באחת היצירות המוצלחות שנכתבו בשנים האחרונות, מתוארת המציאות הסובבת אותנו כמערכת בינה מלאכותית מרושעת, שפועלת בשיטתיות וכל ייעודה הוא להסתיר מעינינו את האמת כפי שהיא. זוהי המטריקס – מסביר המורה מורפיאוס לתלמיד 'האחד' ניאו – שמציגה בפנינו תמונה ריקה מתוכן. בכדי לראות את האמת כפי שהיא, עליך לשחרר לחופשי את התודעה שלך. האתגר הראשון הוא להתעלם מתפיסת המציאות המוכרת, ולקפוץ מגג של גורד שחקים אחד למשנהו. אבל המשימה שנשמעת מרשימה ואפילו מגניבה, מתבררת כבלתי אפשרית. כמו שאומרת טריניטי: 'אף אחד לא מצליח בפעם הראשונה' וגם ניאו שמזנק מעבר למעקה, נעצר באמצע הדרך, מתבלבל מהתהום הפעורה תחתיו, וצולל את כל הדרך למטה.
קשה מאוד לפרוץ את גבולות התודעה. אי אפשר לחשוב או לדמיין בלי מילים. הן מתארות את המציאות שלנו, ורק דרכן אנחנו מסוגלים לתפוס אותה. אנחנו מבינים, כשאנחנו מגדירים ומנסחים. אפילו ספרי מדע בדיוני או סרטי פנטזיה, נדרשים לאותיות ומילים, צורות והברות, בבואם להמציא את המומצאים. המוח האנושי מוגבל ביכולת הדמיון שלו, והוא צריך תבניות שפה אנלוגית או גבולות תמונה דיגיטלית.
אחד היה אברהם, המתבונן בשמים זרועי הכוכבים של אור כשדים, משוטט בדעתו ומבין מדעתו, את התיאוריה של הכל. הוא מתפעל ממחזוריות השמש והירח, כדברי המדרש, עד שהוא מבין כי כל הנבראים – אדירים ככל שיהיו – אינם יכולים לסטות מהמסלול והגבול שנקבע להם. וכי מי שהתווה את הגבולות, אינו יכול להיות מוגבל שאם כן, אין הוא אלא 'עוד מאותו הדבר'. הדרך היחידה להסביר את כל המערכות כולן, היא לשבור את הגבולות ולנפץ את גבולות התודעה: לחשוב אינסוף. להשתחרר מהתפיסה הכובלת שחושבת צורה, גדר, קווי מתאר ולהבין שיש ישות שאינה מוגבלת בכלל.
זה הצעד הכי ראשון של אמונה, בטח הכי קשה. הפילוסוף הדני קירקגור (שבטח לא ראה את 'המטריקס') קרא לו: "קפיצת האמונה". אביתר בנאי שר אותו כך: "זה כמו לקפוץ מצוק / ולהתחיל לעוף / בכוח האמונה / לקחת נשימה גדולה / לרוץ / וליפול אל זרועותיו המושטות / של אב הרחמן, אב הרחמן". צריך לוותר על ההבנה שלנו דרך המוגדר והמוחשי, ולהסכים לקבל שיש משהו שהוא מעבר. מוכרח שיהיה. והוא שונה בתכלית, בעצם מהותו. הוא אחד יחיד ומיוחד.
שווה להתעכב רגע על העניין הזה של 'אחד', אותו אנחנו מצהירים פעמיים ביום, שחרית וערבית. כדי ליצור שניים, צריך שיהיה קו הפרדה, כזה שמבדיל בין א' לב'. בין X ל-Y. וזה בדיוק הסיפור של האחד, הוא נטול אותו קו שמפריד ומגדיר. הוא אינסופי.
אבל איך נוכל אנחנו המוגבלים והסופיים, לחשוב אינסוף? כמו יהודים טובים התשובה טמונה בשאלה אחרת. זו השאלה הקיומית: 'מה זו אהבה'? אהבה היא התנועה של היציאה מגבולות עצמנו, ופנייה אל זולתנו. אהבת הורים וילדים, אהבת רעים, ומעל לכל אהבתם של בעל ואשה הכורתים ברית ודבקים זה בזה, להיותם בשר אחד.
מכריזים שהם לא מסתיימים איש בגבולותיו, אלא מוותרים זה לזה ומאפשרים לזולתם להתקיים בתוך המרחב האישי. זו אגב, הסיבה לכך שהאחד נכנס איתם כשותף שלישי, ומשרה את שכינתו ביניהם. כי כשנוצרת אחדות נטולת גבולות, שם נמצא הבורא יתברך.
ואפשר גם לצאת מתוך עצמנו, ברמה גבוהה פי כמה – אל מה שמעלינו. התנועה הראשונה שלנו לכיוונו של הבורא, נקראת אהבה. גם היא דורשת יציאה מתוך עצמנו והתבוננות במה שמעבר. הרמב"ם מתאר את הדרך להגיע לאהבתו יתברך: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב…" החכמה האינסופית הנשקפת אלינו מתוך מעשי הבריאה הגדולים, מושכת אותנו בכבלי קסם אל מחוזות האינסוף. אברהם אבינו, מייצג את מידת החסד, הגדולה, הנתינה והאהבה, כי הוא האיש שהמציא את האהבה. הראשון שהצליח בכוחות עצמו לפרוץ את גבולות התודעה ולחשוב אינסוף. לראות את מה שמעבר למוחשי ונוכח.
איור: shutterstock
