אין אמונה ללא מעשה

לא ניתן לרפא את הפגם של "כוחי ועוצם ידי" בשלט רחוק. ראשית, עלינו להיות מאותם שעליהם נאמר "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"

אולי יעניין אותך גם

לאחרונה פורסמו שני ניתוחים דומים העוסקים בכישלון הקולוסאלי שהוביל לטבח הנורא בדרום ולפרוץ המלחמה הנוכחית. האחד הוא של ד"ר רן ברץ, דוקטור לפילוסופיה, פובליציסט, ולשעבר מוביל תחום ההסברה בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו. השני הוא של ראש ישיבת חברון, הגר"ד כהן שליט"א.

ברץ, בטור שפורסם ב"מקור ראשון" (יום שישי, 13.10.23), טוען שחטאנו בחטא היהירות ושמנו את מבטחנו במחסום המסיבי שהוקם בשנת 2021. עם סיום הפרויקט, סיפר תא"ל ערן אופיר שמדובר ב"מכשול עילי שלא מאפשר חדירה מעל הקרקע, מכשול מסיבי מאוד". הלה סיים בבשורה – קשה כיום, אחרי הטבח, לחזור על המילים הנוראות – לתושבי עוטף עזה: "יש היום מכשול משמעותי, הן תת-קרקעי והן עילי… שלא יאפשרו כניסה למדינת ישראל".

ברץ מביא דברים דומים משורה ארוכה של בכירים במערכת הביטחון (כולל ראש הממשלה), וממשיך לבקר קשות את הפיקוד הבכיר, אנשים "מלאים בביטחון עצמי ורהב […] נהנים מהטיית אמון כלפי בעלי סמכות, שמתעצמת בשל מעטפת הסודיות, השתקת הביקורת, הטיוח ותרבות השקר החמורה שפושה במערכת הביטחון".

"צמרת הביטחון", לדבריו, "הפכה לקליקה סגורה וזחוחה, תיבת תהודה מערכתית שמתאפיינת בחוסר מקצועיות; וככל שהיא מקצועית פחות, כך היא דורשת יותר עצמאות מפיקוח וחסינות מביקורת".

בדברים שפורסמו באותו היום (על-ידי הרב אליאב מילר) במגזין "במה", הביע הגר"ד כהן תחושות דומות. "אחרי מלחמת ששת הימים היה במדינה שכרון…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?