היא רשת מקשרת ומחברת, טווה חוטים של חברות דיגיטלית. יוצרת אשליה אופטית של זוהר, כוס שמפניה ורודה ומבעבעת בעבועים עליזים של הצלחה ויופי. ברשת הוורודה והמתוקה אין מקום לצבע שחור. הכול עליז, צבעוני ושמח. #עולםמושלם_שלום. לא תראו שם את הפצעונים בסנטר שחוגגים שינוי הורמונלי, את העיגולים השחורים מתחת לעיניים ואת הקמטים בלחיים. פילטרים על גבי פילטרים יעניקו לכם טיפול זוהר בחלקיק שנייה. אתם תהיו שזופים, חטובים, יפים וערניים. לא תראו את התורים מורטי העצבים בצ'ק-אין, את התורים המתפתלים כנחש בכניסה לאתרים שחובה להיות בהם. את הפקקים שלא נגמרים. את חוף הים שרואים בו יותר אנשים מגלים. לא תראו את כל זה.
ברשת החברתית אנחנו אלופים בלראות את חצי הכוס המלאה. חושבים רק חיובי ומתמקדים בטוב. אין שם טעויות. כל מי ששם הוא מצליח, הוא משפיען. ואם לא, הוא מאלה שמושפעים מהשפעות עמוסות פילטרים. כולם לובשים שם מסכת זוהר מנצנצת ומסנוורת, ולרגעים המתוק הזה מבחיל. הוא מציף את הבטן בעיסת סוכר שנצמדת לדפנות הלב. חוסמת את עורקי הנשימה.
הוורוד נצבע בירוק של קנאה. אנחנו עדיין מחבקים את הכרית והנה הם שם מרימים משקולות, רצים בחוף, עושים פילאטיס ונראים כל כך טוב. אנחנו לא סוגרים את החודש והם שם בסטורי חוגגים על מסעדות. לא ראינו מטוס שנים, רק את אלה שבאים והולכים רחוקים כמו סיכה בשמים, והם שם, שוב ושוב מהדקים חגורות. הרכב שלנו במוסך והם היום מורידים את הניילונים מהטסלה.
תראו איזה זוג מאושר, איך הוא מביט בה, ואנחנו ישנים גב אל גב. לה חגגו יומולדת כל המשפחה. המשפחה שלי שכחה שאי פעם נולדתי. להיא יש חברות, אני שותה את הקפה עם מיצי החתול מהפח ממול. הוא מצליח בעסק, מקושר וסלב. את השם שלי אף אחד לא מכיר, בקושי עושה חצי משרת מינימום. כמה עוקבים. כמה תגובות. ורק לי פשוט אין לייקים.
אז מה אני שווה בלי וי כחול. בלי k צמוד למספר. בלי מאות תגובות ושיתופים. מה אני שווה אם אני לא משפיעה?
אנחנו שוקעים לביצה ירוקה ומבחילה. הרשת טווה סביבנו קורים חזקים של כלא חברתי, שאנחנו לא מצליחים לראות ממנו את היציאה.
אנחנו משווים. כל רגע וכל שנייה. רואים רק הצלחות, רק תוצאות. הוא עובד כל היום, לא נח לרגע. יוזם ועושה, רץ מפגישה לפגישה. הם חתמו עוד חוזה. למתחרה יש הרבה לקוחות. הקולגה התחדש בציוד מקצועי. העסק שרק נפתח מוציא משלוחים בכמות שלא נגמרת.
אף אחד לא מספר לנו על בכי רגע אחרי פרסום הסטורי. על כשלון גדול שלא ננעץ בפיד. על עוקבים שאף אחד מהם לא נמצא שם כשבאמת צריך חבר. אף אחד לא יתייג צעקות בבית. כי היום קל כל כך לחתוך חלקים. להוריד שמע. לשים מוזיקה. להוסיף פילטר וסטיקר ומילים יפות. ובבת אחת, הכול נצבע בוורוד.
כולנו נמצאים בים. רגעים ביאכטה, רגעים על גלשן. כולנו חווים נפילות ובולעים מים מלוחים. כולנו לרגע מרגישים מוצפים וכמעט טובעים. גם אנחנו זקוקים ליד שתוציא ותיקח אותנו לחוף, ששם לפעמים נשתזף ולפעמים נישרף ונחטוף כוויות. אלה החיים ואלה הם אנחנו.
למה מדיה חברתית אמורה להכיל סוכר בכמות גבוהה? למה אנחנו לא מסוגלים לשחרר תמונה בלי פילטר ועריכה? על מי אנחנו מנסים לעבוד? מתי יגיע הרגע שכולנו נבחר להוריד את המסכות?
למרות שקשה לנו, ולמרות שזה עושה לא טוב, אנחנו בוחרים במודע בגלילה בלי סוף.
ולפעמים, לרגעים מסוימים, אני רוצה להניח את הפילטרים בצד, ללחוץ יד לחיים המקומטים, הלא מושלמים, אלה שלא מתביישים בשריטות, בדפקטים. הם אולי לא יעשו לייק ולא תמיד יעקבו. אבל הם איתנו תמיד.
יד ביד.
צילום: שושי סירקיס
