בעולם ללא אמת, האחריות חוזרת אלינו

פייק ניוז הפך מזמן לאחד הכלים בלוחמה הפסיכולוגית של מדינות וארגונים. בואו לא ניתן לו יד

אולי יעניין אותך גם

אם תחפשו את הערך "אמת" או "האמת" בוויקיפדיה האנגלית, מנוע החיפוש הפנימי יציע לכם מגוון של אפשרויות. מלהקות רוק וסרטים ועד מונחים מעולם המתמטיקה והדתות. הקוריוז הזה אופייני לעולם שיש שמכנים אותו 'פוסט-אמת', כחלק מהעידן הפוסט-מודרני. המונח הזה מאפיין תרבות פוליטית שבה חלק ניכר מן השיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל. המונח "פוליטיקה של פוסט-אמת" נבחר על ידי מילון אוקספורד כמונח השנה לשנת 2016. ההבדל העיקרי בין דיונים בפוליטיקת פוסט-אמת לבין דיונים פוליטיים מסורתיים הוא ההתמקדות בדעות אישיות והענקת חשיבות משנית בלבד לעובדות.

העדפת התפיסה האישית על פני העובדות מתבססת על ייאוש רדיקלי מהמונח אמת, והנחה שאמת אינה אלא דבר-מה מוסכם חברתית. לפי הגישה הזו, אם "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", אין טעם להעדיף את העובדות ההיסטוריות על פני החוויה האישית.

הנה דוגמא מימים אלה: לפני כשבועיים עורר פיצוץ בבית החולים הבפטיסטי אל-אהלי שבעיר עזה סערה עולמית. בוויקיפדיה העברית תיאור המקרה נפתח כך: "הפיצוץ בבית החולים הערבי אל-אַ֫הְלִי (אל-מַעְמַדַ֫אנִי) היה פיצוץ שהתרחש במגרש חניה הסמוך לבית החולים הערבי אל-אהלי […] כתוצאה משיגור רקטה כושל של הג'יהאד האסלאמי לעבר ישראל". בוויקיפדיה בערבית האירוע מתואר כך: "טבח בית החולים הבפטיסטי, המכונה גם טבח בית החולים הלאומי הערבי, הוא טבח שבוצע על…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?