אם הסצינה הבאה נשמעת לכם לא אמינה, לא מציאותית, או תיאטרלית באופן מוגזם, זה בסדר גמור, קחו אותה ברוח בדיונית. אם היא מוכרת לכם היטב, נו. מה יש עוד לומר.
פנים. בית. יום. השעה 9:00 בבוקר. אבא חוזר מהתפילה, שיעור דף היומי וקנייה במכולת, מוצא את בנו הבחור היקר שרוע, שלא לומר סרוח על משכבו, ויוצא מדעתו: אני על הרגליים כבר 3 שעות ואתה עוד ישן? המתבגר פוקח חצי עין עצלה, גלגלי מוחו מתמתחים לאט, נכנסים לפעולה – לספק תשובה אדישה, מתוחכמת. עכשיו אמא מצטרפת: בכלל, אני לא רואה אותך פה פותח ספר, משהו תורני, כלום. סתם שורף את הזמן, בטלה גמורה. זה בן תורה, זה?
אנחנו צריכים לדבר קצת על בחירה, ועד כמה היא משמעותית בחיינו עלי אדמות. כל אחד מאיתנו נוהג את מכוניתו בנתיב חייו, אוחז בשתי ידים (או ביד אחת, נונשלנט) בהגה, ומטה אותו בנגיעות קלות לימין או לשמאל. ההגה משוחרר, וזה לגמרי בידיים שלנו. הרכב הוא גם נגמ"ש, והנתיב הוא שדה קרב, בו "נמצאת המלחמה אליו פנים ואחור" כלשונו של הרמח"ל במסילת ישרים. לכל איש יש מלחמה משלו, שנתן לו אלוקים, שנתנו לו אביו ואמו, רבותיו חבריו וכל בני דורו.
לפני 150 שנה הלכו בחורי ישיבות ליטא, שבי אחרי ספרות ההשכלה. לא רק את פרפרי ישיבות ליטא סחף האור, נשא הרוח, אלא גם את מיטב בנינו. מה היה הסיפור, ניסיתי לא פעם להבין, תוך שאני מדפדף בכתבי שלום עליכם, או יל"ג. מה סחף כל כך, מה משך בכבלי קסם? אני לא מבקר ספרות דגול, אבל מהתרשמותי: שום כלום. רמה ספרותית נמוכה, שפה עבשה וגלותית, אפעס א-ביסלע שוואך. מעולם לא הצלחתי לצלוח ספר שלם מכריכה לכריכה. בטח לא כשבאופק סופרי מופת אמריקאים, צרפתים, רוסים.
מהצד השני, גם שיחותיו של הסבא מסלבודקה – הסבא של כולנו, והאחראי על פריחת עולם הישיבות עד ימינו – אינן פורטות כל כך על נימי הלב שלי, ואינן פוגשות אותי כמו שיחותיהם של ר' משה שפירא או הרב פינקוס. זה לא עניין של גדולה, כי אין כל ספק מי גדול יותר. זה עניין של דור ודורשיו.
שדה הקרב בו דהר הנגמ"ש של בן ישיבת סלבודקה, ניטש בין הסבא לביאליק. הבחירה שלי, מאה שנים מאוחר יותר, שונה בתכלית. לפיכך אין לי כל דרך להבין את הבחירה ההיא, על שני צדדיה. בכל דור ודור מתקיים מתח בין שני קצוות, ורק מי ששייך לאותו עידן עומד מול בחירה חופשית ומאוזנת, ונמשך ברמה שווה לכאן ולכאן. מעמד הר סיני וחטא העגל, נבואה או עבודה זרה, פרושים וצדוקים, בדלנים ומתבוללים. הבחירה תמיד מאוזנת, והיא אישית לחלוטין. מותאמת בדיוק מושלם לאותו דור, לאותה תקופה, לאותו עולם.
גם בפני כל שבט, ניצבת בחירה המותאמת לדרך עבודתו בעולם המעשה. בני תורה מתמודדים עם בחירה משלהם: ללמוד עוד דף גמרא, להעמיק בסוגיה ולצלול בסברה, או מעט שינות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב. אך עינינו הרואות כי הם הראשונים לתת את מעט מעותיהם למשפחה שנקלעה לקושי כלכלי. לא זה עיקר הניסיון שלהם, וההתמודדות שם היא קלה יותר עבורם. לעומתם, האב שמשכים קום לעמל יומו ופרנסת ביתו ברווח, אינו מבין מה כל כך קשה לבנו לקום מהמיטה שהרי הוא קם בשמחה בבוקר ומספיק להתפלל וללמוד בשובה ונחת בטרם יתחיל לעבוד. מצד שני, הוא יתקשה מאוד בערב, כשגבאי קופת הצדקה השכונתית יתדפקו על דלת ביתו.
לכן איננו דנים את חברנו, עד שנגיע למקומו. כי כל אדם הוא עולם, והבחירה שלו היא רק שלו.
איור: shutterstock
