איש על הרפורמה: ריאיון עם שמעון נטף

שמעון נטף עשה דרך ארוכה מאז היה תלמיד ישיבה חזונאישניק ועד המינוי ליועצו של ח"כ שמחה רוטמן, תפקיד שהציב אותו במוקד המאבק לקידום העברת הרפורמה המשפטית. בריאיון מיוחד הוא מספר על הישיבות הרבות שבהן למד, המעבר לעולם המשפט, הכהונה הסוערת בלשכתו

אולי יעניין אותך גם

אילו פגשתם את שמעון נטף לפני שני עשורים, לא הייתם מעלים בדעתכם שהצעיר החזונאישניק שלפניכם עתיד למלא תפקיד במוקד קבלת ההחלטות של רפורמה חוקתית שתטלטל מדינה שלמה. גם נטף עצמו, למען האמת, לא יכול היה לחזות את התחנות אליהן יגיע.

הדימוי החביב עליו בהקשר הזה הוא משחק שחמט. "שחקן שחמט יודע שאתה לא מתכנן את ה־Endgame", הוא מסביר היום, ימים ספורים לאחר שסיים את תפקידו כיועץ מקצועי ליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, וכשהוא בדרך ללימודי דוקטורט בארה"ב. "אתה עושה את המהלך הכי טוב שאתה יכול, בהתחשב במצב הכלים על הלוח בזמן נתון. הצעד הכי טוב מושפע מהאפשרויות של המהלכים הבאים, אבל אתה עושה צעד טוב שממקסם את האינטרסים שלך, ולא מתכנן מסלול מסוים. וזה מה שאני עושה בכל צומת הכרעה בחיים".

נטף גדל בבית מהפריפריה החרדית: אבא ספרדי ממוצא תוניסאי, אם אמריקאית מבית ציוני, ואשכנזייה ("מאוד").

"הבית היה מאוד מגוון", הוא מספר, "היה לנו ברור שאנחנו הולכים למוסדות חרדיים, או לפחות מוסדות על התפר, כמו 'ישיבת הכותל'. סגנון הרב אביגדור נבנצל. ביסודי הלכתי ל'מקור חיים' של הרב שטיינזלץ. אז זה היה אחד מהחיידרים על התפר, היינו חצי מהתלמידים חרדים וחצי דתיים לאומיים. אחרי היסודי התחלתי בישיבה התיכונית של 'מקור חיים', והיא כבר הייתה ישיבה דתית-לאומית לגמרי. במשך שנה החזקתי מעמד,…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?