הרפורמה המשפטית יצאה לדרך כשהמפלגות החרדיות מצטרפות אליה בקול תרועה רמה. מצהלות השמחה ניתן להסיק שלא היו ימים טובים ליהדות החרדית כימים שבהם ניטל הכוח מבג"ץ ונמסר לידי הקואליציה.
האמנם?
במסכת אבות שנינו: "איזהו חכם הרואה את הנולד". אין זה מן החכמה להביט רק על ההווה. בהווה אנחנו בקואליציה ובידינו לחוקק כל חוק שנעלה על הדעת. מי יכול לנו. אבל כידוע טבעו של הגלגל להסתובב. וכשמדובר בגלגל הפוליטי, לעולם אינך יודע איך וכיצד הוא יסתובב. מי שנמצא היום בצד זה של שולחן מקבלי ההחלטות, ימצא עצמו מחר בצד שכנגד.
לא כאן המקום להיכנס לוויכוח העקרוני על ההפרדה הראויה בין רשויות השלטון. מה גם שאין ספק שבג"ץ הסיג פעמים רבות את גבולות רצונו של העם, ופסל שורה ארוכה של חוקים שנועדו להסדיר מחלוקות קשות, כמו גיוס בני הישיבות. דברים אלו מצדיקים חשיבה מחדש על המצב המשפטי. אך תהיה זו תמימות לחשוב שהמפלגות החרדיות התגלו כבעלות השקפה שמרנית סדורה בנוגע למידה הנכונה של הביקורת השיפוטית. הכל מודים שבהינתן סיטואציה שבה השלטון מורכב ממפלגות שמאל ובבית המשפט יושבים שופטים חרדיים, היו המפלגות החרדיות תומכות במודל של ביקורת שיפוטית עתירת שיניים על הממשלה והכנסת. איש לא מאמין שיהדות התורה השתכנעה מאחורי מסך בערות שביחס להפרדת הרשויות, טוב בעיניה המודל הבריטי מהמודל ההודי. זה פשוט נוח לנו יותר. נוח יותר עכשיו. ברגע זה.
אולם, החכם רואה את הנולד. החכם רואה את הזמנים שבהם לא נהיה בשלטון. את המקרים בהם בקשה לקבלת סעד מבג"ץ תהיה המוצא היחיד שלנו נגד חקיקה של מפלגות אנטי־דתיות. בראייה צופה פני עתיד, נכון יהיה לגשת לרפורמה במערכת המשפט בשום שכל.
רק לפני כמה חודשים ביקשה קואליציית הרוב לקדם רפורמה בקומה הכשרה, והמפלגות החרדיות שסברו שהיא לא ראויה, קיבלו סעד מבג"ץ והיא נדחתה. כך קרה גם ביחס לזכאות משפחות האברכים לסבסוד במעונות היום. ממשלת השינוי ביקשה לבטל מיידית את הסבסוד ובג"ץ התערב. ניתן להביא כדוגמה גם את פסיקת בג"ץ שהותיר על כנה את החוק למימון ישיבות קטנות למרות שלא לומדים בהן לימודי ליבה. אותו בית משפט התיר רק לאחרונה לימודים לתואר ראשון בהפרדה, למרות התנגדות נחרצת של כמה גופים.
כאמור, אין הכוונה להתכחש לכל העוולות שבג"ץ גרם. הנקודה היא שהפתרון איננו לסרס את כוחו באופן לא פרופורציונלי. זה אמנם יועיל לנו בטווח הקצר, באותם זמנים שבהם אנחנו בשלטון, אך מדובר על קוצר ראות. בטווח הארוך, שבו אנו עשויים להתמודד עם מפלגות אנטי דתיות, זה עלול להתגלות כפתרון גרוע.
את הבעיות צריך לפתור בצעדים מדודים ובמלאכת מחשבת. נוסחה קיצונית שתמסור את כל הכוח בידי הקואליציה ולא תאפשר שום ביקורת שיפוטית אפקטיבית על חוקים אפשריים נגד הציבור החרדי – עשויה להתברר בעתיד כצעד שגוי. אפשר לומר בבטחה שאנו עתידים עוד לבקש את ההגנה של בג"ץ כשבשלטון ישבו ליברמן ולפיד או דומיהם, וחבל שנגלה מאוחר מדי שלא נותרו להם כלים מספקים להגביל את השלטון.
נבון יותר לשים את הדגש על הדרישה המוצדקת לקדם גיוון בזהות השופטים היושבים בבית המשפט העליון, שיהיו גם אנשים שקרובים לערכי הדת והמסורת וישקפו באופן צודק יותר את מגוון האוכלוסיות בעם. צעד כזה עשוי לפתור התערבויות רבות של בג"ץ שבאות מתוך ניכור לערכי היהדות. הדיון פתוח גם לצעדים נוספים, ובלבד שתיוותר אפשרות בידי בית המשפט להגביל את כוח השלטון במקרה שזה יבקש חלילה לפגוע בחופש הדת.
עד כאן עסקנו באינטרס של הציבור החרדי. אך גם לתורה יש מה לומר לנו בנוגע ליוזמות החקיקה השונות בכנסת.
להאהיב שם שמים
המצוה השלישית, אחרי אמונה וייחוד ה', היא אהבת ה'. מלשון הספרי למד הרמב"ם שהמצווה כוללת את החובה להאהיב את שם שמים על הבריות. עמדותינו בנוגע לעיצוב המרחב הציבורי , צריכות להתגבש בכפוף למצווה זו.
הציבור החילוני ברובו הוא מסורתי וקרוב לדת. באופן טבעי הוא לא מתעב את המצוות. אבל יש דבר אחד שגורם לכולם לשנאה עמוקה לדת ולמסורת: כפייה דתית. להביא דווקא בעת הזו חוקים שכופים את שמירת המצוות על המרחב הציבורי, כמו מאסר על תקנות הלבוש בכותל או איסור הכנסת חמץ לבתי חולים, זה מעשה שקשה להפריז באווילות שבו. נניח רגע בצד את הטעות האסטרטגית של שפיכת שמן למדורה, בזמן שמנסים להעביר רפורמה משפטית. אין לך דבר שמשניא שם שמים על הבריות יותר מחוקים כאלו. היהדות החרדית יכולה להסתדר גם בלי החוקים האלו. והמרחב הציבורי – הוא צריך להתעצב בצורה דתית על ידי השפעה חיובית, לא בכפייה שתגרום בדיוק את ההיפך. הנזק שייגרם מעשר נשים שמגיעות פעם בחודש לכותל עטופות בטלית, לא מגיע לקצה קצהו של הנזק שייגרם ליהדות מחוק שיכניס אותן לכלא. חילול השם שייגרם מכך שבבתי חולים יאכלו מעט אנשים חמץ, אינו מתקרב אפילו לחילול השם שייגרם מחוק שיאסור את זה ויחייב את השומרים לפשפש בכליהם של אנשים. למען השם, צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את זה.
משנה זהירות יש לנהוג בחוקים שנועדו להיטיב עם הציבור שלנו או עם נציגיו. גם כאשר יש בהם הגיון פנימי רב, עלינו לחשוב איזו תמונה אנו מבקשים לצייר בעיני הציבור הכללי. כולנו חייבים ב"והייתם נקיים מה' ומישראל". עלינו להפסיק לנהוג במישור הציבורי כפיל בחנות חרסינה. יש משמעויות לחוקים שאנו מחוקקים, ועלינו להתרחק כמטחווי קשת מכל מה שהוא ההיפך מלהאהיב את שם שמים.
אחווה אינה עניין של מותרות
נושא נוסף שנוטים להתעלם ממנו הוא הקרע בעם. רגילים לראות בזה עניין שולי שקיים במוחותיהם הקודחים של אנשי השמאל, שגם אם יש סכנה כזו היא לא העניין של הציבור החרדי. אבל בין אם הקרע מבוסס על חרדה אמיתית של השמאל לדמוקרטיה בישראל ובין אם הוא נבנה במניפולציות תקשורתיות של הפחדה והסתה – הקרע קיים. הוא עובדה. הדיבורים המוקצנים כאן, והם מאיימים להחריב את תחושת האחווה המשותפת.
תחושת האחווה איננה עניין של מותרות. מדינה לא יכולה להתקיים בלי שכל השותפים בה מרגישים שהם חלק מהמארג השלם. כשחוויית השותפות מתפוררת, הכל מתפרק.
השימור של הטוב המשותף הזה הוא האינטרס של כל מי שגר ורואה עצמו נשאר כאן, והוא האינטרס שלנו כחברה חרדית שפרחה בצורה יוצאת דופן אחרי הקמת המדינה, הן מבחינת לימוד תורה והן מבחינת האפשרות להתקיים ברווחה מתוך יישוב הדעת. אך זוהי גם חובתנו המוסרית.
דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה ובכל זאת יוצאים למלחמה ונוצחים. ואילו דורו של דוד המלך שהיו עוסקים בתורה, היו נופלים. את ההבדל הזה תולים חז"ל באחווה שהייתה בדורו של אחאב לעומת המלשינות שנהגה בדורו של דוד. האחווה לא הייתה בהכרח סביב מעשים טובים. להיפך, חז"ל מביאים כדוגמה לאחווה את זה שאף אחד לא הלשין על נביאי הבעל שהוחבאו בידי איזבל. ובכל זאת, הקיום היהודי מבוסס על אחדות, ובלי הבסיס אי אפשר לבנות אף בניין ראוי של יהדות.
בימים אלו אנו צריכים להיות גשר של פשרה ופיוס, מתוך ראיית הנולד, מתוך רצון להאהיב שם שמים ומתוך המחויבות לאחדות העם.
