אל תקראו את הסיפור מהסוף

גיוון מעגל דמויות המופת שלנו יאפשר לכל ילד וילדה להזדהות עם גיבור חינוכי, שיעצים ויתווה דרך

אולי יעניין אותך גם

בחודש טבת שעבר, יום לאחר פטירתה של הרבנית שולמית אזרחי, הראיתי לכיתת החינוך שלי את תיעוד ההספד שנשא עליה בעלה הגדול, הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל. 

כששמעתי את ההספד לראשונה יום קודם, היה לי ברור שאני חייבת לתמלל את המילים המרגשות לטובת התלמידות שלי, שלא הייתי בטוחה שיבינו את השפה הישיבתית של הדברים שנהגו בלשון הקודש. חשבתי על הערך המוסף העצום שיש בחשיפה שלהן אל דמות נשית כזו. דמות שהיתה חלק בלתי נפרד מעולם התורה ולא רק בתמיכה מרחוק, אלא גם ביצירה ספרותית, כתיבת הגות ושותפות אקטיבית בבניין דמותם של בחורי ישיבה רבים כל כך.

כששוחחנו אחר כך על חייה ומפעלותיה של הרבנית אזרחי, ראיתי בחוש איך מילים כמו אמא של הישיבה, סופרת וזו שביתה היה פתוח לכל, ממלאות את חדר הכיתה שלנו השראה ונוטעות בלבבות הצעירים של התלמידות שלי זרעים של זהות.

פתאום שאלות קשות על שייכות, חינוך וערכים בגובה העיניים – מצאו להן תשובה בדמות של אישה אחת, דמות מופת. 

ילדים, והאמת היא שגם לא מעט מבוגרים, זקוקים לגיבור. רועי ליס, פסיכולוג חינוכי מומחה, מסביר שלגיבור, יש דינמיקה ייחודית בנפשם של ילדים. הגיבור, כך הוא אומר, מתווה לנו דרך. הוא מספר לנו שאפשר ויוצר בנו  הזדהות, שעוזרת לנו למצוא בעצמנו כוחות להתמודד.

אולי לא לחינם הדור שלנו הוא…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?