המוניות הישנות העמוסות לעייפה עשו את דרכן באיטיות במעלה ההר, בדרכן לציון הרשב"י במירון. אז, בראשיתו של חודש הרחמים והסליחות ה'תשי"ט, בכירי הצייצנים לא היו אפילו פתק בכותל. אולם היה זה "מסע היסטורי" גם מבלי שהכריזו על כך בטוויטר. ברכבים ישבו מי שהיו ועתידים להיות גדולי ישראל הליטאים ובהם הרב שך, הסטייפלער, הגראי"ל שטיינמן, הגר"ח גריינימן ועוד. אולם לשם שינוי – לא הם היו הכותרת במסע הזה, אלא היעד אליו התקדמו. לכולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הם נוסעים למירון. לרובם זו גם תהיה הפעם האחרונה.
מספר שעות קודם לכן ביקר הרב שך אצל הגרי"ז מבריסק שהיה חולה מאוד באותם הימים, ושאל אותו האם לארגן תפילות לרפואתו. "אולי מירון", השיב הגרי"ז, והסביר שמקובל בידו מאביו הגר"ח שקבר הרשב"י מקובל כמקום תפילה.
לאחר שסיימו את ספר התהילים, פנו הרבנים חזרה על עקבותיהם לכיוון בני ברק. לשאלת אחד המלווים מדוע לא להמשיך ולהתפלל גם בצפת, ענה הרב שך ש"הגרי"ז ביקש שנלך למירון, לא לצפת". לרובם כאמור, הייתה זו הפעם היחידה שבה עלו לקבר הרשב"י, ולקברי צדיקים בכלל.
לא רק הם, גם רבותיהם ותלמידיהם.
גדולי ליטא מאז ומעולם לא פקדו קברי צדיקים. לא ביום ההילולא ולא בעת צרה. יש שתלו זאת באיסור לדרוש אל המתים, כפי שענה הגר"ח קניבסקי. אחרים הסבירו זאת פשוט ב"ביטול תורה". כך למשל סיפר הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, שהגר"א מווילנה, סבו הגר"ח מבריסק ואבי-סבו ה'בית הלוי', לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות, "מחמת שזכרון המוות הטריד אותם מיגיעתם בתורה". אחרים סתמו ולא פירשו. הרב מרדכי אליהו סיפר שכשהציע לרבי יחזקאל אברמסקי שיתפלל על רעייתו החולה על קבר סבה הגאון הרידב"ז בצפת, השיב הרב אברמסקי "אנחנו לא הולכים להתפלל בבתי קברות".
"משמשו הנאמן של מרן הגראמ"מ שך, ר' רפאל וולף, סיפר שכמה פעמים הרב שך היה בעצמו בווילנא בבית הקברות בו קבור הגר"א – ולא ניגש לקבר של הגר"א. גם כשהיה הרבה פעמים בירושלים, לא הלך לקברי רבותיו שקבורים בעיר, כגון דודו מרן הגרא"ז מלצר או מרן הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק", מספר ישראל שפירא, כתב בענייני היסטוריה ורבנים באתר 'כיכר השבת'.
"אצל הליטאים כל עניין ההילולות ופקידת הקברים, לא רק שלא היה 'עניין', אלא אפילו התנגדו לכך", מסביר שפירא. "זה מגיע עוד מלמעלה, מהגר"א שכתב באיגרת שלו לבנו: 'תישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. וכל הצרות והעוונות באים מזה' וכפי שמובא ב'הליכות אליהו' הוא אף הפסיק לעלות לקבר אמו. גם גדולי ליטא שלאחריו לא עלו לקברי צדיקים, וכששאלו את הרב שך למה הוא לא עולה לקבר הגר"א בעת ביקורו בווילנא הוא ענה 'כי לא עולים'. גם על מרן הגרי"ז סולובייצי'ק מבריסק מספרים שמעולם לא ביקר בקבר הגר"א, למרות שהיה בעיר וילנה. כשעלה הרב מבריסק לארץ ישראל דרך הגליל, הוא לא נכנס לקבר רשב"י אלא נסע ישר לירושלים עיר הקודש".
אבל כל זה היה אז. כיום, המצב שונה לחלוטין. מדי ערב ראש חודש יוצאות ממודיעין עילית הסעות מאורגנות לקבר הרשב"י. בימי שני וחמישי אפשר למצוא בציונו של ר' גדליה משה מזוועהיל יותר מנייני 'מנחה-מעייריב' בנוסח אשכנז מבנוסח ספרד, ומנייני ראש השנה בנוסחי חברון ופוניבז' כבר מזמן הפכו לשם דבר באומן.
שני המוקדים המרכזיים הם ציונו של רשב"י במירון וציונו של ר' שעיה'לה בעיירה קרעסטיר שבהונגריה. ההילולא של שניהם חלה החודש (י"ח וג' אייר, בהתאמה). אם תרצו, הם אולי הטריגר לכתבה זו. בזיקוק סיפורו של האחרון יש בכדי להסביר את התופעה כולה. לא רק את עניין העלייה לקברים, אלא את תופעת החסידיזציה הכללית הפושה בציבור הליטאי.
מעל לזמן
לפני כעשור ביקרתי לראשונה בהונגריה. טיול עם חברים ליטאים מאוד, מישיבה ליטאית מאוד, עם חשיבה ומנהגים ליטאיים מאוד. אחרי יום בערך מיצינו שם, ואחד החברים הציע לחפש קברי צדיקים במדינה. הצדיק ההונגרי היחידי שעלה לנו לראש היה החתם סופר, אבל בדיקה קטנה לימדה אותנו שיעור קצר בגיאוגרפיה האירופאית המחודשת כשגילינו שהוא קבור בסלובקיה. כך נגוז לו הרעיון והמשכנו לחפש אטרקציה אחרת. על ר' שעיה'לה לא שמענו. ודאי שלא על קרעסטיר.
שנתיים לאחר מכן נסעתי שוב להונגריה. הפעם, מבלי כוונת מכוון, יום לפני ההילולא. במטוס היו גם כמניין חסידים שסיפרו שהם נוסעים לקרעסטיר. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה. כשחיפשתי פרטים בגוגל, הכרתי את הפנים שהביטו לעברי כ'רב של העכברים', ההוא שאומרים שאם תולים תמונה שלו בחדר זו סגולה שלא יגיעו לשם עכברים. באופן כללי, מצאתי מעט מאוד מידע.
מאז יצא לי להיות בהונגריה פעמים רבות, לאורך כל עונות השנה, והשינוי שחל בתמונת הנוסעים מספר את הסיפור כולו. לאט לאט הנוסעים הפכו לחרדים יותר, וכשזה קרה – הם החלו גם להפוך לליטאים יותר. לא במקום, אלא לצד. בתקופות של 'תחילת זמן' ו'סוף זמן' יהיו אלו הליטאים מהישיבות המיינסטירימיות ביותר. ב'בין הזמנים' יהיו אלו תלמידי כלל הישיבות; פרחי החסידים מעדיפים את אמצע הזמן ובעיקר את החורף; זוגות חסידיים צעירים מחפשים את הטיסות לסופ"ש, ובימים שסביב ההילולא מחיר הטיסות כבר מאמיר פי שתיים ושלוש, כיאה ליעד מבוקש כל כך.
זה מה שיפה גם בציון הרשב"י וגם בציונו של ר' שעיה'לה. אין להם 'זמן' מיוחד. פוקדים אותם בכל יום ובכל עת. יתרה מזו – רבים מהמתפללים על הקבר בקרעסטיר לא יודעים מתי יום ההילולא של הצדיק הטמון בו. ר' שעיה'לה פועל כל השנה, תרתי משמע.
לשובע ולא לרזון
הרב ישעיהו שטיינר. שמעתם פעם את השם הזה? אם לא, אז בכינויו 'ר' שעיה'לה מקרעסטיר' בוודאי נתקלתם לא פעם. אולי אף פקדתם את ציונו או רכשתם סט ארבעת המינים במכירה על שמו. עד לפני כעשור מעטים בלבד שמעו את השם הזה.
ההתעוררות החלה, איך לא, אי שם באמריקה. בשונה מאדמו"רים וצדיקים אחרים, סביב ר' שעיה'לה אין יותר מדי סיפורי מופתים בחייו, הוא לא בקע נהרות ולא קפצה לו הדרך. הוא לא ראה מסוף העולם ועד קצהו, ואפילו לא הניח אחריו חיבורים תורניים מוכרים. ר' שעיה'לה נודע בעיקר כמכניס אורחים, ובכך שהיה נותן צדקה לנזקקים גם כשכלתה פרוטה מהכיס. כותבי תולדותיו מספרים שלפני התקיעות בראש השנה היה עומד וחותך עוגות ופורס אותן עבור הציבור. הוא הסביר זאת בכך ש"הצדיקים הגדולים עוסקים כעת ברזין דרזין אבל אני יהודי פשוט, מתעסק בעניין 'לשובע ולא לרזון'".
וכמו בחייו ומורשתו, כך גם בציונו. אמרתו – הלקוחה מתפילות הימים הנוראים – 'לשובע ולא לרזון', הפכה לסלוגן הרשמי של מוסדות הקבר, שהרי אי אפשר לו לפועל ישועות בלי מנגנון מוסדות (מויסדעס בלע"ז) משומן מאחוריו. בשונה מקברים אחרים שלהם מצורפות סגולות מסובכות, אצל ר' שעיה'לה לא צריך לסיים את ספר התהילים שלוש פעמים, להתחייב ל-40 יום בציון או להגיע רק בשני-חמישי-שני. אצל ר' שעיה'לה פועלים ישועות דרך האוכל.
לפני כעשור החלה ההתעוררות בנושא בארה"ב. הקירבה הגיאוגרפית בין קרעסטיר לציונו של בעל ה'ישמח משה' מסאטמר הביאה לשם את ראשוני החסידים. משאלו ראו וחזו במופתים, השמועה כבר עשתה לה כנפיים. בתוך שנים ספורות נבנו במקום שני מרכזי הכנסת אורחים גדולים, שכמובן מתחרים אחד בשני, אחד בביתו של ר' שעיה'לה ואחד ב'געסט האוס'.
כל בית מדרש בצפון היבשת שמכבד את עצמו מחזיק ומתפעל חדר קפה "של ר' שעיה'לה", ותמונת הצדיק שודרגה אף היא. במקום תמונת שחור-לבן שנתלתה במחסן להגן מפני העכברים (אגב, סגולה ללא מקור. ר' שעיה'לה עצמו התנגד לצילום) היא עברה אדפטציית צבעים ושמן, כובדה במסגרת יוקרתית ונתלית אחר כבוד במרכז הבית.
מספרים על אחד מ'המשולחים' שהגיע לארה"ב לאסוף כסף לקבר רחל. הוא נכנס לביתו של אחד הגבירים הגדולים והציג את מבוקשו. "קבר רחל?", שאל הלה בתמיהה וברי"ש מתגלגלת, "לא שמעתי עליה". המשולח ההמום ניסה להסביר – "רחל, אמא של יוסף הצדיק ובנימין, רעייתו של יעקב אבינו, אתה לא מכיר את רחל?" העיניים המתגלגלות באוויר הבהירו לו את התשובה. "נו, זו סבתא של ר' שעיה'לה", ניסה המשולח את הקלף האחרון. "אוווו סבתא של ר' שעיה'לה, למה לא אמרת קודם?", הגיב פתאום הגביר בחיוך גדול וכיבד את המשולח בתרומה הגונה.
הסיפור הזה הוא הסיפור האמיתי ביותר שמעולם לא היה. בתוך שנים ספורות הפך ר' שעיה'לה ל'פועל הישועות' המוכר ביותר בארה"ב, אלפים החלו לפקוד את ציונו. כמעט בכל רגע נתון ניתן למצוא במקום מניין יהודים, ובשבתות מתארחים בקרעסטיר עשרות ומאות יהודים. הנוסחה הכל-כך אמריקאית הזו של "אינסטנט ישועות" – באים, אוכלים, מתפללים ונושעים – מתאימה כנראה לכל יהודי. וכל זה גם בחו"ל? לא יכולנו לבקש טוב יותר מזה. גם טיול נחמד, גם אוכל טוב, גם תפילות ואפילו ישועות. למי זה לא מתאים?
ומארה"ב לישראל, ומהציבור החסידי בישראל לציבור הליטאי. שר הדתות ההונגרי מיקלוש שולסט אמר לי בריאיון לפני כשנה שעל פי ההערכות, ישנם למעלה מ-150 אלף ישראלים שמגיעים מדי שנה מישראל לקרעסטיר. הממשלה המקומית זיהתה את הפוטנציאל אף היא, ולא מן הנמנע שהמקום יופקע בקרוב. מסילות רכבת נסללות ברגעים אלו מבודפשט הבירה ועד לקרעסטיר, והכבישים המובילים נסללו מחדש והורחבו.
המשולש שבנה את קרעסטיר, פולקלור-חו"ל-רוחניות, מאתגר את הליטאיות המסורתית ומחדיר בקצוותיו המחודדות עוד ועוד מנהגים חסידיים, פנימה, למעוזי ה'נאר תיירה' דליטא.
מפעלים קדושים
במשך 20 שנה כיהן הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא, שז"ך כפי שכונה בפי כל, כמנכ"ל משרד הדתות. קריירה ארוכה שזיכתה אותו בתואר מנכ"ל המשרד הממשלתי הוותיק ביותר, ובמהלכה קידם במיוחד את נושא ציוני הקדמונים כאן בארץ.
באחד הדיונים בהם הותקף ר' זנוויל על קידום קברות הצדיקים ואתרי קדושה שעדיין לא אומתו על ידי כלל גורמי המחקר, הוא הגיב במשפט שיש בו כדי לתמצת את מהות הליך החסידיזציה במגזר הליטאי: "בריאותו הנפשית של העם דורשת סמלים הממחישים מעשים ומפעלים קדושים". במשפט אחד שנאמר לפני עשרות שנים, ומבלי כוונת מכוון, הסביר ר' זנוויל את מה שעובר כיום על הציבור החרדי-ליטאי. זו לא רק עלייה לקברים. אלו גם הניגונים, הזיצים, חיי הקהילה, הסגולות, התפילות. אפילו צמד המילים "משפיע ליטאי" כבר אינו אוקסימורון.
ראשיתו של תהליך החסידיזציה לפני כעשרים שנה, אז החל בציבור הליטאי המיינסטירימי גל שקט של יציאה בשאלה. "הליטאים הבינו אז את מה שאמר הרב שך, ש'בנו ירד מהדרך בגלל שהם לא שרו בבית זמירות שבת'. כל אחד בסוף צריך גם את הפולקלור", מסביר שפירא. "זה התחיל אז בדברים קטנים מאוד, והתעצם מאוד בעשור האחרון בכלל ובשלוש השנים האחרונות בפרט".
לדברי שפירא, אפשר לראות את זה בכל תחום כמעט: "בחיי הקהילה שפתאום הפכו למושג בציבור הליטאי, בערבי ה'זיצים', בנסיעות לקברי צדיקים, ב'משפיעים' הליטאים שהחלו לצבור תאוצה, בשירים, בניגונים, בכל תחום. לא מוותרים על ה'נאר תיירה', אלא מתבלים אותו בדברים עדכניים. לא יוצאים ל'טיול בצפון' אלא ל'נסיעה לקברי צדיקים', ובמקום 'טיסה לחו"ל' אנחנו שומעים על 'נסיעה לציון רבי אלימלך מליז'ענסק'. את ה'משמר' של ליל שישי ילוו טשולנט וקיגל ובמקום סדר שלישי בקעמפ הישיבתי יהיה זיץ חסידי סוחף".
מספרים על אחד מגדולי הפיזיקאים של כל הזמנים, אדם שסוגד לרציונליזם ולשכל הישר ובז למיסטיקה ודרכיה, שבערוב ימיו, כשנפל למשכב, תלה מעל למיטתו 'חמסה' גדולה ונוצצת. "אתה?", שאלו תלמידיו בפליאה, "דווקא אתה, שכל כך הטפת לנו נגד הדברים האלה וכל כך בזת להם, דווקא אתה תולה חמסה מעל למיטה?". הפרופסור הישיר אליהם מבט וענה כמתנצל: "האמת היא שאני לא מאמין בזה, אבל ספציפית במקרה הזה אומרים שזה עוזר גם כשלא מאמינים".
משגיח באחת הישיבות החשובות במגזר הליטאי איתו שוחחנו, סבור שכדי להבין את התהליכים האלה לעומק, נצטרך להפריד ביניהם. "ראשית, ישנו עניין הקמעות והסגולות, דברים שהגיעו אלינו למגזר בחסות קופות הצדקה למיניהן. לפני כחמש עשרה שנה, כשהחלו קופות הצדקה לפרסם סגולות וקמעות, הציבור שלנו לא קנה את זה. אבל ברגע ש-40 יום בכותל הופכים ל'מרנן ורבנן יעתירו עבורך', זה עובר חלק יותר בגרון.
"היה לי חברותא", הוא מוסיף, "שהיה מוציא הון עתק על סגולות וקמעות מקופות הצדקה השונות. כששאלתי אותו על זה פעם אחת הוא הסביר בהתפלפלות ליטאית ש'הוא לא תורם בגלל הקמע, אלא הוא תורם כי הגר"ח אמר לתרום ויש חיוב של "ועשית ככל אשר יורוך". הקמע זה סתם בונוס נחמד', ובכלל 'אם לא יועיל ודאי שלא יזיק'", בדיוק כמו אותו פרופסור שתלה קמע כי זה עוזר גם אם לא מאמינים בזה.
"החלק השני, שנחשב באמת ל'בעייתי' יותר בשביל המיינסטרים הליטאי, זה הסיפור של העלייה לקברים", מוסיף המשגיח. "אם בשאר הדברים סתם 'לא נהגו', לגבי עלייה לקברים יש התנגדות הלכתית של ממש – הן מצד הרמב"ם, הן מצד הדרישה אל המתים והן מצד ההליכות (כפי שהבאנו מהגר"א ועוד ק.ב.). זה לא קמע או סגולה ש'מקסימום לא יזיקו', אלא בעצם הפעולה יש בעיה הלכתית לכאורה. בהקשר הזה חשוב להוסיף שהגראי"ל שטיינמן הסביר פעם שגם עניין אמירת התהילים מגיע בכלל ממקום אחר. לדבריו, כל ענין ה"לשמה" זה עניין גדול מאוד, אבל קשה לעשות מצוות 'לשמה', בפרט כשנהנים מהן. אבל באמירת תהילים שלא נהנים מכך וזה רק בכוונה בשביל להתפלל, בזה יש מעלה גדולה".
ואם כבר הזכרנו את מרן הגראי"ל, דעתו בעניין הסגולות הייתה שצריך לעשות רק סגולה שהיא מצווה. "אם זו מצוה, כן. אבל אם זה סתם לבלבל את המוח, זה כלום", אמר. "כי אם זו מצוה – יכול להיות שבזכות המצוה אולי יועיל". הוא הסביר ש"אם אחד למשל לוקח סנדקאות, זו מצוה. בין אם זה יועיל או לא, אבל זו מצוה. וכן אם אחד משלם שכר למלמד זו מצוה, וכל הדברים האלו הן מצוות, אבל יש דברים שהם סתם מבלבלים את הראש", הוא אף הדגיש כי "כל הסגולות הן לא מאה אחוז, אף פעם זה לא מאה אחוז".
בעניין קברי צדיקים, לעומת זאת, דעתו הייתה קצת שונה, והוא עצמו ביקר מספר פעמים במירון. כשנשאל פעם אם אפשר ללכת לקברי צדיקים על חשבון לימוד, השיב לשואל: "אתה יכול ללכת כל יום לקברי צדיקים? אם הולכים פעם אחת… אבל אם תעשה ככה לעולם ועד, אתה יכול לסגור את הגמרא ולשבת בבית החיים. מאידך, כשנשאל האם יש עניין לנסוע לכפר שונם כשהנסיעה היא על חשבון לימוד התורה, הוא השיב ש"אם הלימוד יהיה בכל תכלית הטהרה, כמו שהיה המעשה שהיא כיבדה את הנביא, בוודאי שיכול להיות שלימוד התורה חשוב יותר. אבל איזה בן אדם הלימוד שלו הוא בתכלית הטהרה כמו המעשה שהיא עשתה לנביא? היא עשתה לנביא הכל לשם שמים, לא היה לה שום דבר, לא כבוד ולא שום דבר, רק פשוט היא רצתה לכבד את הנביא. ואין הכי נמי, אם יהיה אדם שיעשה כל כך בטהרה, נראה ומסתבר שתורה זה יותר טוב".
"ממילא", הוסיף הגראי"ל מה שיש בו בכדי לענות על הכתבה הזו כולה – "היות והדורות שלנו הם אנשים חלשים מאוד, ולא יכולים לעשות פעולה בכל כך טהרת הנפש, בכזו טהרת הנשמה, כמו הצדיקים הקודמים, יש גם מעלה בנסיעה למקום כזה".
יד החסידים על העליונה
אז איך בכל זאת מסבירים בעולם הישיבות הליטאי את עניין העלייה לקבר? גם את זה מחלק המשגיח לשניים: "חלק יגידו לך שזה באמת לא סותר. באמת לא הולכים להתפלל בבתי קברות ועל ציוני צדיקים מצד האיסור לדרוש אל המתים. מאידך, כשמוציאים ישיבה לטיול לצפון, למשל, עוברים בבתי הקברות להתפלל לא בשביל עצם התפילה, אלא בשביל שלא יהיה יותר מדי 'ביטול תורה'. אבל התשובה האמיתית קשורה דווקא לחלק השלישי בתהליכים אותם עובר המגזר, וזהו הפולקלור.
"זה מתחיל מלמטה, מהדברים הקטנים", הוא מסביר. "בהתחלה התחילו לזמזם בשקט את הפיוט 'א-ל אדון' במקום סתם לקרוא אותו בלי מנגינה כפי שנהגו בליטא, בהמשך הרחיבו את זה אפילו יותר והחלו לשיר גם בקטעים נוספים, ועד שהגענו למצב שבו אומרים סליחות בשירה ובליווי כלי נגינה. זה המאכלים, זה הזיצים, הניגונים השונים, אפילו תורת החסידות שנלמדת בעוז בחלק מבתי המדרש, ההווי. גם הקברים זה חלק מאותו ההווי, כנ"ל גם הקמעות והסגולות. לכל אחד יש את סיבתו הוא, אבל ללא ספק ההווי הוא החוט המקשר ביניהם. ואתה יודע מה? אולי גם הורדת הגדרות ונטישת חיצי המלחמה בין החסידים למתנגדים תרמה לנושא, או שמא התפשטות המנהגים והתורה החסידית בציבור הליטאי הם אלו שהובילו להורדת הגדרות".
ייתכן שאת התשובות שקיבלנו צריך להבין על רקע השינוי המספרי הגדול שעבר על עולם הישיבות הליטאי. בעבר, עולם הישיבות הליטאי כולו השתווה בגודלו לישיבה וחצי כיום, וממילא מי שבא ללמוד בישיבה היה לרוב מי שבאמת היה בנוי לשבת וללמוד מהבוקר עד הלילה. לא היה צורך בתמריצים חיצוניים כלשהם בשביל להשאיר אותו בפנים. כיום, כשבני הישיבות הם כלל הצעירים החרדים, צומחים מאליהם מנהגים ודרכים שיחברו אותם בדרכם. למעשה, גם העלייה לקברים, המעשה המיסטי ביותר שמתנגש עם הרציונליזם הליטאי והאיסור ההלכתי, גם הוא תוצר של ה'נאר תיירה' הליטאי. כשהמצפון מעיק בגלל הביטול תורה בטיול לצפון, קבר הרשב"י מתייצב להשקיט אותו. בפולין יהיה זה ר' אלימלך ובהונגריה תקפץ לה העיירה קרעסטיר ותתייצב בחדווה לתפקיד. לא נוסעים לטיול חלילה, ואפילו לא לקברי צדיקים, "נוסעים למקומות הקדושים".
איור שער: יוני גודמן
