מותר לתת צדקה לקבצן גוי?

לא יודע מה נכנס בי, יודע רק מה יצא ממני: 'בכלל לא בטוח שמותר לתת לו כסף' שמעתי את עצמי פתאום אומר

אולי יעניין אותך גם

הימים ימי קיץ תש"ע, ואני משוטט ברחובות מינכן עם קבוצת סטודנטים בסיומו של מסע זהות. שמונה ימים בין זוועות מאוטהאוזן ונפלאות חבל הטירול, הוקדשו לעיסוק אינטנסיבי בתולדות עמנו, בחיבור לתורתנו, והעמקה בסוגיות של זהות יהודית, שואה ותקומה. אבל עכשיו יש עוד כמה שעות להרוג לפני הטיסה, אז אנחנו בזמן חופשי אחרי כל השבוע הנשגב הזה.

לצידי צועדים יפתח וענבל, להלן: 'הזוג המקסים'. הם באמת כאלו, מאז ועד היום. התחתנו לא מזמן, מגששים צעדים של תשובה, נפעמים מאוצרות הנצח של היהדות, מתרגלים ברכות ראשונות, וגם – מנסים לעכל קטעים של דוסים. ברחוב הראשי טסים רכבי מרצדס וב.מ.וו. הדורים, אבל על המדרכה שרוע הומלס מצונף בסמרטוטיו, משווע לנדבה. 'יואו, מסכן', ענבל נדרכת. 'נשאר אצלך עוד קצת יורו, יפתח?'

לא יודע מה נכנס בי, יודע רק מה יצא ממני: 'בכלל לא בטוח שמותר לתת לו כסף' שמעתי את עצמי פתאום אומר. שבוע של יהדות מכילה ואוהבת, שבת קסומה ומרוממת, הכל אמת ויציב, אהוב וחביב, אבל עכשיו אני יורה בצרורות: 'הגמרא אומרת שמפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל – אבל זה רק מפני דרכי שלום, וזה לא המצב כאן. חוץ מזה יש גם איסור שנקרא "לא תחנם" ונכלל בו – שלא לתת מתנת חינם לגוי'. תדהמה מתחלפת בהלם שעליו משתלט כעס. עד עכשיו היית חרדי נורמלי, הפתעת עם סיפורי ילדות על בית של תורה, עם ספרות קלאסית, מוזיקה ישראלית ואפילו טלוויזיה אצל הסבתות. מאיפה הבאת את זה דווקא עכשיו כשנפש יהודי הומייה רחמים להומלס חסר כל.

רצים לשאול את עמיתיי, ששולחים בי מבטים תמהים עד מיואשים: לא יכולת להתאפק קצת? עוד כמה שעות אנחנו בארץ, מה קפץ לך עכשיו הקנאי? אבל מאחר שת"ח יראים ושלמים הם, נאלצים להודות שזו אכן סוגיה שצריכה תלמוד. מאוחר יותר, יודה הזוג המקסים באוזניי שהאירוע הזה היה פוקח עיניים: 'הכל היה כל כך נחמד, כנראה היינו צריכים לשמוע גם את הדברים הפחות נחמדים כדי להבין לאן אנחנו נכנסים'.

יהודי חכם אמר פעם שהדת היא 'אופיום להמונים'. קראו לו קרל מרקס, והוא היה רשע גדול, אבל צריך להודות שיש משהו בדבריו. כל דת, נותנת מענה לקושי קיומי המשותף לכל בני האדם. כולם רוצים להרגיש טובים ונאצלים, ולבטא את מותר האדם מן הבהמה. הדת – כך מרקס, מערפלת ומטשטשת, מעניקה משמעות לקיום, ונותנת תחושת אופוריה של שייכות לטוב. זה אכן סוד הקסם של הדתות, ראשונה לכולן הנצרות, ששיחקה אותה ביג טיים. ישו הצליח לפרוט על רגשותיהם הנאצלים של מיליארדי מאמינים ברחבי העולם, משום שהוא מציע פתרון פשוט וקל. להיות טוב. מאוד טוב. לאהוב ולרחם.

קל מאוד להתפתות לתפיסה הזו, גם ביחס לדת משה שלנו. הרי גם היא מעודדת חמלה לחלש הנרדף, וחמת מרורות לרודף. והנה קיימת תמימות דעים בין חברי הכנסת גפני ויחימוביץ על חשיבותו של יום השבת, כיום מנוחה סוציאלי, ופועלי כל העולם יכולים להתאחד סביב הרעיון הנשגב. גם אנחנו היהודים, נחמדים וחמודים. גם אנחנו מוזמנים להתרפק אל חיקה החמים של האוניברסליות האנושית הרגישה והמכילה.

לא נעים לבאס, אבל תורת ה' היא לא כזו. היא מגיעה אלינו מעולמות גבוהים, והיא לא כפופה להגדרות שלנו, גם לא לתחושות. הנה האבות המייסדים של ארה"ב מצהירים בחוקה ש"כל בני האדם נולדו שווים לפני האלוקים" ואנחנו אומרים כל בוקר "אשר בחר בנו מכל העמים". המשיב אבידה לגוי (לא במקום קידוש ה') עליו נאמר 'לא יאבה ה' סלוח לו', כי הוא רואה במצוות התורה עניין הומאני, ועל זה אין סליחה. אנחנו לא הומאניים, אנחנו מקיימים את מצוות בוראנו, גם בלי להבין או להרגיש טעם. משפטי ה' אמת – צדקו יחדיו. גם החלקים הנעימים להבנתנו, וגם אלו שפחות מתגלגלים אצלנו חלק בגרון, גם הם חלק מתורת ה' התמימה שמשיבת נפש ועיניים מאירה.

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?