איך רצים מרתון סיני?

איך רצים מרתון סיני?

אולי יעניין אותך גם

לעיתים, מתרחשות תוך ימים ספורים תמורות גיאופוליטיות שמשנות מגמות של עשורים. בזכות מלחמת רוסיה-אוקראינה, אנחנו חיים בתקופה כזו: גרמניה מחליטה לא רק למכור כלי נשק לאוקראינה בעיצומה של לחימה, אלא גם להגדיל דרסטית את תקציב ההגנה שלה עצמה; שווייץ הנייטרלית מתנערת חלקית מהנייטרליות ומטילה סנקציות כלכליות על רוסיה; פינלנד ושוודיה שוקלות ברצינות הצטרפות לנאט"ו; ורוסיה, בתוך הכאוס הכלכלי שהושת עליה, מסתכלת בחשש אל עתיד שבו היא מדינה קליינטית של סין. סין, אחרי הכל, היא המעצמה היחידה שלא גינתה אותה, שלא הטילה עליה סנקציות, ושמסוגלת כנראה לספק לרוסיה את מה שהיא צריכה – בתנאים שישתלמו לה עצמה. 

אם את ההתפתחויות בתוך אירופה היה קשה לצפות, דווקא את ההשפלה הצפויה לרוסיה בתלות החדשה בסין יש מי שצפה בהחלט: הרוסים עצמם. בספרו 'מרתון מאה השנים' על התכנית הסינית להפוך למעצמה החזקה בעולם, המחבר מייקל פילסברי (שמילא שורת תפקידים בכירים בבטחון הלאומי של ארה"ב), מתאר כיצד כבר בשנות השבעים חשדה ברית המועצות דאז עמוקות בכוונותיה של סין וחזתה שהיא תנסה לתפוס את מקומה של האחות הגדולה באחווה הקומוניסטית. הרוסים היו בטוחים – ואירועי העתיד הוכיחו את צדקתם – שסין נחושה בדעתה להזיז אותם הצידה ולהאפיל עליהם. מי שלא רצה להאמין באפשרות הזו היו דווקא האמריקאים. 

המונח 'מרתון מאה השנים' מתייחס בסין למאת השנים מאז…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?