ד"ר עמוס ברדע: "צריך לתת כלים אמוניים לחרדים שרוצים להשתלב"

עם רקורד ישיבתי מפואר, תואר ראשון בפילוסופיה ובמדעי החיים, תואר שני במדעי המוח ודוקטורט בכימיה, ד"ר עמוס ברדע חולק איתנו איך ניתן לשלב חיי תורה ומדע

אולי יעניין אותך גם

בילדותו גדל ד"ר עמוס ברדע בשיכון הפועל המזרחי ברמת גן, ברחוב השר משה שפירא שנקרא על שמו של מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית. אם תרצו, הארד קור של הציונות הדתית. אבל בבית פנימה שררה אווירה חרדית.

השילוב הזה מלווה אותו כל חייו – מתלמוד תורה 'חורב' ועד לתפקידו כיום כראש תוכנית בפקולטה להנדסה – המכון הטכנולוגי חולון, כמרצה ומפתח מיזמים טכנולוגיים שונים. בתור ילד נשלח ברדע ללמוד בתלמוד תורה 'חורב' ומשם המשיך לישיבת איתרי ולישיבת הנגב.

"הבית היה בית תורני, אבל היינו חצויים, משום שאם יצאנו מדלת הבית, האווירה הסביבתית הייתה ציונית דתית. אנחנו הלכנו עם כיפות שחורות".

בהמשך למד באיתרי ובישיבת הנגב, ואז החליט לחשב מסלול מחדש. "תמיד היה לי את הרקע הזה של הציונות הדתית. ובעצם זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שמצד אחד ספגתי את כל ההשקפה, את כל החינוך החרדי, אבל מצד שני, כן רציתי לצאת חיי המעשה – בעיקר להשכלה. היתה בתוכי איזו קנאה קטנה בכל החברים שלי ובכל אלו שמסביבי – לאו דווקא אלו שהיו בבית ספר, אלא היו בשכונה וכן רכשו השכלה

למה בעצם לא הלכת לישיבה תיכונית חרדית?

"אבא שלי, והמורים שלי, השפיעו עליי שזו הדרך שלי, להמשיך בישיבות חרדיות. האמת, שאחרי שאבא שלי ראה שאני בעצם כן פוזל להשכלה, את האחים שלי…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?