אחרת המציאות תישאר אותו הדבר, וחבל, רבנים ודיינים ראויים להערכה. המערכת ראויה להערכה, ולרפורמה, שתשאף למציאות של תורת חיים, כזאת שמבקשת להאהיב את התורה בקרב הבריות. כך, לפני שממהרים להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, רצוי לחשוב על הדברים הטעונים תיקון במערכת הקיימת. אולי כדאי שרב עיר יסמוך על תעודות הכשרות שהוא מנפק. אני יודע שזה נשמע רעיון מופרע, אולי רצוי לחשוב עליו לפני שממהרים למנות רב חדש לתל אביב.
בתמונה: תערוכה של תורת חיים. צילום: מאיר זלזניק
