סוגיית לימודי הליבה בתלמודי התורה פרצה בסערה לדיון הציבורי. חסידות בעלזא ביקשה להצטרף לחינוך העצמאי. משסורבה, פנתה להסדר ישיר מול משרד החינוך לפיו תלמודי התורה ילמדו לימודי ליבה ויקבלו תקצוב מלא. סיעת יהדות התורה כמעט והתפצלה סביב הרעיון החדש הזה ומן הצד הליטאי ההחלטה הייתה למנוע זאת כמעט בכל מחיר.
את הזווית הפוליטית נניח בצד, אך הזווית העקרונית, האידיאולוגית, ראויה לדיון אמיתי. על מה יצא הקצף? מה נורא כל כך בהחלטתה של קבוצה מסוימת לאפשר לילדים השכלה בסיסית שאין בה משום כפירה ח"ו, אלא אך ורק מתן כלים לפרנסה בכבוד בעתיד?
מאחורי הדרמה עומדת תפיסת יסוד לפיה כל ילד מיועד לתכלית אחת ויחידה – להיות גדול הדור. המחשבה להכשיר תלמיד לתעסוקה כופרת בהנחה שהתלמיד, כל תלמיד, צריך לעסוק כל חייו אך ורק בלימוד תורה.
כמעט שאין צורך לעמת את הנחת היסוד הזו מול המקורות. הכל יודעים את האמור בגמרא שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, הכל מודים שחז"ל הורו והנחו להחזיק גם בתורה וגם במלאכה שיגיעת שניהם משכחת עוון, והכל מסכימים שההלכה הפסוקה, ברמב"ם, בשולחן ערוך ובכל הפוסקים היא שהדרך הנכונה שעל האדם לילך בה היא לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו.
במשנת חכמי כל הדורות, העבודה היא הדבר המובן מאליו. היא איננה דבר שבדיעבד, היא איננה "יציאה" מהכולל הנעשית בלית ברירה רק בשביל האכלת פיות רעבים. היא הדבר הפשוט והנכון. זו צורת האדם. יוצא הדופן הוא האדם שמחליט להקדיש את כל חייו לתורה. זהו מעשה שיש לו מקום והוא זכות גדולה ועצומה, אך זהו המעשה החריג שמצריך בדיקה האם האדם שבוחר בכך אכן מתאים ומסוגל לדרך זו.
יהיו שיאמרו שהאפשרות להישאר וללמוד תורה פתוחה היום כדרך לרבים משום שבימינו יכולה האשה לפרנס את בני הבית. זוהי טענה שגויה, משום שגם אם האפשרות להקדיש את החיים ללימוד תורה פתוחה היום בפני הרבים ולא רק בפני יחידי סגולה, היא עדיין לא הופכת בכך לחובה גמורה. היא לכל היותר "אפשרות" (זאת בלי להיכנס להשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות לניסוי המהפכני הזה להפוך את האיזון המשפחתי ואת כל סדרי העולם שבין האיש לאישה).
אולם היום התהפכו היוצרות. הקדשת כל החיים ללימוד תורה היא המובן מאליו, היא החובה הגמורה המוטלת על כל חניך ואליה מוכוונים כולם מן התלמוד תורה.
אין דבר שקורה ללא סיבה, שינוי כזה אינו מתרחש ללא סיבה, וגם למציאות הזו יש מניע ברור: החשש מפני החילון. העולם מלא בפיתויים ואיננו רוצים להפסיד את ילדינו לטובתו. השלילה של העבודה נובעת מהמחשבה שאין אפשרות להישאר שומרי מצוות ויראי שמיים בעולם שבחוץ. הדרך היחידה היא לשמור את כולם בחממת הכוללים. לכאורה גם ניתן להביא ראיה מלא מעט אנשים ש"יצאו לעבוד" ויראתם אינה כמימים ימימה.
אי אפשר לבטל את החשש הזה בזלזול. יש כאן בעיה אמיתית. אולם המציאות בחו"ל מעידה כאלף עדים שאפשר לקיים קהילות גדולות של אנשים יראים ושלמים שעוסקים במלאכה, כשמילדותם הם מוכשרים לכך באמצעות לימודי חול מתאימים. הם לא נופלים בשמירת קלה כחמורה מן הקהילות בארץ ישראל.
השאלה היא, איפוא, כיצד. מהו ההבדל בין חוצה לארץ לארץ ישראל. מדוע שם המודל נוחל הצלחה ואנשים משלבים תורה ועבודה תוך שמירה אדוקה על תורה ומצוות, ואילו אצלנו ישנה עוד דרך ארוכה עד שקהילת החרדים העובדים תעמוד על רגליה.
התשובה על כך היא שבאופן אירוני, היציאה לעולם העבודה איננה כה מסוכנת מצד עצמה כפי שהיא הופכת להיות לאחר שעורכים לה דה-לגיטימציה. ההצבעה על חרדים עובדים שאינם מצליחים לשמור על קומה רוחנית ראויה כהוכחה לסכנות שביציאה לעבודה, צריכה להפוך לאצבע מאשימה שמופנית דווקא כלפי אלו שעורכים דמוניזציה לחרדי העובד.
בקהילות בחו"ל האדם העמל לפרנסתו אינו נדחה מהחברה. בית הכנסת משותף, תלמודי התורה והישיבות משותפים, התמיכה הקהילתית ללומד ולעובד שווה בכל. אדם שעובד לא ימצא את עצמו עומד נואש מול הנהלת תלמוד התורה או הסמינר שמסרבים לקבל את צאצאיו. הוא אינו חש סוג ב', כזה שעזב את דרך הישר וראוי ליחס תואם.
הדחייה מהחברה לא נעשית בצורה של הוצאה אקטיבית מבית הכנסת. מספיקה התחושה האישית שהחברה יוצרת בקרב האדם העובד. האם הוא חש שמסלול חייו נתפס כהצלחה בעיני הכלל או ככישלון. איש אינו מוכן לחיות בתוך חברה שרואה בו כשלון, שרואה בו מציאות של בדיעבד.
לעומת זאת, המעמד של העובדים בקהילות בחו"ל הוא איתן. במקומות רבים ניתן לראות קבוצות גדולות של עובדים המגיעים בשעות אחר הצהריים לבתי המדרשות ולומדים שעות ארוכות כשאי אפשר להבחין בינם לבין לאברכים. כאן, בארץ, מעמדם נגרע בבת אחת, אם יינתן להם כבוד יהיה זה מתוך תפיסה אינסטרומנטלית שלהם כתורמים פוטנציאליים.
המעטפת הקהילתית מוכוונת גם היא אל האברכים ופחות אל העובדים. כאשר מקימים בתי מדרשות לחרדים עובדים, נתקלים בקשיים גדולים להשגת תקציבים, הרבה יותר מאשר השגת תקציב עבור צרכים קהילתיים אחרים. בעיני הציבור, המוסדות הקהילתיים החשובים הם של האברכים, אלו של העובדים נתפסים כמשניים מבחינת החשיבות.
לעובדות אלו השלכה ישירה על רמתם הרוחנית של העובדים. האדם הוא יצור חברתי. כמעט בלתי אפשרי לשמור על רמה רוחנית נאותה בתנאי בדידות וניכור. סביבה חזקה מבחינה דתית היא הערובה הבטוחה ביותר לשמירה על יראת שמיים ולחינוך טוב לילדים. אי אפשר לצפות מאדם עובד להחזיק מעמד בדרגתו הרוחנית כשהוא חש זר לחברה החרדית בה הוא חי.
לא נכחש שגם בחוצה לארץ ישנו לעתים הבדל בין העובד ללומד. לא כהבחנה גורפת, אך בהחלט מצוי שאדם שמשקיע את כל יומו בלימוד תורה, יהיה מהדר יותר במצוות מאדם שמעורה בענייני העולם הזה. מציאות זו תהיה גם אם הקהילות בארץ ישראל יעתיקו משם את המודל. אולם זו בשום אופן איננה טענה נגד יציאה לעבודה.
עובדה שיש שבט לוי שמקדיש את חייו לעבודת ה' איננה מהווה הוכחה שכולם חייבים להיות כמותם. סביר ששבט זבולון לא הצליחו להעפיל להשגות הרוחניות שהיו נחלתם של שבט לוי, אך זה לא שולל את דרכם ולא הופך אותה לדבר שבדיעבד.
כך בנויה חברה בריאה. חלקים שונים זוכים לתפקידים שונים. רק כהן גדול אחד נכנס לקודש הקדשים ורק שבעים ואחד אנשים משמשים בסנהדרין. אלו שעושים כן זוכים להקרין על הכלל כולו וקודש קודשים ייאמר להם, אך צריך לזכור כל העת שאלו שלא עושים כן, אינם צריכים להצטדק ולהתנצל על כך.
אם כן, הדרך להפחית את הסכנה שבמפגש עם העולם שבחוץ, עולם של חילון, אינה עוברת אך ורק בהקמת כוללים וישיבות. הדרך הסלולה והישרה עוברת דווקא בשינוי היחס מן היסוד אל אופציית העבודה. עוד מתלמוד-התורה צריך לחנך שזו אופציה של לכתחילה, ושהבוחר בה אינו סוג ב'.
יחס מכבד הוא לא דבר שמשתנה ביום אחד. נדרשת עבודה שורשית. הלגיטימציה המחודשת לאופציית העבודה תבוא גם על ידי תמיכה ותקצוב של בתי-מדרשות לחרדים עובדים והפניית משאבים תקציביים למוסדות הקהילתיים להם הם זקוקים. אולם אחד הצעדים ההכרחיים הוא הסרת החרם מתלמודי-תורה שכוללים לימודי ליבה בתוכנית הלימודים שלהם. הקמת מוסדות כאלו תעביר את המסר החשוב שהאופציה לעבוד איננה מופרכת: היא אפשרית והיא מקובלת לכל הפחות כמסלול אחד מבין כמה מסלולים.
בהחלטת מועצת גדולי התורה שהתפרסמה לאחר סערת בעלזא ולימודי הליבה, נכתב לצד חיזוק ידיהם של לומדי התורה, הסעיף הבא: "מועצגה"ת מחזקת את ידי העמלים לפרנסתם הקובעים עתים לתורה ולומדים כפי יכולתם ומחנכים את ביתם בדרך התורה והיראה". הוראה זו נוכל לקיים כאשר נרומם את קרנם של העובדים ונחזק את ידיהם כדי שיחושו מכובדים וראויים בדרכם אשר בחרו.
