מעולם לא הצלחתי לענות על השאלה: 'עם מי היית רוצה לשבת על כוס קפה?'. היא תמיד נראתה לי פתטית – היפותטית מדי. אם הרצון הוא להתחכך בתהילה, כלומר סלפי עם סלב, רק כזה ששייך לעבר, אני מוותר מראש. אם הרצון הוא להבין מי הדמות איתה הייתי רוצה להחליף מילים, להחכים ולהבין, אצלי אלו לא דמויות לקפה. אולי תה. אולי.
כן הייתי רוצה לשבת ולהסתנוור מאורו הגדול של מישהו שרחוק ממני שנות אור, ושדמותו מהווה השראה ומקור עוצמה. למען האמת, השם הראשון שעולה לי הוא של הגאון מווילנה, אבל אני די משוכנע שלא אבין מילה. החפץ חיים השתבח בכך שבילדותו הכיר זקן אחד שראה בצעירותו את הגאון. דמותו הבלתי נתפסת נראית לי רחוקה מדי, גבוהה מדי, ויש מצב שעיני הבשר שלי לא יצליחו לראות כלום.
אם יש מישהו שנערץ עלי ואני גם מרגיש כמיהה לשבת איתו כמה דקות, יהיה זה החזון איש. מעבר לשליטתו המדהימה בכל חדרי התורה, מעבר לאישיותו הכובשת שסחפה אחריה תלמידי חכמים מובהקים לצד המון העם, ברק מחשבתו והשגתו הנשגבה, גאונותו למדנותו ועוצמתו, יותר מכל אלו הייתה זו כתיבתו שעצרה את נשימתי, טלטלה את נשמתי, והפעימה את נפשי. החיבור הקטן 'אמונה וביטחון', שכתוב בשפה פואטית קסומה, פרט בעדינות על נימי הנפש, תפס אותי בציצת ראשי והעיף אותי לגבהים.
מה אין בו…
