בסדנא של בומברג

המחבר התאמץ לשוות לספרו חזות של דוקטורט מסובך, אבל התוצאה היא ספר טיסה מרתק במרחב ובזמן

אולי יעניין אותך גם

זה היה מסע בלשי מרתק. בלי להחתים דרכון ובלי לארוז מזוודה, תוך שכיבה נינוחה על ספה, מצאתי את עצמי בתוך אחד המבנים הכי מסקרנים בוונציה של המאה השש עשרה, פוגש את ההיי-טקיסטים של התקופה.

מי שקיבלו את פניי היו שני מלומדים יהודים שמעולם לא שמעתי את שמם. אחד מהם הציג את עצמו: דוד פיצטקון. לפחות לפי שם המשפחה, שיערתי שהוא ותיק בגטו המקומי כאן. ואז ניגש אלי חברו. יעקב בן חיים.

לכל אחד מהם סיפור יהודי מטלטל, אבל לשניהם לא היה הרבה זמן לשוחח. יותר מדי עבודה ממתינה להם על השולחן. לא בטוח שהם עצמם מבינים שהם עומדים לשנות את עולם הספר היהודי לנצח.

יעקב בן חיים עושה רושם של אדם ביישן, אבל בכתיבה הוא הרבה יותר זורם. הוא מספר על הטלטולים שעברו עליו מאז שעזב את תוניס וחצה את הים התיכון. הוא לא מצא מנוח, עד שמישהו הפגיש אותו עם בעל הבית. מנכ"ל החברה.

עליו דווקא כן שמעתי: דניאל בומברג. ולכל היהודים שהתעסקו איתו חשוב לספר שהוא בכלל גוי שנולד באנטוורפן, אבל בשלב כלשהו החליט לנצל את ההמצאה החדשה – הדפוס – כדי "להוציא מאפילה לאורה ספרים הרבה בלשון הקודש". מספרים גם ש"תמיד היו הולכים ושבים בביתו אנשים מלומדים". וכן, בשקט-בשקט, יש יהודים שמדברים על הסכנות שיש בבית הדפוס…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?