ברגע שסיימתי לכתוב את הביקורת הזו, נתתי חצי ביס במאפה עמוס שוקולד שהיה נתון בשקיק סגור. במחשבה של רגע, עשיתי את מה שעושה כל מי שקורא את הספר הזה, הופך ומסתכל על הרכיבים. האמת, שלא חשבתי שזה יגיע לרשימה כזו. 

אחרי קמח החיטה, מים, סוכר מגיע הזמן המזוכך, עמילן תירס, מסמיכים שהם שלושה רכיבים המוזכרים כשלוש ספרות שקודמת להן האות E, לאחריה מייצבים, עוד שני E. משם זה ממשיך למווסת חומציות, חומצה אסקורבית, חומצה ציטרית כמה E חומרי טעם וריח, מרגרינה, שמרים מתחלבים, עוד 3 איים שכאלה, חומרי הלחה, (גליצרול) משמרים, שני E ועוד חומר לטיפול בקמח, אי אחרון. 

זה מטורף. רוגאלע. מאפה תמים כל כך.

עכשיו, אין לי בעיה עם האות E וגם לא עם המשמעות שלה במקרה הזה, רכיבי מזון, כולל רכיבים טבעיים שנחשבים כ'תוספי מזון' והם מותרים לצריכת אדם, אלא שכדאי לבדוק מי מה כמה ולמה.

כעת, עם תום הקריאה, אני די זוכר מה המשמעות של כמה מהרכיבים הללו, והמתקתקות מתחלפת בבחילה. מה חשבתי לעצמי?

לא יודע על מה להתחרט יותר, על הקריאה או על האכילה. 

כריס ואן טולקן, מדען, רופא ומגיש ב-BBC החליט להפוך את עצמו לניסוי. תקופת זמן מה הוא אכל רק מאכלים טבעיים, ולאחריה כמה שבועות שבהן אכל רק מזון אולטרה מעובד. לא, אל תחשבו מיד שזה ג'אנק פוד. יש המון דברים שמקובלים כטבעיים או אפילו בריאים והם מעובדים. 

למעשה, הוא לא היה בטוח בכלל שהתוצאות של בדיקות כמו MRI יראו משהו משמעותי בהבדל בין תקופה אחת לחברתה, אבל העובדות מביאות אותך לתדהמה. 

ואן טולקן חיפש את המפתח לבעיית ההשמנה, וגילה כי אמנם המון סוכר או שמן, או למשל להיות בטטת כורסא, יכולים לסייע לצמיחת כרס, אבל יש אשם עיקרי משמעותי יותר שלא בהכרח בכלל נמצא בפוקוס: מזון אולטרה מעובד, ותעשייה שעושה הכל כדי שנתמכר ולא נפסיק.

האדם, הוא יצור שיכול לאכול הכל, הגוף בנוי בצורה שיודעת לעבד דברים רבים, כל עוד הם אוכל. המזון המתועש, או האולטרה מעובד, הפך את החומרים המוזרים והתעשייתיים שמטרתם נובעת מכל מיני אינטרסים שיווקיים, כלכליים וכדומה, לחלק ניכר במזון שלנו. 

הוא מקיף בספר הכל, נע בין מדענים ומדינות, מביא חומר למחשבה בלי הרף, ובין כל התגליות הרבות על המזון ועל החברות שמאחוריו וצורת ההתנהלות שלהן, הוא שומט לקורא את הלסת פעם אחר פעם, ולא רק בגלל ששוב משהו שאכלתם הפך למאוס. הוא בהחלט מכוון להגעיל את הקורא, אבל בניגוד לקמפיינים אחרים, כמו טבעונות, התיעוב הגיוני בהחלט. ממש כמו ספרו של אלן קאר על נזקי העישון, גם הוא ממליץ ליהנות מהדברים שעליהם הוא כותב תוך כדי אכילה. הוא עצמו עשה זאת. 

מדובר בספר משנה חיים שיגרום לכם לחשוב אחרת על הדברים שאתם מכניסים לפה, ולכל הפחות להיות מודעים לדברים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו ולמרבה הצער גם של הילדים שלנו. היתרון שלו, חוץ מהתוכן כמובן, הוא יכולת הגשה מעולה, מסקרנת ומלאת הומור. לא משהו מלנכולי ומלא דרמה מלחיצה. 

על דבר אחד לא אסלח לו: על הפרק הנרחב העוסק בכדור הגלידה המתועש והחומרים שעושים אותו כזה יפה ולא דביקי. (להסביר מה זה חומר שהוא ריר חיידקים?). זה כבר ממש חבל.

בתיאבון. 

• אנשים אולטרה מעובדים 
• כריס ואן טולקן
• מאנגלית: ניצן לפידות
• הוצאת כנרת זמורה
• 463 עמ'

מה חושבים מאחורי המיקרופון?

על הסודות של מקבלי ההחלטות במלחמה ואולי גם על הסודות של השדרנים בעצמם 

ניר דבורי, כתב הביטחון הנצפה ביותר בישראל, הוא מראשוני אנשי התקשורת שהוציאו את יומני חרבות ברזל. 

ליומנים הפרטיים של אנשי התקשורת יש משמעות רבה לטווח הרחוק, אך דומה שבמקרה הזה, הספר 'משַׁדר מלחמה' מכוון בעיקר קרוב. הוא לא מרבה או אפילו מתמצת בהסברים ופרטים על אירועים שונים ומניח שהקורא גם בעוד שנים ארוכות יבין על מה מדובר ב'אסון פלוני' שאירע בתוככי עזה.

היומן גם נותן הצצה מרתקת לתפיסה של הכתב בעצמו, שלא ניתן להתעלם ממנה. כך למשל החיל שזוכה אצלו לאות הצטיינות הוא דווקא חיל האוויר שקיבל ביקורת ציבורית רבה על אי נוכחותו בשעות המשמעותיות של הטבח. אצל דבורי הניהול של חיל האוויר הוא מה שיש ללמוד ממנו דוגמה. לא זו אף זו, אחד הציטוטים שבאים כתגובה להאשמות על חוסר התפקוד של חיל האוויר, הוא של טייס שמספר "ברגע שהבנתי שאנחנו במלחמה כולנו הפסקנו עם השעיית ההתנדבות". אבל בעצם, פתאום נעלמת ממנו הביקורתיות שהוא יודע לפזר כלפי אחרים. הוא שוכח לדון בשאלה האם הפסקת המילואים שלהם פגעה בכשירות. גם אם לא, זה ראוי להתייחסות. באותה המידה, בין המסקנות המסיימות את הספר – ספר שכזכור עוסק בטבח הנורא ביותר שאירע בשנים האחרונות – מופיעים החששות מ"קץ הדמוקרטיה בישראל", וכך גם דברי הטפה שבה דבורי הנכבד עושה מעין מבחן למי שרוצה להיות אזרח ולפיו עליו לחתום על מגילת העצמאות או שזה "לא המדינה בשבילו".

מותר לו כמובן להביע את דעותיו, עוד יותר בספר שנועד לתת את ההצצה אל מאחורי הקלעים, שם, חוץ משיחות לציטוט או שלא, ישנם רגעים, לעיתים קשים מנשוא, שלא תמיד הצופה יודע שהם קיימים, כמו כאלה שבהם הוא פוגש באולפן משפחות שהוא כבר יודע שבשורה נוראה בדרך אליהם. כך גם ידיעות שברגע האמת מעלות תהייה, אבל בדיעבד מתברר שהן נועדו לשרת את כוחות הביטחון להעברת מסרים שונים.

דבורי מיטיב לכתוב ובניגוד לרבים אחרים שדשים באותם חומרים ידועים, הוא מביא בספרו רגעים וידיעות מעניינים במיוחד שנותנים זווית נוספת לתקופה שמעצבת אותנו יותר מכל בדור הזה.

אולי בגלל זה, קצת חבל שהיומן קצר יחסית. בין אם מתחברים לכל דבריו ובין אם לא, היה אפשר להרחיב את היריעה.

למעשה, דווקא היום הסוער ביותר, השביעי באוקטובר עצמו, שמן הסתם יכול היה להיות יומן בפני עצמו, לא תופס מקום גדול מדי. אבל מי יודע, אולי יבוא עדכון. 

• משַׁדר מלחמה
• ניר דבורי
• הוצאת דביר
• 207 עמ'

 "יואו ענק, לא מצחיק, גדול"

הפיצוח הבלתי פתור של ז'אנר משחקי המלים שנהוג ליהנות מהם ולהרגיש מטופש

אמיר מויאל אוהב לצלול באילת ולספר בדיחות לשוניות. טוב, זו התחכמות שלו, אבל אם חייכתם, אז גם אתם בדרך ליפול למצודה הלא ברורה הזו של משחקי מילים, בדיחות אבא ולשון נופל על לשון. אם הרגשתם מטופשים מהחיוך – לא נעים, אבל אתם בדיוק קהל היעד.

לא בטוח שיש אדם אחד בעולם הזה שמשחקי מילים הם דבר שהוא מודה שמוצא חן בעיניו. משום מה יש תמיד צורך  – צודק – להתנצל על הקטע המטופש הזה של משחקי המילים ובו זמנית ליהנות מהם. זה משהו לא פתור שמויאל למד לעשות ממנו קריירה. 

'אפשר לחשוב' הוא הספר השלישי שלו באותו סגנון, וגם הוא מיועד, רשמית, לאלו שהתגובה שלהם היא "אני לא מאמין שזה הצחיק אותי". 

אמרתי לו פעם שאם באמירויות היה מקום בשם 'מויאל' הרי שאמיר מויאל היה אמיר מויאל. הוא אפילו לא חשב כשענה: "ואם אחליף את שם המשפחה כדי שיתאים למקום קיים, הרי שבכל זאת אמיר מויאל". זה האיש, הכל שבור לו בראש המופרע. 

דף אחר דף, בכל אחד הברקה או יציאה מטופשת כזו או אחרת. כן, זה מגוחך לצחוק מ"סמלים של חברות לא צריכים לעבור גיור כי הם לוגואים", אבל חייכתם עכשיו. אם לא הייתם צריכים לחשוב לשנייה. מה לעשות?

אנשים ממש משלמים כדי לקרוא שורות כמו "המחבת הזו חשובה, טגן עליה", או "חילונים הולכים למסעדה כשטוב, דתיים הולכים למסעדה כשרה".

מויאל עצמו, מסיים רבות מהבדיחות שלו, בכך שזרקו אותו מהמקום או משפחתו נטשה אותו בייאוש מסוג ההומור הזה. כן, לא ברור למה, אבל זה מביך אנשים אפילו יותר מבדיחות קרש.
למה? אם תדעו את התשובה, תקבלו תעודת פתירה.  

• אפשר לחשוב
• אמיר מויאל
• איורים: נדב נחמני
• 198 עמ'
• ידיעות ספרים