בסוד החפירה הפנימית

שנים שכולם כותבים ומדברים על החסידות ששחטה את הפרות הקדושות, כעת הגיע הזמן לשחוט את השוחטים

אולי יעניין אותך גם

את מה שהוגים אחרים ניסו להסביר בספרים ארוכים, בקוצק זיקקו לשורת מחץ אחת. כמו תמיד, היא נאמרה ביידיש, בשפה פנימית שרק חסיד שבקיא בה יכול גם להבין את משמעותה. 

המשפט הזה נאמר ממש בימים הראשונים להנהגתו של הרבי מקוצק. עוד בתקופה שבה הוא גר בעיירה טומשוב-לובלסקי, וחסידיו נקראו עוד על שמה: טומשובער'ס. "א טומשובער, פרעגט זיך איבר", ניסח את זה אחד החכמים שבחצר. וכמו בכל פתגם קוצקאי, התרגום הוא לכל היותר צביטה דרך מטפחת. ננסה לתרגם זאת כך: "חסיד טומשוב, הוא זה שמחטט בעצמו שוב ושוב". 

במקום להוסיף עוד מילים מופשטות, הרבי החכם ר' חנוך העניך לוין מאלכסנדר זצ"ל, בחר לספר סיפור אישי שאירע לו, אחרי שהוא עצמו חזר מביקור קצר אצל רבו בטומשוב. הספיקו לו כמה שבועות כדי להפוך את החפירה הפנימית לדרך חיים. 

ההזדמנות הראשונה נקרתה לו בבית חותנו העשיר שהתגורר בפשיסחה. הוא הוזמן להסב לארוחת צהרים. כאשר לפני כן ניגש ליטול ידיים לאכילה. לכאורה, מעשה שגרתי שהוא הורגל בו כל ימיו. אלא שהפעם הוא כבר היה 'טומשובער' ששואל את עצמו על המוסכמות הכי בסיסיות. 

לפי תיאורו האישי, הוא עמד שם ליד הכיור, כשמגבת על שכמו וספל בידו, קרוב לשעתיים. השאלות שהוא שאל את עצמו היו בסיסיות ממש: מדוע הוא נוטל ידיים? ומיהו זה שציוונו על הנטילה? גם…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?