בשעות החשוכות: האתגרים של נשות המילואימניקים החרדים

ועם זאת, לתהילה חשוב לוודא שדבריה לא יישמעו דיכאוניים. "ברוך השם טוב לי עם הילדים, אנחנו יודעים שאנחנו עושים את הדבר הנכון ושהתקופה הקשה הזו תחלוף ותעבור. יש לי גם הורים ואחיות שעוזרים לי המון, אבל ברור לי שחייבים לעורר מודעות כדי שאנשים במגזר החרדי יבינו את ההתמודדות שיש לנשים במצבנו. לפעמים עוברת בי מחשבה מבהילה על כך שכבר שלושה חודשים אני מתפקדת כמו אמא חד הורית, כי אין שום הבדל ביני לבין נשים שחיות לבדן עם ילדיהן. בעצם, יש הבדל אחד, כי אני לא זכאית לזכויות הסוציאליות שהן מקבלות".

חריגות בנוף

תהילה מדברת בשם עצמה, אך נראה שהתחושות שהיא מתארת משותפות לנשים חרדיות רבות שבעליהן מצויים בימים אלו בשירות מילואים. 

"הרגע הזה, שבו את יוצאת לאסוף את הילדים מהצהרונים ומהמעונות בשעה 16:00, ורואה סביבך את כל האברכים לוקחים את הילדים שלהם הביתה, זה הרגע הקשה ביותר", מתארת חנה, אם לחמישה המתגוררת באחת הערים החרדיות. בתקופה זו עושה בעלה שירות מילואים בסמוך לעזה, ואילו היא מתמודדת לבדה בבית עם ילדים קטנים, ביניהם תינוקת בת פחות מחודש. 

"אין לי סיבה להתלונן", היא מדגישה, "ברוך השם יש לי עזרה רבה עם הילדים ומתנדבות שמגיעות אליי בקביעות. אני מסתדרת בבית ומתפקדת טוב, אבל כשאני יוצאת לרחוב ומבינה עד כמה אני חריגה בנוף, ואיך שהעולם סביבי ממשיך בשגרה ואפילו לא חש במלחמה, אני מרגישה את הבדידות. אלו הם הרגעים הקשים ביותר שיש לי".

גם ליבי היא אשת מילואימניק והיא מתגוררת במודיעין עילית – אחת מתוך כ-15 נשות מילואימניקים בעיר. "בעלי נהג אמבולנס והוא גויס למילואים כבר מתחילת המלחמה", היא מסבירה, "הייתה לו באמצע הפסקה של חודש להתרעננות, ואחר כך הוא גויס שוב. הילדים שלנו קטנים מאוד, בגילאי שנה עד שלוש, וכמובן שהוא חסר להם, בפרט בשעות הערב והלילה שבהן הוא היה נוכח ועוזר לנו".

במקרה של ליבי, הקושי המרכזי הוא בהתמודדות של בית וילדים, במקביל לעבודה תובענית במשך שבע שעות ביום. "העומס כבד מאוד", היא אומרת, "כי בנוסף לזה שכל היום שלי סובב סביב הטיפול בילדים, אני נדרשת גם לדאוג לבית, לאוכל, לקניות ולכל שאר המטלות, והכל לבד. ובפרט שגם בעבודה נוצר עומס רציני".

יש מי שעוזר?

"כל המשפחות בבניין שלנו ברוכות בילדים ברוך השם. השכנות עסוקות קודם כל בדאגה לעצמן ולמשפחתן, כך שלא קיבלתי עד היום הצעת עזרה", היא אומרת בכנות, "האמת היא שלא נפגעתי, כי אני יודעת כמה שהן עסוקות. אבל מה עם התעניינות ומילה של חיזוק? גם את זה אי אפשר לתת? לפעמים אני מרגישה שאנו חיות בשני עולמות שונים, ובעוד שאצלי המלחמה נוכחת 24 שעות ביממה, וכל עדכון על חייל שנפל או נפצע מעלה לי את הדופק ל-200, הן נמצאות במקום שונה לחלוטין".

גם ליז קובליו, תושבת רכסים, היא אישה לבעל מילואימניק שגויס יומיים לאחר פרוץ המלחמה. "מאז עוברת עלינו תקופה מאוד לא פשוטה", היא משתפת, "יש הרבה מתח, דאגה, עייפות, המון רגשות שעולים וצפים. יש קושי נפשי, פיזי וגם כלכלי".

אחת לכמה זמן את פוגשת את בעלך?

"במשך התקופה הראשונה הוא היה מגיע אחת לשבועיים, וכעת בדרך כלל לעתים קרובות יותר, אבל בכל מקרה זה לזמן קצר בלבד. מאז שפרצה המלחמה אני עושה הכל לבד – שולחת את הילדים, מקבלת אותם, לוקחת לרופא, מקלחת, משכיבה. כיוון שכל ארבעת הילדים שלי מתחת לגיל שש אין לי על מי להשליך את האחריות ברגע שאני קורסת". 

בנימה אישית מציינת ליז שהיא חולת פיברומיאלגיה, מחלה שכרוכה בכאבים עזים מאוד ואף החמירה משמעותית בעקבות הלחץ והעומס. "אני מאמינה שרק בזכות התפילות שלי לבורא עולם אני מצליחה לשרוד בכיף ובשמחה את התקופה הזו", היא אומרת בגילוי לב. "התסכול מאוד גדול כשהילדים רואים אותי לעתים קרובות מאבדת סבלנות וכשהעייפות מכריעה אותי. וכן, יש גם געגועים לשותף שלי לחיים. גם הילדים מתגעגעים לאבא. אני מנסה מאוד לשמח אותם, אבל שום דבר לא יכול לשמש כתחליף". 

כאישה חרדית את חושבת שהקושי שלך גדול משל נשים אחרות במצבך?

"אני לא חושבת ככה. מילואים של הבעל הם דבר קשה לכל אישה, ובפרט כשיש ילדים ברקע. במקרה שלנו זכינו לחזור בתשובה לפני שנתיים וחצי, ולכן ידענו שמילואים וצו 8 יהיו תמיד מנת חלקנו. אנחנו מקבלים את רצון השם באהבה ומודעים לתפקידנו – למסור נפש בשביל המדינה שלנו".

ויש מי שעוזר לכם?

"ברוך השם יש לי הורים מיוחדים ומסורים שעוזרים לנו מאוד. יש גם קרובי משפחה שעוזרים לנו ויש משחקייה ברכסים שאנחנו מגיעים אליה בקביעות, והיא גם שולחת מטעמה מתנדבות שעוזרות בשמירה על הילדים. גם השכנות המהממות עוזרות לנו מאוד. המצב אמנם לא קל, אבל בסך הכל אנחנו מקבלים הרבה תמיכה ועזרה".

מחוץ למלחמה

ב'פורום נשות המילואימניקים', שהוקם בימים אלו, ערכו סקר נרחב בקרב הנשים שנותרו בעורף. בין הנתונים שעלו התברר כי 30% מנשות משרתי המילואים דיווחו על צורך בתמיכה נפשית, 15% דיווחו כי הן סובלות מאי-ביטחון תזונתי ונזקקות לסיוע של עמותות בסלי מזון ו-72% דיווחו על הפחתת שעות עבודה על חשבונן. כשמדובר בנשים מהמגזר החרדי נראה שניתן להוסיף לרשימה גם בדידות קשה, שכן למרות שבתקופה האחרונה הופך מחזה הגיוס לשכיח יותר, הן עדיין יוצאות דופן. חלקן אף חשות שלא בנוח לספר היכן נמצא הבעל.

"לפעמים נראה שבערים החרדיות אין מלחמה", סבורה חנה, והיא אומרת את הדברים בלא מעט כאב. "במקרה שלנו בעלי היה בחודשיים הראשונים של המלחמה בכיתת כוננות וזה היה שירות המילואים שלו. באותם ימים החלטנו לבשל אוכל לחיילים ושלחנו להם. באחד הימים בעלי בא הביתה והודיע לי: 'מי שבאמת צריך את העזרה אלו נשות המילואימניקים, הבנתי שהן בקריסה ממש'. באותו רגע נפל לי האסימון ופתאום הבנתי את הצורך הגדול בעזרה דווקא ביישוב חרדי, שבו אף אחד אינו מודע לצורך של הנשים הללו ולא מעלה על דעתו לדאוג להן".

חנה הייתה באותם ימים ערב לידה, אך החליטה למרות זאת לקחת את המשימה לידיה: "זה התחיל במשלוח קטן של שובר לטיפול פנים מפנק", היא מספרת, "המשכנו עם עוגה ביום שישי ועוד קצת מתנות קטנות שבעיקר הביעו התעניינות. בשלב הראשוני גיבשתי בערך עשר משפחות, דיברתי עם כל אחת מהן וניסיתי לעזור במה שאפשר. בעיקר הצעתי עזרה בנושאי תיקונים בבית, שהבנתי שחשובים במיוחד, ובעלי עבר בין המשפחות ותיקן כל מה שצריך, בהתנדבות. הנשים כל כך שמחו, אחת מהן אמרה לי: 'יש לי בנות גדולות ואני לא צריכה עזרה, אבל עצם העובדה שביישוב כמו שלנו יש מישהי שפונה אליי ומתעניינת בי, היא כשלעצמה מחממת את הלב'". 

לחנה היו תוכניות רבות נוספות, אלא שאז היא ילדה בשעה טובה, וזמן קצר לאחר מכן גויס בעלה לפעילות שטח באזור יהודה ושומרון. "אין לי אפשרות להמשיך לפעול, אך כואב לי שאין מישהי אחרת שדואגת לכך", היא מספרת. "זה המקום לפנות לכל מי שיכול לקחת את הנושא לידיים ולהרים את הכפפה, כי נשים שבעליהן במילואים זקוקות באופן קריטי לעזרה ולסיוע, בעיקר בנושאי שמרטפות ושמירה על הילדים. זו עזרה שנצרכת ממש על בסיס יומיומי, ורצוי מאוד גם בשבתות, כי מדובר באישה שנמצאת שבת שלמה לבדה עם הילדים, וברור שאם ייקחו את הילדים לשעה או שעתיים ויאפשרו לה לישון זו תהיה זכות גדולה".

לחוד וביחד

"דווקא אצלנו יש מודעות גבוהה לנושא הגיוס והמילואים", מציינת שפרה אפנר, מורה ומטפלת רגשית, אמא לחמישה וגם אשת מילואימניק המתגוררת בכפר חב"ד. "בעלי משויך ליחידה העוסקת בזיהוי חללים. במשך שנים הוא שירת ביחידה הזו והצבא השקיע בהם המון. לפני כמה שנים הוא היה אמור להשתחרר מצה"ל, אך בצבא ביקשו ממנו להאריך את השירות שלו וכך אכן היה. בשמחת תורה הוא הוזעק לבסיס, ומאותו רגע הוא יצא למשך שבועיים ברציפות. הוא פעל בכל הקיבוצים יחד עם חבריו, כשהם אחראים על מלאכת הקודש של חיפוש נעדרים. העבודה שלהם הייתה מאוד מורכבת מבחינה רגשית ומעשית, כיוון שהם עסקו בעיקר בחיפוש שרידים, בעזרת יחידת הכלבנים של הצבא ואפילו עם ארכאולוגים. הוא לא סיפר לנו הרבה על מה שהוא עושה, אבל ידעתי שהוא בדרום ושיש שם מחבלים וטילים. זה הלחיץ אותי מאוד. בהמשך הוא התחיל לחזור הביתה בדרך כלל אחת לשבוע, אך לא תמיד לשבתות. זו הייתה תקופה מאתגרת".

מה הקושי המרכזי שנוצר בכזה מצב? 

"לפני הכל, זו הדאגה לשלומו. האמת היא שרק אחר כך הבנתי עד כמה שהדאגה הייתה במקומה, כי למרות שטענו באותם ימים שהשטח 'נקי', מסתבר שהסתובבו שם לא מעט מחבלים, והיו כמה וכמה פעמים שבהן הם היו בסכנת חיים מוחשית. אבל מעבר לדאגה לבעלי, הייתה גם המשימה הלא פשוטה – להיות לבד עם הילדים בבית. באותם ימים היו לא מעט אזעקות, ומצאתי את עצמי נאלצת לקום בלילה ולסחוב את כולם לממ"ד, להרגיע ולטפל, וכל זה בנוסף לעול הרגיל של שגרת היומיום, שבימים כתיקונם נחלק בין שנינו".

בחסידות חב"ד יש יותר מתגייסים מבכלל הציבור החרדי, האם זה מקל על ההתמודדות?

"כן, זה בהחלט מקל, כי ההרגשה היא שאת לא לבד, ורק ברחוב שלי שהוא רחוב קטן יש עוד ארבע נשים שבעליהן במילואים. ההרגשה היא שאת בתחום של נורמה ושזה מקובל. בנוסף, יש תמיכה גדולה מאוד של נשות הכפר, שהביאו לי בין היתר בכל יום ארוחת צוהריים עד הבית. זה נתן המון, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית".

גם חומי ארנפלד, רכזת 'עוגן למשפחות המילואים' בבית שמש ותושבת העיר, מספרת על הצורך בתמיכה. "בעלי לא במילואים", היא מספרת על עצמה, "אבל כבר בתחילת המלחמה נרשמתי בארגון 'אחיות מברזל' במטרה להתנדב. העלו בקבוצה את השאלה אם יש מישהי שמעוניינת לרכז את 'עוגן למשפחות המילואים' בבית שמש והתנדבתי לקחת על עצמי את התפקיד".

על מהות התפקיד מסבירה חומי: "הארגון לא פונה לפלח כזה או אחר באוכלוסייה, אלא לכולם. כל אישה שבעלה במילואים וזקוקה לסיוע מוזמנת למלא טופס דיגיטלי ולציין בין היתר את אזור מגוריה. חלק מהטפסים של בית שמש מגיעים אליי, ואני יוצרת קשר עם הנשים ומנסה לשמוע במה אפשר לעזור – אם זו התנדבות בכל תחום שהוא, אוכל לשבת, פינוקים קטנים, עזרה בניקיון, שמרטפות וכדומה". 

עם הזמן התהדק הקשר בינה לבין הנשים, מה שהוביל לכך שהיא שומעת מהן לא מעט על תחושותיהן בתקופה זו. "באופן כללי נשמע שהאישה החרדית שבעלה מגויס מתמודדת כפליים", היא מתנסחת בזהירות, "אני לא רוצה להכליל, אבל בחלק מהמקרים התחושה היא שיש לה גם את ההתמודדות האופיינית לכל נשות המילואימניקים, ובנוסף את ההתמודדות עם החברה שמסביב. כך לדוגמא אני מלווה משפחה חרדית 'חזקה', שבאה מרקע דתי לאומי. כשהבעל נקרא למילואים הייתה לו אפשרות לקבל פטור, אך הם התייעצו עם רב שהורה להם שלמלחמה הזו עליו להתגייס. לאותה אישה קשה מאוד, כי היא מרגישה כביכול שהעבר שלה יוצא החוצה. גם הילדים שלה לומדים במוסדות 'חזקים' מאוד בבית שמש, ומרגישים לא נעים עם זה שאבא שלהם עם מדים ונשק. משפחה אחרת שאני מלווה משתייכת דווקא למגזר החסידי, ומתברר שבחסידות שלהם אין בכלל מגויסים, אך הבעל קיבל הנחיה אישית מהאדמו"ר להתגייס. אותה אישה סיפרה לי שהיא לא מסוגלת לפגוש בימים אלו חברות ושכנות, אפילו לא לצאת עם הילדים לגינה, כי התחושה היא שאף אחת לא מבינה אותה, וההתייחסות היא כביכול: 'את בחרת לעצמך את המצב הזה, אז תתמודדי'".

לדבריה של חומי, היא מתכננת בקרוב לארגן כנס חיזוק בבית שמש שיתקיים תחת הכותרת: "חרדית ומגויסת? אנחנו פה בשבילך!". הכנס לא יפנה לנשות החיילים בלבד, אלא לכל נשות המגויסים, ביניהן נשות זק"א, מד"א, ואפילו נשות מתנדבים בארגונים פנימיים שונים בבית שמש. "בנוסף לחיזוק שאני רוצה לתת, השאיפה שלי היא שבסיום הכנס כל מתנדבת תשדך לעצמה משפחה שבה הבעל במילואים ופשוט תלווה אותה מהמקום הקרוב ביותר", היא מסבירה.

די לשיפוטיות

היו רגעים קשים במיוחד בתקופה זו, בהם הרגשתן תחושה של שבירה?

ליבי: "הייתה תקופה שבה לקחו מהיחידה של בעלי את המכשירים הסלולריים והם היו בערך שבוע ללא שום יכולת לתקשר. אני זוכרת את אותו שבוע כמלחיץ במיוחד. לא הצלחתי לעשות כמעט שום דבר, בקושי נשמתי. ודווקא אז התינוק לא הרגיש טוב ובכה לילה שלם. זה מנע ממני לצאת לעבודה והעומס היה רב. אלו היו רגעים שבהם הרגשתי שזהו זה, אני לא מסוגלת עוד".

אצל ליז הרגע הקשה ביותר שזכור הוא מאחת השבתות שבהן היא הייתה לבד עם הילדים. "באחד מלילות שבת התעורר בני הבכור באמצע הלילה עם חלום עצוב, ואמר לי שהוא מפחד שאבא לא יחזור, כי הוא נלחם מול מחבלים. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות כדי להשיב לו ש'אבא שלנו גיבור והוא יחזור, כי הקב"ה שומר עליו, וכל התפילות והקבלות שלקחנו על עצמנו ושאנחנו ממשיכים לקחת, שומרות על אבא היקר שלנו'". 

"אין רגע אחד, אלא מכלול שלם", סבורה תהילה, "וכבר הודעתי לבעלי שאם הוא לא ישוחרר בחודש הקרוב, אני כבר לא אחזיק מעמד. תאמינו לי שאין לילה שאני מצליחה לישון ברציפות, כי הדאגה לבעלי מהלכת עליי אימים. הילדים הקטנים לא מספיק מבינים, אבל הבן הגדול כל הזמן שואל למה אבא לא חוזר, ואם אבא ימות במלחמה. זה צובט לי את הלב בכל פעם מחדש".

"אני זוכרת את היום בו בעלי חזר לראשונה הביתה לחופשה קצרה מהמילואים", משתפת שפרה. "אחרי שישבנו עם הילדים, שוחחנו ואכלנו, החלטנו לצאת שנינו יחד לכמה שעות. אלא שתוך כדי שאני מתארגנת, הוא קיבל שיחת טלפון מהמפקד שדרש ממנו להתייצב בעוד פחות משעתיים בבסיס, מה שאומר לצאת מהבית באותו רגע ממש. זה היה רגע שבו הרגשתי שאני לא יכולה עוד. אבל כמו בשאר הרגעים הקשים במלחמה הזו, לא אפשרתי לעצמי להישבר, והתאמצתי לחזור לעצמי עם כוחות מחודשים כדי לנהל את הבית ולדאוג למשפחה. לא כי אני אישה חזקה, אלא כי פשוט אין ברירה אחרת".

קושי מסוג אחר היה לשפרה כאשר היא נדרשה ללמוד להיעזר באחרים. "לקח לי זמן לקלוט שאני נמצאת במקום שבו אני זקוקה לעזרה, מותר לי להיעזר וזה בסדר", היא מסבירה. "ההבנה הזו לא הייתה קלה עבורי כלל, כי אני טיפוס שרגיל תמיד להתנדב ולא לקבל מאחרים. זה הגיע עד כדי כך שבתחילת המלחמה פרסמו בכפר הודעה על כך שעוזרים למשפחות מגויסים, ואני באופן אוטומטי נכנסתי לקבוצה. לקח לי זמן כדי לקלוט שהפעם אני זו שנעזרת ולא הנותנת".

ומה עוזר לכן בכאלו מצבים של קושי?

ליבי, שעוסקת בלימודי מחול, סבורה שהעשייה – התנועה והריקוד, נותנים לה הרבה כוח. "וכמובן גם האמונה", היא מדגישה, "בשורה התחתונה אני מבינה טוב מאוד שהפחד, החרדה והדאגה רק יחלישו אותי, ובהתאם גם את הילדים. מדובר בעבודה פנימית חזקה כדי להתעלות כל יום מחדש, וגם לפעמים ללכת לישון עם בית מבולגן וערמות כביסות וכלים, בהבנה שדווקא זוהי המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי במצב כזה".

שפרה מציינת כי טכניקות של חשיבה חיובית והתמקדות בטוב סייעו לה מאוד. "השתדלתי להתמקד בדברים הטובים בחיים שלי, לקרוא ספרים מחזקים, ולנסות בכוח להכניס מחשבות חיוביות במקום אלו השליליות. ממש אמרתי לעצמי משפטים כמו: 'דברים טובים קורים בחיי, ודברים טובים יותר עוד יקרו', דמיינתי את בעלי חוזר הביתה בריא ושלם, ועוד. לא תמיד זה היה קל, אבל זה נתן הרבה כוח".

חומי מבקשת לחדד שהסיוע לנשים שבעליהן במילואים נמצא בהישג ידה של כל אחת. "אל תהיי שיפוטית. אם אחותך צריכה עזרה, פשוט תעזרי לה. יש נשים רבות כל כך שכבר 14 שבועות בלי בעל בבית. גם אם אין לך אפשרות לתמוך, לפחות תשלחי משהו קטן או תתקשרי ותתענייני. מילה טובה ויחס יכולים לתרום כל כך הרבה".

דרושה קבוצת תמיכה חרדית

ככל שמתקדמת המלחמה שומעים עליהן יותר ויותר: אלו הן קבוצות נשות המילואימניקים (וגם אנשי הקבע) שמכנות את עצמן בשלל שמות, ומאגדות סביבן נשים רבות שבעליהן במילואים. מטרת הקבוצות היא לתת לנשים הללו כוח, ואף להיאבק עבורן על מיצוי הזכויות. יש להן כוח. הרבה כוח. הן מצליחות להגיע למשרדי הממשלה השונים, להשתתף בדיונים בוועדות הכנסת בנושא, וגם לראות פירות לעמלן בדמות הנחות והטבות שצפויות להינתן בשלל תחומים.

למרבה הצער, מתוך כל קבוצות נשות המילואימניקים שהתגבשו בחודשים האחרונים אין אף אחת שנותנת את הדעת על הצרכים הייחודיים של הנשים החרדיות. "אנחנו לא דורשים מאף אחת להזדהות, אבל סביר להניח שיש אצלנו גם חרדיות, והן מקבלות את מלוא המענה הנדרש", מסבירה לנו מנהלת של אחת הקבוצות. "מדובר במספר נמוך מאוד של נשים", משוכנעת אחרת, "לא ייתכן להקים מערך מיוחד עבורן". 

גם בפנייה ל'עמותת המילואים' שהיא העמותה הוותיקה ביותר נענינו בתגובה: "אנחנו דואגים לכולם, אין אבחנה למגזר כלשהו". כשחידדנו את השאלה והבהרנו את הצרכים הייחודיים למשפחות החרדיות, קיבלנו את התגובה: "אנחנו מבינים, אך לצערנו אלו נושאים שאנו לא מתמקדים בהם, לאור הבעיות הרבות בכל התחומים הנוגעים לכלל המשרתים".

אז אולי זה הזמן והמקום לצאת ביוזמה, למצוא מי שייקח על עצמו את האחריות להקים קבוצה או קהילה ייחודית לנשים חרדיות שבעליהן מגויסים. להתגייס גם עבורן, ולעזור להן במלחמת הקיום הפרטית שלהן – מלחמה על הבית.

איור שער: יוני גודמן