סבתא טשונה ע"ה הייתה האשה הכי פקחית שהכרתי, בעינה האחת והחולה ראתה מה שסביבה לא ראו אנשים בזוג עיניים בריאות, ובפתגם קצר שסיננה בערבית חמה הייתה מסכמת סיטואציות מורכבות. בתקופה מסוימת בחיי הבנתי שיש לי סבתא שגרה רחוק ושלא נעים להודות שאין בינינו קשר. כמעט. החלטתי להתקשר יותר. החלטה מעולה, אלא שבסביבות השעה 23 כשאצלי התחיל היום לשקוע וסבתא הייתה כבר מזמן שקועה בשינה, נזכרתי בהחמצה ש-אוף, שוב שכחתי להתקשר.
שעון מעורר, פתרון מצוין שצלצל בכל יום בשעה שבע בערב, קרע אותי מעיסוקי ה(לא תמיד) חשובים והמאוד שואבים, והזכיר לי לחייג לסבתא. 20 שניות שיחה, 30 שניות, דקה במקרה הטוב. כעבור תקופה הלכו השיחות והתארכו, הלכו השיחות והעמיקו, הלכו השיחות והפכו לעוגן קבוע בלוח הזמנים של סבתא (ושלי). פעם באתי לבקר אותה בהפתעה, מצאתי אותה ישובה על הספה במרפסת הסגורה בתריסים ישנים ולידה הטלפון האלחוטי, כשראתה אותי הרימה אותו בכבדות ואמרה לי: אני יושבת פה ומחכה לטלפון שלך, תאמיני לי, מחכה לו יותר מלמשיח.
ואם בתחילה חשבתי שהשעה הקבועה תסגיר את השעון המעורר, את זה שאולי היא לא מספיק חשובה לי כדי לזכור לבד, הרי שככל שחלף הזמן גיליתי שהקביעות, היציבות, העוגן בתוך היומיום הריק והמשמים, היו כל כך משמעותיים עבורה, הגבירו את הציפייה והפכו את שיחת החולין שלנו לטקס.
***
כשהרשתות החברתיות החלו להתמלא בתמונות לבנה מאדימה, משהו עתיק בי זכר כי ליקוי לבנה הוא נורת אזהרה אדומה בחשכת הליל. באותו לילה יצא לי להתכתב עם תלמיד חכם מיוחד שהוא במקרה אחי הקטן. בין השאר נסובה השיחה על משמעותו של הליקוי, ואז הוא אמר: בפשטות, נראה לי שבתקופה כמו שלנו הלבנה לא לוקה, להיפך – ביום יום הרגיל שלנו מי בכלל מביט בה, מי זוכר את קיומה, מי נצרך לאורו הבהיר של הירח כשיש כל כך הרבה מקורות אור מלאכותיים. תלויה לה הלבנה בשמים, נעה במחזוריות מופלאה ואין איש שם על לב. יום ליקוי הלבנה הוא יום חגה, סוף סוף מביטים בה, מתפעלים מיופיה, זוכרים את קיומה.
למחרת בבוקר כשהגיעו השמועות הקשות והשמות והפנים ומודעות האבל לא יכולנו שלא לחשוב על האודם שצבע את כנסת ישראל המשולה ללבנה, אז אולי בכל זאת יש משהו נכון בטבעיות שבה הדברים קורים, ברגילות שלהם, בשגרה האפרורית הקורית כביכול מאליה? אולי באמת יש באותה סערה סביב הירח ומראהו וגון אורו – ליקוי?
***
ימי החגים מוציאים אותנו מאזור הנוחות האפרורי, מן השגרה המנוונת, פותחים לנו שערים להיכלות של עבודת נפש נוקבת עד תהום, מצמיחים לנו כנפי מלאכים צחורות, סוללים לנו דרך בים. ואז "החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, החצוצרה אומרת שלום לכינורות… לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. מבראשית את עולמך בבוקר תמיד לברוא" (נעמי שמר). אחרי החגים, שבוע של פרשת בראשית ואנחנו נזרקים שוב אל בניית שגרת חיים ופתאום אנו לומדים להעריך את רגילות היומיום, את יופיו, את כוחו המיוחד לבנות בנו ביטחון ויציבות, שלווה ושקט. לקחת את כל אשר עברנו, את כל אשר נצרב בנו, את האורות הגדולים שקיבלנו ולהתחיל לבנות בהם כלים.
זה קטן, זה סיזיפי, זה נטול הוד ותואר ויקר והדר, זה רחוק מלהיות מושלם ומציף את כל מה שחורק – אבל זו תנועת החיים שלנו, העבודה הכי יקרה.
***
שגרה זו פריווילגיה, שגרה זה לשוודיה, מי אמר שגרה על אדמת ישראל הבוערת. אבל אולי דווקא בשל התהפוכות והסער כל כך חשוב לייצר עבורנו איים של קביעות. של שגרה עד כמה שניתן, של חזרתיות יציבה. החיים היהודיים בנויים באופן כזה המעמיד אותנו בכל פעם מחדש מול אותן מילים, עם אותם מעשים שחוזרים על עצמם ובונים בתוכנו מרחב מאפשר, מסודר. היה מקום ללהט החגים הסוערים, לחוסר הסדר שבתשוקה, שבקרבה, לאהבת הנעורים, וכעת נבנה לו משכן המאפשר לאהבה להמשיך להתקיים. זה לא האור המופלא של הליקוי ואין בזה אותו הריגוש, אך יש בה בשגרת החורף שלפנינו ההזדמנות לאהבה רכה כאור הלבנה, שיש בה גאות ושפל, התמעטות והארה, אבל מעל לכל יש בה הקביעות, ההתמדה.
