זה קרה לפני 20 שנה בבוקר יום השבת. לקראת סיום הסעודה, הגיעו אורחים מבחוץ אל האוטונומיה המופלאה – הישיבה בה למדתי. הם היו חברים של חתן ששבתו בסביבה לרגל שבת עלייה לתורה, כשעוד נהוג היה לערוך 'שבת חתן'. הימים היו ימי ראשית הקיץ, אבל הרוחות בבני ברק החמסינית סערו. רק אנחנו לא ידענו כלום. קריית ספר של אותם ימים הייתה כהגדרתו של שמעון פרס 'קריית סְפָר' ובעולם של טרום קווי נייעס והודעות פוש לנייד, השמועות לא רצו, בקושי זחלו.
'זרקו לבן על ר' גרשון, לא שמעתם'? הפונוביצ'ערס שסיימו עכשיו לאכול איתנו טשולענט של שבת בבוקר, היו מופתעים. 'איך יכול להיות?', הם החליפו מבטי תמיהה. כלום לא מכין אותם להלם שהם עומדים לחטוף בעוד חמש שניות: 'מי זרק עליו לבן ולמה?', שאלנו בתגובה – בחורים ירושלמים מהשורה, של שנת תי"ו שי"ן סמ"ך משהו. העיניים שלהם נפערו בתדהמה, הלסתות נפלו, וההפתעה הייתה מוחלטת.
'אתם צוחקים עלינו', הם אמרו. 'אתם לא יודעים שיש מחלויקעס בפונוביץ'? תגידו מי אתם? מאיפה באתם לכאן? והאם הבית דין שגייר אתכם, היה בכלל אורתודוקסי?' בחצי השעה הקרובה הם התענגו על היכולת לספר את סיפורה של הישיבה הגדולה, והמהומות שפורצות על הגבעה מעת לעת, ואנחנו התענגנו על העונג הגדול שלהם והדרך בה הם רואים את הישיבה שלהם כמרכז העולם היהודי.
היה אז כיף גדול לשבת מהצד, אני אומר לעצמי בזמן האחרון, להיות בחור ישיבה צעיר, חכם, בעיקר צודק. להשקיף על השנה בהבנה בלי להיות מחויב לכלום, ובלי להחזיק דעה בכל נושא.
היום כשאני מבוגר, מרגיש פחות חכם, ומי זוכר בכלל מה זה להיות צודק? היום הרבה יותר קשה. כי עכשיו אם אין לך דעה מוצקה על נושאים העומדים ברומו של הפרק, אין לך זכות קיום. כולם יודעים מה נכון ואיך צריך להתנהל. לכולם חשוב מאוד להביע דעה, וכולם מאוד זועמים.
למה בכלל אכפת לנו מכל כך הרבה דברים, ומה התועלת בדיונים ארוכים חסרי תוחלת. הרי בכל מקרה מה שמתרחש מאחורי הקלעים שונה כל כך ממה שמוצג על הבמה. אז למה אנחנו מחזיקים בדעות פוליטיות, מדיניות, צבאיות וכלכליות. משננים פרשנויות, ומעמיקים בטורי דעות. בסוף נגיע הרי לאותה מסקנה: השמאל מושחת ואכזר – הימין פחדן ורגיש.
תאמרו, אין ברירה, צריך להביע דעה, אפילו רק בארבע האמות המצומצמות והמרובעות. אז בואו נדבר על מה שקורה אצלינו, ואיך קו השבר הסורי–אפריקאי 'ביבי / לא ביבי', שחוצה כל דיון לאורכו, משתלט גם עלינו.
אם לדוגמה, לכאורה, באופן היפותטי לחלוטין, רשת מוסדות חינוך מסוימת, הלינה שכר, עשקה תקציבים וחשקה נכסים. ואני לא מדבר על תקציב לבניית מבנה חינוכי, שנבנה בפועל ב-80% ממנו. נגיד שזה גילוח מקובל, וניפוח הגיוני. אני מדבר על תקציבים שיועדו מלכתחילה לעובדות, והרשת היא רק צינור להעביר אותו אליהן. אז אם דרך החורים ברשת, נזלו החוצה סכומי עתק. אם בכבשת הרש הזו, נגעו ידיים זדוניות, זה הרי גזל איום ונורא שמקטרג בראש.
ואם בגלל שאנחנו לא מטפלים בזוועה הזו, מגיעים עכשיו כל מיני קליפות מזוהמות, כאלו שנלחמים בכל דבר שבקדושה ומתעבים שומרי תורה ומצוות, ואת התורה והמצוות עצמם. והם מנהלים מלחמה משפטית, דרך הבג"צ המושחת הגדול מכולם כנגד אותה רשת חינוכית. מה עליי לומר?
חוץ מכל הגועל והבוז שאני מרגיש, חוץ מהשנאה היוקדת לבעלי הזרוע שהשתלטו, עשקו וגזלו. לעולם לא אסלח לכם, עסקנים עלובים על שגרמתם לי להיות באותו צד עם עיתונאים אכזריים, ורודפי תורה ארורים. זבובי מוות מבאישים שמן רוקח, שהריחו את הצחנה שלכם למרחוק, ובאו לחגוג על הנבלה הזו.
אני לא בצד שלהם, ולא בצד שלכם, כולכם יכולים מצידי ללכת – אתם יודעים לאן. אני חוזר לקריית ספר, לשקט של הישיבה, לרעש של בית המדרש. לא רוצה להביע דעה, ולא לתפוס צד. תמשיכו לריב ולהתכתש, אני לא כאן.
איור: Shutterstock
