אימה במסלול השטן

הדרך מתחילה יותר כמו המסלול לגן עדן. אנחנו לבד, נהנות מהחוויה של הטבע סביבנו, המוזיקה שלנו, הבדיחות. הכול טוב. אנחנו בעיקר צוחקות. עד לרגע שהשטן מופיע

אולי יעניין אותך גם

בחרנו בבולגריה, ולא בגלל הגבינה שלה, אלא בגלל התקציב. טבע, קרוב, זול. מספיק כדי לצאת לנשום אחרי חורף ישראלי ארוך. כשאנשים עמדו בתור לאכול את החמץ הראשון שלאחר הפסח, אנחנו חיכינו בתור לצ'ק אין בטרמינל 1. היה לנו מסלול די מסודר, פחות או יותר, מקומות שאנחנו רוצות להיות בהם, אפשרויות לינה, קצת הרבה אוכל שחרג מהמשקל והיינו מוכנות לחופשת הטענה לפני החזרה לעבודה.

לסופיה הגענו רק כדי לקחת את האוטו, להחליף יורו בלב (שם יפה לכסף) ולנסוע דרומה לכיוון הרי הרודופי. פחות באה לספר כאן על המסלול ומה עשינו, כי יש הרבה המלצות על טיולים בבולגריה ברשת. יותר מעניין לספר איך זה לטייל שתי בנות עם איידיאייצ'די.

ביום השלישי לטיול תכננו לעשות את ה-מסלול בה"א הידיעה. האתגר העיקרי במסלול היה פחד הגבהים הקטן שלנו והחלטנו שאנחנו אמיצות מספיק להתמודד איתו. היום התחיל יחסית בהיר ואנחנו נתנו גז לעבר 'מסלול השטן'. התכנון פשוט מאוד. עושים את המסלול, כשבסופו מחכה לנו נהג ג'יפים שלוקח אותנו לתצפית עין הנשר (הנה אני כבר נותנת טיפים למסלולים ואטרקציות) הגענו למגרש ריק ושומם. בדיקה מהירה מול נהג הג'יפים רק לוודא שזה המקום. אנחנו יוצאות. השלטים בבולגרית אבל אנחנו מסתדרות מעולה עם תרגום גוגל. הדרך מתחילה יותר כמו המסלול לגן עדן. אנחנו לבד, נהנות מהחוויה של הטבע…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?