שמחת תורה. בוקר. יוצא מהבית טרוד מכמויות הממתקים העומדים להיכנס לבטנם של ילדיי, שומע רעש לא צפוי, מביט אל השמים, רואה את הפסים הלבנים, שומע את היירוטים, והשמים נופלים. המציאות מיורטת.
פרעות קישינב שינו את העולם היהודי וזעזעו את השקפתו. הם עוררו את מנהיגי התנועה הציונית, הרצל וז'בוטינסקי להבין את דחיפות המפעל הציוני, והביאו לבסוף לעלייה המונית של יהודים ארצה.
פרעות תרפ"ט הביאו ל"ספר הלבן" הבריטי, להתקוממות היהודים בארץ, להבנה של תושבי המנדט שדבר לא יכול להיות כפי שהיה. פרעות אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאות לברבריות של השכנים, לחוסר אמון בחיים לצד אויב. הפרעות מלוות את התנועה הציונית ואת המדינה כבר תשעה עשורים.
בקישינב נרצחו 49 יהודים, בתרפ"ט 133 יהודים. בפרעות עזה המספר כבר עולה על 1300.
חיינו שנים רבות סביב סימני קריאה. כתושבי קישינב קודם לפוגרום וכיושבי חברון קודם לטבח, כך חיינו בתל אביב ובירושלים, בצפון ובדרום, דנים בלהט על סימני הקריאה של חיינו העומדים יציבים, נקודה מברזל מתחתיהם, קו מתוח מעל הנקודה, בלתי עביר ובלתי שביר.
אך השמים נפלו. הקו עקום. הנקודה כבר אינה סוף פסוק אלא סיומם של חיים. סימני הקריאה מטושטשים על רקע תמונות המוות.
חשבון נפש נדרש תמיד, על צרה קטנה וגדולה, ליחיד ולציבור. אך לפני שבועיים, ביום הקדוש, עמד כל בית ישראל והתוודה על עוונותיו. אולם חשבון הנפש בשעות השגרה מודד את המציאות מול סימני הקריאה, מחשב את הפער שבין המצוי לרצוי. היד מכה על חטא הביצוע הדל אל מול היכולת והציפיות.
המכה הבלתי נתפסת שקיבלנו אינה דורשת מאיתנו חשבון נפש שגרתי, אינה מבקשת פשפוש במעשים שאנו יודעים לעשותם – היא זועקת קודם לכל: העמידו סימן שאלה. המציאות שחייתם בה עד עתה לא תחזור עוד, אתם בעולם אחר, חדש, שונה, שלא ידעתם, שדורש מכם חשיבה שונה והרהור מחדש על יסודות שהיו ברורים ויציבים.
בלוויית בתו הצעירה של ידיד, השבוע, זעק האב מול גופת בתו: "עד עתה חיינו את החיים, מעתה נצטרך לחיות גם את המוות".
חיינו בעולם של ביטחון בדרך, ביטחון באמונה, ביטחון בקהילה שלנו, במדינה שלנו, ביטחון בציבור שלנו, ביטחון בהתנהגות האישית והמשפחתית שלנו, ביטחון בהשתייכות שלנו, ביטחון בכל מה שהוביל אותנו כאומה. חיינו חיים של ביטחון, אך הוא איננו עוד.
המפטיר כבתחילה, אשר רואה באירועים רק את ההוכחה הנוספת לצדקת כל מה שאמר לפני שהשמים נפלו, מוכיח את עיוורונו, את ניתוקו מהמציאות, את ההדחקה של נפילת השמים, ואת ההיאחזות בביטחון שהתפורר.
הדיונים צריכים להיות על היסודות שקרסו. הוויכוחים צריכים להיות על העולם החדש שייווצר. ואלו וגם אלו אינם יכולים להזכיר במאומה את הוויכוחים שהיו בעולם ההוא, לפני שנפלו השמים.
הפרחים המונחים כעת על קברי החיילים עוד יפרחו מחדש ויקשטו כסאות כלה. מיטות הילדים שעתה מופיעות בחלומות הזוועה ספוגות בדם, עוד ישובו להיות סמל לחיים מתוקים ומלאי תום.
אך מי שיחזור לסימני הקריאה הישנים, מי שעולמו לא עורער, מי שלא בחן מחדש את המציאות, יישאר בעולם ההוא, שאיננו. מנותק, הזוי, חסר רלוונטיות, עיוור למציאות אחרת, לבו אטום לשמים שנפלו.
