דע את האויב: קריאה מאוחרת ב-3 ספרים על חמאס

גם אם 'כל הפלסטינים אותו הדבר', עדיין זו טעות חמורה לא לנסות להכיר את אותו הדבר, כשהוא האויב. המחדל הזה מדיר את הציבור ממעורבות והשפעה על מקבלי ההחלטות, מביא לאי־הבנה ותסכול ומחליש את ישראל. קריאה מאוחרת בשלושה ספרים על חמאס

אולי יעניין אותך גם

רכבי שטח לבנים דוהרים כשעל סיפונם דמויי הנינג'ה גרובי הפנים, שוחרים לטרף אדם על כבישי ישראל, עיניהם מתרוצצות מתחת לסרט האסלאם הירוק וידיהם קלות על נשקים אוטומטיים. חלום הבלהות הזה העיר את כולנו לשחר שחור משחור וניתץ באחת תמונה נעימה שאף אחד לא ביקש מאיתנו לצייר: חמאס, שזרק מהגג את אנשי ארגון הטרור הוותיק אש"ף, לאחר שאלו הסתאבו והתברגנו מדי, הולך ומתברגן אף הוא. יש לו ממשלה ומיקרו־מדינה לנהל, הוא נאלץ להבין שיקולים של רווח והפסד, ולבנות את עצמו ואת השטח שבשלטונו לכדי מדינה נורמלית. הוא נאבק בעצמו בארגוני טרור סוררים, על חלקם הוא מעביר דיווחים לישראל. באופן כללי אפשר להניח שביום מן הימים ימצאו אנשי הדת הסרים למרותו של הארגון הסר למרותם, את הפתרונות להודנה משוכללת שתאפשר להם להניח את הנשק, ולהפוך את רצועת עזה לריביירה של המזרח התיכון. בהתאמות מסוימות, כמובן.

חיילי צה״ל במרדף אחר מחבלים ברצועת עזה, 1969. צילום: דו"ץ

סביר להניח שהאוטופיה הזו יכולה הייתה להטעות גם את מי שקראו את שלושת הספרים החשובים שסקרנו בסקירה מאוחרת שהזמן גרמא, ואולי אפילו את שני כותביהם. אבל לא פחות סביר להניח שעם התמונה הבהירה יותר שניתן לקבל מקריאת הספרים הללו, וממעקב שוטף אחרי הפוליטיקה שמעבר לגבול ומהלכי הפלסטינים לאחר ההבנה שמתקבלת בעקבות…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?