שמואל עמד מחוץ לבית הכנסת והמתין עד שאחרון הלומדים יצא. השעה הייתה אחת אחר חצות, הוא היה עייף, מותש ורעב, אך ללא יכולת לחזור הביתה. הוא ידע שגם את הלילה, כמו לילות נוספים, הוא יעביר בבית הכנסת. בשעה שש בבוקר הוא יקום במהירות, שאיש לא יבחין בו, יתפלל ויגיע לכולל כאילו דבר לא קרה. אולי משהו בפינת הקפה ישביע את רעבונו הגובר.
לביתו הפרטי, זה שרשום על שמו בטאבו, הוא לא רשאי להיכנס. אשתו הבהירה לו שאם הוא יבוא הביתה הוא ימצא דלת נעולה. וזה לא רק איום, שכן הדברים התרחשו לא פעם ולא פעמיים.
שמואל נחשב לטיפוס חברותי, אך הוא לא משתף איש במה שעובר עליו. אשתו הודיעה לו פעמים רבות שאם יספר בחוץ על מה שמתרחש בבית, היא תספר לכולם על כך שהוא לוקח כדורים פסיכיאטריים, מה שאכן היה נכון למשך תקופה בה חווה דיכאון לאחר הנישואים. אמנם כבר כמה שנים שהוא לא זקוק לכדורים האלו, אך אשתו משתמשת באיום הזה בכל עת, היא גם מזכירה לו: "אתה צריך פסיכיאטר, אתה לא נורמלי".
נעצור כאן את התיאורים מעוררי הצמרמורת, שמביעים רק את קצה קצהו של מקרה אמיתי לחלוטין. אינכם צריכים לחזור לראש הכתבה כדי לוודא שלא טעיתם. שמואל הוא אכן גבר, אברך חרדי, שסובל מאלימות מצד אשתו. זוהי…
