"זה לא יכול להימשך ככה… זה הולך לקראת אסון… אנחנו נקרוס בסוף…", אלו המשפטים שנשמע בכל ועידה כלכלית או כנס מדיניות, שעוסקים בעתיד המגזר החרדי במדינת ישראל, ודנים בגיוסם ו/או תקצובם של בחורי הישיבות ואברכי הכוללים. "זה לא מצב ריאלי, בטח לא אידיאלי" יפסקו המומחים מול הצורך הבוער בלוחמים נוספים, והתחזיות הכלכליות הקודרות לשנת תתי"א.
יש בי הרבה כבוד לאנשים שעוסקים בתיקון עולם, ומבקשים לקרב את המגזר למצב מושלם. המצב הוא אכן לא אידיאלי, ונדרש לבצע מקצה שיפורים. רק הייתי רוצה להציע נקודת מבט נוספת על חוסר האידיאליות של המצב, כדי להציב בסיס טוב עליו נוכל לקיים דיון הגון. אדגיש, איני מנסה להסיט את הדיון לציפור בשמים, או לטעון 'מה בקשר ל…' שקורין במקומותינו 'וואטאבאוטיזם'. רק לסדר את כלי המשחק על הלוח, בסדר הנכון.
לשם כך, נצטרך להתרומם לרגע, למבט על – ממעוף הציפור, ולהתמקד בקבוצה מסוימת קטנה ואיכותית. נניח לרגע את הולכי הבטל, עליהם מסכימים כביכול כולם כי דינם לגיוס (אני אומר כביכול, כי יהיה מי שיאמר: "העולם החילוני כל כך רחוק ונורא בעיניי, עד שאפילו את החלשים שלי אני לא מוכן להפקיד בידיו"). נדלג מעל השוליים, ונתקדם למרכז. ננכה סטודנטים ו'חרדים בעולם המעשה'. נחצה את הקווים של הישיבות הבינוניות, ונלך ישר לעידית העילית.
נכנס לאחד מבתי המדרש של ישיבת מיר… מרגישים איך אתם עפים באוויר מעוצמת האירוע? אלפי תלמידי חכמים, יושבים ועוסקים בתורה בשקידה שאין כמותה. התורה היא משוש חייהם, ואין להם דבר בעולמם מלבדה. כן, הם מעטים, וכן – הם לא מייצגים, אבל בואו נדבר פעם אחת עליהם. רק עליהם. אפשר בבקשה?
האנשים האלו, המורמים מעם ודבקים בכל כוחם בעסק התורה, לא לבושים במותגים, מנותקים מהרשת וחיים בצניעות מאושרת. הילדים מתפנקים עם 'פרילי' שבועי, והבית מואר פלורוסנטית, בשמחת הדברים הפשוטים.
בכנות, התיאור הזה נשמע כמו האדרה של עוני ואומללות? כמו סיסמאות ריקות של עיתונאים ואנשי חינוך חרדים? או שאפשר לזהות בו אמת נעלית? האם באמת ובתמים, עמוק בפנים, אנחנו מכלילים אותם כצו"לים – חנונים שמזניחים את נשותיהם וילדיהם? או כנסיכים עוטי גלימות פאר, היושבים ראשונה במלכות?
האם הקביעה ש'לומדי התורה מקיימים את העולם' נשמעת לנו כמו תירוץ מתחמק? או אמת גדולה, מבוססת על הבנה עמוקה של הדרך בה מתנהלים דברים בעולם הזה, והקשר בין מה שקורה בפנימיות ההוויה הנסתרת, לבין המתרחש ברובד החיצוני הגלוי, הוא כתוצאה מכך?
האברכים הנהדרים האלו, ש'מונחים בלימוד' והוא מעסיק את מחשבתם תמיד, הם היהלום שבכתר. הם אלו שמחברים בין העולמות, ודואגים להשפיע שפע חיים לכולנו. אנחנו חייבים אותם. היינו צריכים ליישב אותם בארמונות, להגיש להם יהלומים על כריות קטיפה, ובלבד שלא יטריד אותם דבר מלבד עסקם בתורה.
אם התפיסה הזו תהיה נחלת הכלל, ואצולת הלומדים תהיה גאוותנו העולה על ראש שמחתנו, אפשר יהיה לדבר (בינינו) על אתגרי העתיד. מה עושים עם מי שאינם במדרגה הגבוהה, ואיך מייצרים מסה של רופאים חרדים. כל עוד עמוק בלב, התפיסה שונה, צריך להודות שאנחנו מדברים בשתי שפות, ותופסים את אבני היסוד של העולם הזה, בצורה שונה לחלוטין.
אם להיות ריאליים, ברור שההבנה בדבר מקומם האמיתי של לומדי התורה, תהיה נחלת הכלל רק כשתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אפילו רגע לא לפני. אבל אם מסדרים את הכלים מחדש על הלוח, אם רוצים לעשות סדר נכון ומתוקן יותר, כדאי להתחיל בחלק הכי חשוב ומשם להתקדם.
