אה… אלול.
רעד הרוח בפאתי הימים המתקצרים, ניחוח הנייר של ספרי הלימוד החדשים, זהב החריטה הבוהק על גבי לוח השנה הירקרק של הסתדרות המורים. יש אומרים שדינה, אחת מן הצ'אלמריות שבחבורה, כבר הקציפה והקפיאה, הרחק מעינא בישא, כמה קערות של מוס קפה חגיגי שימתיק לסועדים על שולחנה את השנה הממשמשת ובאה.
שבועיים לראש השנה נעשה אלולינו מרהיב וצובט עוד יותר: כנסי סליחה ופיוט, פסטיבלי רחמים, מעגלי שיח נוגה על תשובה מאהבה וריטריטים של התבוננות רכה וחומלת אל העצמי הפגוע שזקוק לחיבוק.
לפעמים, בין פרסומת על סדנת חזון לשנה החדשה באמצעות קלפים טיפוליים, לבין וידוי חושפני ברשת על גמילה מחיי הוללות, אני מתגעגעת לימים הקפודים, נאדרי ההוד, בהם, ברצינות תהומית ובניצוצות ניתזים, הרביצה בנו המורה את חילוקי הכפרה של הרמב"ם. זה היה קשוח וקשה לעיכול. טעם המתכת של העופרת הרותחת בפיו של בעל התשובה נתקע בגרוני המתוודה עוד במשך שנים אחר כך. אבל ממרומי הזמן ומול מרקם הטעמים הסכריני, החוגג את החירות לסלוח לעצמנו, דווקא הארומה הזו ערבה עלי היום.
ימי הדין בקליניקה בה מתבוננות נשים בחייהן ומנסות לשפר אותם עשויים ללבוש כמה פנים. אישה כפי כאב ליבה.
יש את הנערוויסטיות: כמה אתפלל? ומי יודע מה יגזרו עלי משמיים בשנה הזו? ובשנה שעברה היה קשה כל כך וזה בגלל שלא קיבלתי על עצמי, באלול תשפ"ד, להדליק נרות בצפצוף. ואיך ארגיע את עצמי בזמן של התקיעות שלא אחשוב יותר מדי על הדין?
נשים מסוג כזה משליכות, בדרך כלל, על ימי תשרי ועל מלך הכבוד חרדות עמוקות של קיום. אם מסיבות של היסטוריה אישית, טראומטית, ואם ממבנה נפשי חלש ופגיע יותר. ראש השנה ויום הכיפורים מפגישים אותנו מילולית וחזיתית עם האפשרות הבטוחה היחידה לגבי כולנו והיא יום מותנו. "מי במים ומי באש" מתפוצצים לנו בפנים באותיות שחורות, גדולות. ומי שנפשה מיוסרת לא תמיד יכולה לצלוח את הסלקציה המפרידה בין המתים בחיה למתים ברעב.
נשים כאלה אני מעודדת לבשל או לקנות אוכל טעים, להתחדש בשמלה פרחונית, לחשוב על הקב"ה כאבא חומל, ולעזור לו, באמצעות המחשבות בעת התקיעה, לעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, כמובא בספרים הקדושים.
אבל זהו דווקא הקומץ.
חתך אנושי אחר, שנפוץ עוד יותר בקרבנו, הוא נשות הכמיהה. האם השנה הזו כבר תהיה אחרת? ואיך זה בדיוק יתרחש?
היא רוצה לרזות, לפרוץ קדימה.
היא לא מסתדרת עם חמותה / כלתה.
היא מאוכזבת מבעלה שהתגלה כבטלן, קמצן או רפה כוח.
היא מקנאה בחברה שלה שפתחה עסק משגשג.
יש לה הכול ובכל זאת, עיגול קשה של מועקה נעשה אורח קבע בחלל שבין הצלעות לריאות.
המשותף לכולן הוא ציפייה עמומה, מודעת יותר או פחות, לחיים שיש בהם שלמות. הפנטזיה על מלאוּת מאושרת הולכת ונעשית רודנית יותר דווקא בחברות של שפע ובאווירת השיתוף והלייק התמידיים.
באנר מפתה להדרכה מְשנַת חיים בזוגיות, קורס דיגיטלי לשליטה במצבי הרוח, פוסט חושפני על החיים שנולדו בי מחדש בין המדבר לנהר; מראין בישין מעין אלו מהדהדים הלך רוח כללי שחותר ליצירת מצג שווא תמידי של הצלחה, שדרוג וקסם.
נשים מגיעות פעמים רבות לטיפול כדי ליפות את חייהן, להגשים, להשלים, לפתח ולצחצח את הכפתור החלוד שבחליפת היוקרה.
"האני הפנימי", "העצמי האבוד", "הילדה שבי", "האור הנסתר", כל המילים המעורפלות מן הסוג הזה טופחות על פנינו ומקצרות את הנשימה במרדף אחרי החלק החומק שלעולם אינו נתפס בכף. בפי נשים רבות חוזרת וחורזת התלונה כחוט תיל דוקרני: "זה לא זה". "חסר לי", "אני מאוכזבת", "אמא שלי ואבא שלי", "המורה בסמינר", "הבעל האטום", "השיטה החרדית", "התואר שאין לי", "המוסדות הצבועים".
מוקש הרומנטיקה
השפת אמת זצ"ל קושר בין הבתולה— מזלו של אלול— ובין אווירת התשובה הראויה לנפשנו.
הבתולה היא המסמן של אותם רגעי תמימות, לפני שנודע לכלה כמה אימו של החתן היא ביקורתית וצרת עין, לפני שהבינה שהוא ישאיר, לנצח, את גרביו המצחינים ליד המיטה, לפני המשכנתא החונקת והטמטום הבוהה שלו מול המסך.
הבתולה: מצב קיומי של תום וזַכּות ורצון שופע ושלם להיקָשר, להתמסר, לבוא בברית.
זהו דימוי יפהפה, מעורר כימהון וצובט בלב, לרגע מזוקק של שיבה אל שלמות. יש בו רומנטיקה מבטיחה ותקווה לעולם יפה, עגול ומחובר.
בתשובה, כמו בזוגיות, הדימוי הזה עלול להוות מוקש רציני. כי גם לבתולה החסודה ביותר, המפורכסת באופן המושלם, הענודה בזהב אופיר ושבא, כואבת הרגל מן העקב שיגביה אותה לקומת הבחור, כי עוד לפני שהצלם שטף את צדודיתה הקורנת בפלאשים, נמרח לה קצת איפור על השרוול הבוהק, ואיש לא יודע אבל בשתיים בצהריים אמא דחפה לה כדור הרגעה כדי לעמוד בלחץ שהכול יעבור בשלום, אז היא בעצם קצת מטושטשת.
תשובה, בהקשר לדימוי הבתולה, יכולה להיעשות מתוך מודל רומנטי, שלצד יופיו מונח גם עירבון לאכזבה, לסדק, למרמור ולחיפוש אינסופי אחר מה שהובטח, מה שדומיין, מה שאבד ולא ישוב עוד לעולם.
בטיפול, כתהליך של תשובה, עומדות נשים מול מודל הבתולה הרומנטית ובוכות את החסר של חייהן. ההתמכרות לשיעורי תורה מתגלה כאכזבה מן הבן שהסיר כיפה, הדופק המואץ מספר על בושה בנכדה האוטיסטית, הצורך התמידי לתקתק את הבית מכְמין בקרבו את הפקפוק הבלתי נסבל באשר לתפילה לנחת שלא מתקבלת ולא נענית.
בנקודת כאב זו מבקשות נשים שאעזור להן לתקן את המקולקל. שאתן להן פטנט מְשנה חיים, שאחריו תמצא החתיכה החסרה.
זה הזמן לנוע מן הבתולה של הרומנטיקה אל הבתולה של האתיקה.
ההבנה הכואבת כי לא לעולם חוסן ולעולם דווקא חסר. כי אין לנו אמא אחרת, או קהילה מכילה יותר, כי סך ההשתכרות של בן הזוג הוא מוגבל וכך גם יכולת הקשב שלו. האמת העירומה הזו מביאה בסופו של דבר לשחרור. להקלה בסימפטום. לבתולה יש יבלת בקצה הרגל על כן היא תרקוד עם חברותיה בצליעה. אך לא תוותר בשום אופן על הסיבוב המתלהב ועל זריקת הלבבות האדומים מן הסלסילה המתפקעת.
זהו מעבר תודעתי מפנטזיה של שלמות לחוויה של נכונות ומחויבות להיות כאן ועכשיו, בענווה, במסירות, בפתיחות למה שבא ומה שקיים. זוהי ההכרעה כי למרות כל האכזבות, החתכים בחלום, קטנות המוחין וכאבי הגדילה, עדיין יש מקום לנסות, להתאמץ, להתקדם ולהשתפר. לא כדי להתחבר לעצמי האבוד שלנו, אלא כדי לעזור לעצמי אחר (בת, תלמידה, שכנה או הקופאית בסופר) לחייך ולחוש רצוי.
העצמי שלנו יהיה לעולם אבוד.
לאקאן, אנליטיקאי צרפתי מגונדר ומעוקש, כינה את האדם: "הסובייקט השסוע". מצבנו הקיומי תמיד חתוך, תמיד מעורבב: בין יוצר ליצר, בין עבר לעתיד, בין החלום על שינוי חברתי גואל למבטי הביקורת של המחנכים.
במקום געגוע כוסף לעולם שכולו טוב, יש למחות דמעה (היא חשובה ומענגת ומעגנת ואין לוותר עליה כלל ועיקר!), לארגן מחדש את הקפל הסורר בחצאית ולצאת מן הקליניקה של הכאב והצער ומחופת הנישואין הוורודים אל הרוטינה הקבועה של איסוף ילדים, השלמת דו"ח, טפטוף טיפות אל העין הצורבת, והסרת עוקב מעוד אושיית רשת, שתכתב ותחתם, גם בלעדייך, לא(ל)תר, לחיים טובים ולשלום.
