חבר שעבד בעבר בסניף בנק ירושלמי סיפר על מפגש אקראי בין שני עובדי הבנק, האחד דתי לאומי והאחד חסיד אדוק – כזה שהגיע לעבודה עם לבוש חסידי מלא. השיחה בין השניים התגלגלה לעסוק בילדיהם, ובשלב מסוים הגיעה לשירות הצבאי.
"האם תשלח את בנך לצבא?" שאל החסיד את הקולגה הדתי.
"בוודאי", ענה הלה, "כולנו משרתים בצבא וכולנו גאים בכך".
"אני לא מבין אותך", הפציר בו החסיד. "הרי זה פיקוח נפש ממש!".
כאן השיחה הגיעה אל קיצה. היא נשמעת אולי הזויה, אך החשיבה שהפגין הקולגה החסידי חריגה פחות ממה שנוח לנו לחשוב. במקרה אחר שהכרתי, הסבירה אישה ליטאית למכרה שהשירות הצבאי אינו בא בחשבון מבחינתה, שכן: "אני לא אשן בלילה אם אדע שהבן שלי מסכן את חייו".
ובכן, מה עלינו לענות לאותם אנשים שמסתייגים משירות צבאי מטעמי פיקוח נפש? ומה נענה לעצמנו, הנבוכים בסוגיה זו בימי שגרה וקל וחומר בימי מלחמה?
***
לאחרונה פורסם בעיתון "יתד נאמן" מאמר מערכת (יתד השבוע, 10.11.23) המתנגד לסיסמת מלחמת שמחת תורה, "ביחד ננצח". לדברי כותב המאמר, מדובר בסלוגן ש"כולו שקר אחד גדול, אחיזת עיניים מתוחכמת, אמנות ההסוואה של הכוונות האמיתיות". ומהי הכוונה הנסתרת? כמובן, הרצון לחלן את החרדים:
"איפה יקרה ה'יחד' הזה? אתה מוכן לשבת וללמוד? אתה מוכן לבוא להתפלל? אתה מוזמן בחום. בוא אלי לישיבה, יחד נלמד, יחד נתפלל, יחד נאמין. זה לא מתאים לך, אה? אתה רוצה שאני אבוא אליך, שאצא מבית המדרש ואצטרף אליך, שאאמץ את אורחות חייך. 'יחד ננצח' – אם אני אתנדב איפה שאתה רוצה שאתנדב ואלבש את מה שאתה רוצה שאלבש. לא תודה, 'מוחל טובות'. זה פשוט לא יעבוד".
על פניו, הסתייגותו של הכותב אינה ברורה. הסלוגן "ביחד ננצח" אינו דורש את כניסת כולם לבית המדרש או לישיבה, כפי שהוא אינו דורש את כניסת כולם למגרש כדורגל או למועדון לילה. על פניו, הוא אף אינו דורש שינוי ביגוד או החלפת ערכים – הוא בסך הכל קובע כי ננצח כאשר אנחנו מאוחדים. מדוע אחדות זו כה מאיימת על כותב המאמר והעונים אחריו?
נדמה כי התשובה היא ש"ביחד", לכשעצמו, מהווה איום. לתפיסת הכותב, קיומה של היהדות החרדית מושתת על התבדלות שאינה מסתכמת בערכים ותרבות בלבד, אלא מגדירה שוני זהותי-מהותי בין היהודי החרדי לבין יהודים אחרים. עלינו להסתכל על העולם במונחים של "הם ואנחנו", וכל ניסיון לצמצם את הפער אחת דינו להחרים. אין לכך קשר לאמונה, לתפילה, או ללימוד תורה. הנקודה שקוראי העיתון אמורים להבין היא ש"הם", באשר "הם", אינם "אנחנו".
זו הסיבה להתנגדות החריפה ל"ביחד ננצח". כפי שהמאמר מסתיים, "זה לא 'יחד' וכך לא 'ננצח'".
***
אינני מזלזל בעמדת ההתבדלות הזהותית. רבים וטובים נקטו בה. בתור קהילה קטנה וחלשה העומדת מול אתגר בלתי נתפס של שיקום עולם התורה שנחרב, ייתכן שלא היה מקום לשותפות של "ביחד". אולם, כיום גישה זו פחות הולמת את מציאות חיינו. היא פחות ראויה ליהדות חרדית עוצמתית המונה קרוב ל-15% מתוך אוכלוסיית ישראל. והיא אינה מתאימה לזמן מלחמה, שבצדק נאמר בו – כפי שחז"ל אמרו על דורו של אחאב – "ביחד ננצח".
שעת מלחמה דורשת מאזרחי המדינה כוחות עשייה לאומיים. ככל שאדם ממוקד בעצמו (או בקהילתו) בלבד, כמו שאלת החסיד המובאת בפתח הדברים, מדוע שיהיה מוכן למסור את הנפש במהלך המלחמה? הרי זה באמת פיקוח נפש! אלא, ששיקולי פיקוח נפש אישיים נדחים לטובת האומה, שהמלחמה למענה כרוכה בהסתכנות מובנית (בעניין הזה, עי' רמב"ם, מלכים ז, ו; שו"ת חת"ס, חו"מ סימן מד; שו"ת שם אריה, יו"ד סימן יז; נצי"ב, פירוש על ספרי, פרשת כי תצא; ועוד).
בלי ה"יחד" – ללא השתייכות לאומית עמוקה – אין אפשרות לנצח במלחמה.
בדיוק נגד כך יוצא מאמר המערכת. בגלות אנו – גלות אצל יהודים. "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ" (ירמיהו כז, כב). אין מקום ל"ביחד", ואין מקום ל"השתייכות לאומית". ה"ביחד" הוא שלהם. אין לנו בו חלק ונחלה. בעת הזאת, יש לכך השלכות רבות.
האם נטרח להגיע להלוויות של חיילים, לא עלינו? האם נבקר את הפצועים ונלך אל בתי האבל? האם נאמר את התפילה למען חיילי צה"ל? האם נקשור עבורם ציציות כדי לספק את הביקוש העצום מתוך הבסיסים? האם ניזום וניטול חלק בהתנדבות למען החיילים, באספקת מזון וציוד או באירועים שונים? האם נדאג למשפחות המילואימניקים הזקוקות לתמיכה פיזית ונפשית? האם נצטרף לתוכנית תפילה אישית של "בחור ישיבה מאמץ חייל"? וכמובן, האם נתגייס לצבא – ולו בתור אנשים עובדים הפטורים משירות חובה, לשירות סדיר קצר ושירות מילואים משמעותי?
שאלות אלו, ועוד, כרוכות בשאלה הפשוטה והנוקבת: האם אנחנו "ביחד"? האם אנחנו עם אחד? לדעת כותב המאמר המערכת דלעיל, התשובה היא "לא" רבתי. אין להתפלא אפוא על העובדה שעיתון "יתד נאמן" אימץ קו המתנגד חריפות למעשים מהסוג הזה. מנגד, רבים סבורים כי עלינו להשיב על שאלות הללו ב"כן" רבתי, וכך הם גם פועלים. מי שמתגייס למאמץ המלחמה, בכל דרך שהיא, אינו עושה זאת בגלל תביעת שוויון בנטל. הוא עושה זאת מהסיבה הפשוטה שאנחנו עם אחד, וכל אחד צריך לתרום את שלו.
נקודה זו ראויה להדגשה. אנו עדים היום להתגייסות חרדית מרשימה, אם לצבא ואם לפעולות תמיכה רבות סביב הלחימה – כולל תפילות למען החיילים ולימוד לזכותם. התגייסות זו נובעת מתוך תחושת אחווה לאומית, ותחושה זו היא המבדילה בין מי שמתגייס למטרות אלו ומי שנמנע מהן. נדמה לי שתחושת שייכות זו, ולא איזו תביעת שוויון ערטילאית (ולא ניתנת ליישום), היא גם הציפייה מאתנו מצד שאר העם היושב ציון.
בין בשעת מלחמה, ובין בעתידה של המדינה באופן כללי, הוא יודע שרק ביחד ננצח.
***
כמו שקורה לעתים קרובות, יש נטייה למפגש בין קצוות, וכך הדבר גם בהתנגדות ל"ביחד ננצח", שם נפגשים הקצה החרדי של 'יתד נאמן' והקצה החילוני של עיתון 'הארץ'. אחד המאמרים שמדגיש את ההתנגדות הוא של ב. מיכאל, בטור (מיום 7.11.23) שכותרתו "לא 'יחד' ולא 'ננצח'".
"אני נדרש להיות 'יחד'", הוא כותב, "אבל עם מי בדיוק?":
"עם משטרה ופרקליטות שמשתתפים בשקיקה ובחריצות בציד המכשפות של מלשיני הרשתות? […] עם שר ביטחון הסוגר את הברז המים לעוללים ויונקים? […] עם שלושה ערוצי שידור שנעשו ערוצי תעמולה ההולכים על ביצים, לבל יטרידו חלילה את מנוחת צאן צופיהם? […] עם השגריר באו"ם שבמחווה קיטשית של ניצול שואה נעץ בדש מקטורנו טלאי צהוב?".
כלומר, כמו החרדיות הקיצונית של 'יתד נאמן', גם החילוניות הקיצונית של עיתון 'הארץ' אינה מוכנה להיות "ביחד". הנימוקים הם שונים, ואפשר לומר שהם הפוכים: מיכאל לא מוכן ל"ביחד" כי הוא יהודי מדי, ואילו 'יתד נאמן' מתנגד אליו משום שהוא לא יהודי מספיק. אולם, הצד השווה שבהם הוא הכחשת הלאומיות היהודית: שם נפגשים הקצוות.
מיכאל מסיים את דבריו בהצבת העובדה לפיה הוא אינו "יחד", ולכן "תיאלצו להסתדר בלעדי". אין ספק שאכן נסתדר בלעדיו. בניגוד לכך, ישראל לא תוכל להסתדר בלי היהדות החרדית; היא צריכה אותנו בפנים. ולא פחות מכך, אנו צריכים אותה. זהו הרגע שלנו לעלות לגדולה בנטילת חלק משמעותי בעיצוב מחדש של מדינת ישראל, תפקיד שיוטל על העם היושב בציון בשוך הקרבות. העם היושב בציון כולו – כולל אותנו.
***
יש המדברים על הזדמנות לכריתת חוזה חברתי חדש בין היהדות החרדית לבין המדינה. סמנטיקה זו מזכירה לי את תביעת השוויון בנטל. צריכים לעדכן את תנאי החוזה – כך שהחרדים ישתתפו יותר, יישאו יותר בנטל. לטעמי, לא נדרש כאן חוזה חדש אלא שינוי פרדיגמה – מעבר מחוזה, שנכרת בין צדדים נבדלים המנסים לשפר עמדות, לברית. ברית אחים. ברית של ביחד.
ביחד ננצח.
