לרגע הרגשתי כמו גוי ממנהטן שמארח חבר אירופי חף מהבלים ודעות קדומות. הם נכנסים למעלית והחבר שם לב מיד לאדריכלות המיוחדת של המגדלים במנהטן – או שכל הקומות מקומה 14 ואילך פשוט מרחפות באוויר או שמשהו מסתורי קורה בקומה ה-13. במעלית, מכל מקום, מופיעים לחצנים עבור כל הקומות למעט הקומה ה-13. היא איננה. למספר הזה יש מזל רע ואף אחד לא יקנה או אפילו ישכור דירות בקומה שזה מספרה.
אבל אלו גויים ואמונותיהם הטפלות. כרגע אני מגלגל את העכבר באתרי חנויות יהודיות למהדרין שמוכרות בעיקר מוצרי יודאיקה, ומחפש מתנה לאחותי מרובת הילדים. מיין קנדלברות לפי מספר קנים 5+2, אבל בדיוק זה מה שחסר שם, חמשה, ששה, שמונה ויותר קנים. שבעה אין. חוזר לגוגל ומוצא שפע של קנדלברות כאלה, אז כנראה לא מדובר בבעיה טכנית הנדסית.
המבוכה יכלה להיפתר במשיכת כתף, אבל אז נזכרתי שהתחייבתי לחבר לבקר איתו בתערוכה ומכירה פומבית של אוסף פרטי של חנוכיות בבית המכירות 'בהרוז' בתל אביב (תמונות מהמכירה מעטרות את הכתבה). החנוכיות היו באמת משגעות, אבל מהר מאוד נפלו עיני על כל מיני חנוכיות 'לא שגרתיות'.
"אלו חנוכיות לא מסורתיות", מיהר החבר הידען להסביר לי כשהצבעתי על חנוכייה מאלומיניום שבה סודרו הנרות בעיגול מסביב למגן דוד. את התירוץ הזה לא רציתי לקבל כשהגענו מיד לאחר מכן לחנוכיה עשויה 'ברונזה, צפון אפריקה, המאה ה-19', חנוכיה ישנה מאד שדורות של יהודים הדליקו בה. גם היא 'חנוכיה לא מסורתית'?
שתי אצבעות מהירות ועל הנייד הבהיקו שורות השולחן ערוך "יש לזהר להעמיד הנרות בשורה בשווה ולא בעיגול – דהוי כמדורה". הנייד החליק לכיסו הקדמי של החבר, הוא הוסיף עוד שורה ידענית: זו תוספת של הרמ"א (רבי משה איסרליש, שפסיקותיו מכריעות בקרב יהודי אשכנז), ואולי העובדה הזו תניח את דעתך בקשר לחנוכייה הצפון-אפריקאית.
כמו כל סקרן מטיב לכת, לא נרגעתי. חזרתי אל בית המדרש הישן. משם התגלגלתי אל משכן הכנסת בירושלים ואל שני אישים יהודיים בעלי רקע שונה בתכלית: הפסל בֶּנוֹ אלְקַן (Benno Elkan; 1877–1960) היה פסל יהודי-גרמני שנמלט מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון וחי את שארית חייו בלונדון, פסלי הברונזה והאבן שלו מפורסמים בעולם, חלקם הוסרו בידי הנאצים ואלו מהם שלא הושמדו הוחזרו אחרי המלחמה אל כנם.
ויקונט סמואל השני מזמין מנורה
הלורד אדווין סמואל, ויקונט סמואל השני (1898–1978) הוא דמות פחות מוכרת בישראל, ודאי יחסית לאביו המפורסם, המדינאי והדיפלומט היהודי-בריטי, לורד הרברט סמואל, ויקונט סמואל הראשון (1870–1963), המוכר לכולם בתור הנציב העליון הראשון של ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי או לפחות מ'רציף הרברט סמואל' בתל אביב.
בתור חבר בית הלורדים הבריטי, התבלט הוויקונט השני לבית סמואל פחות מאביו, ואחד מהחוקים המשמעותיים שהעביר, היה החוק המבטל את החוק שאסר על נישואין בין אישה לגיסה, מתוך כוונה גלויה לאפשר ולו תיאורטית את קיומה של מצות יבום, שלפיה במקרה שבו אדם מת בלי ילדים, חייב אחיו לשאת את גיסתו האלמנה.
אולם בתחום קשריו עם המדינה היהודית המתפתחת, העמיק סמואל הצעיר שורשים. הוא התחתן עם בחורה תל-אביבית, הדסה (1897–1986), בתו של הבלשן התל-אביבי יהודה גוּר (גְרָזוֹבְסקי) (1862–1950) ובעצמה פעילה חברתית בולטת ויושבת ראש ויצו העולמית. חתונתם נערכה בבית הממשל הבריטי במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים בירושלים ועוררה הדים רבים. בנם דוד סמואל, ויקונט סמואל השלישי (1922–2014), חלק את זמנו בין ישראל והממלכה המאוחדת, ייסד את המחלקה לחקר המוח במכון וייצמן וכיהן כנשיא המכללה לעיצוב שנקר.
פסל יהודי בעל שם עולמי כמו בנו אלקן, היה יעד טבעי לפרויקט הגרנדיוזי שטווה ב-1950, שנה וחצי בלבד לאחר הקמת המדינה, הלורד אדווין סמואל. התוכנית: פסל ברונזה אדיר ממדים בצורת מנורה, שיוענק על ידי הפרלמנט הבריטי לפרלמנט הישראלי כביטוי להערצה ולידידות החמה למדינת ישראל החדשה, ממשלתה, עמה והפרלמנט שלה – הכנסת.
שש שנים מחייו הקדיש בנו אלקן לתחקיר וליצירת הפסל כשבמקביל מגייס הלורד סמואל את התרומות למימון היצירה. בדצמבר 1955 הועברה המנורה לביצוע בסדנת היציקה של מוריס סינגר בלונדון.
במהלך חמש השנים הללו רחש השטח הישראלי מאחורי הקלעים. מהר מאד אחרי שההצעה הועלתה, נזכר מישהו, כבר ב-1951, שמנורת מתכת בעלת שבעה קנים היא דבר אסור. כך פסקו כל הפוסקים לאור דברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף כ"ד): "לא יעשה אדם… מנורה כנגד מנורה. אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה [קנים], ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות".
זו לא הייתה הבעיה היחידה, כל ישראלי המטייל בעולם שם לב מהר מאוד להעדרם הכמעט מוחלט של פסלים במרחב הציבורי בישראל, באורח מסורתי השתדלו הרשויות הישראליות שלא לממן פסלי בני אדם וגרמי שמים, בהתאם לציווי בעשרת הדברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
מאחר שהתבליטים לא היו בעלי שלושה ממדים מלאים, ולאחר שיקול דעת מתמשך במיוחד מצדו של הרב הראשי לישראל דאז, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג (הסבא של…) שנבחר להכריע בשאלה, הוחלט להתיר את הצבת הפסל.
מה שבוודאי יפתיע רבים היא העובדה שבכלל לא ברור שמנורת המקדש אכן הייתה נראית כמו מנורת הכנסת, וכמו מקור ההשראה שלה – מנורת המקדש בתבליט שעל שער טיטוס ברומא. רמז ראשון נוכל למצוא בפירוש אבן עזרא הקצר בפרשת מעשה המנורה (פרשת תרומה, שמות כה לז): "הקדמונים אמרו כי נר אחד באמצע והששה נערכים זה אחר זה בחצי עיגול", נראה שהוא מפרש את דברי הגמרא (מנחות צח:) "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות – מלמד, שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי" בצורה שונה מהמקובל לחשוב, לא שורת נרות שפתילותיהם פונים אל הנר האמצעי אלא נר אמצעי ולמולו ששה נרות בחצי עיגול.
בפירושו הארוך (פרשת תצוה, שמות כז כא) הוא מוסיף ומסביר את הלשון 'יערוך אותו אהרן' – נכון הוא להיות טעם יערוך, בעבור היות הנרות כחצי עגול. המושג 'עריכה' משמש להצבת דברים אלו מול אלו ולכן מתאים לתיאור סידור נרות המנורה.
אם דברים אלו אינם ברורים לגמרי, נתבונן בדברי המדרש 'ספרי זוטא' (מובא גם בילקוט שמעוני פרשת בהעלותך): ומנין שיהו חוזרין חלילה כמין עטרה? תלמוד לומר יאירו ומנין שהיו כל הנרות מסודרין כנגד האמצעי תלמוד לומר אל מול פני המנורה.
הפירוש 'זית רענן' על המדרש, חובר בידי רבי אברהם אבלי גומבינר מקאליש, המוכר לכולנו בשל ספרו המפורסם יותר, ה"מגן אברהם", וכך הוא קורא את המדרש: "הלשון משמע שהקנה האמצעי היה באמצע וששה קנים מקיפין אותו סביב כמין עטרה". כלומר – כמו קנדלברה ולא כמקובל.
ממה חשש רבי עקיבא איגר?
לפרשנות זו יש משמעות מרחיקת לכת, מצד אחד, החנוכיות ה"לא מסורתיות" נשמעות כבר הרבה פחות מופרכות. ומצד שני, האיסור על עשיית מנורות דמויות מנורת המקדש כבר אינו מוגבל לפסלי חוצות נדירים במשקל טונות, וכל שולחן שבת עשוי לארח בתום לב קנדלברה כזו שלמעשה יש איסור לקיימה בבית. האמנם כן?
רבי חיים הכהן רפפורט, רבה של לבוב, סירב בתוקף לקבל את האיסור על קנדלברות בעלות שבעה קנים. הוא היה מודע לעובדה כי בעל 'תבואות שור' מגדולי הדור שקדם לו (נפטר ה'תצ"ז, 1737, כשהרב רפפורט היה בן 37) אסר להשתמש במנורות כאלה, בנימוק כי בכלל האיסור לעשות כמנורת המקדש, כל מנורה שלא הייתה נפסלת במקדש ו"לא מצינו… שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים", וכנגד טיעון זה הוא מכוון את דבריו: "לעניות דעתי מצאנו, זה כתיב בהדיא [-כתוב במפורש] בתורה: שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני – הרי דקפיד קרא [-שהקפיד הכתוב] להיותם בשורה. ומאחר שהתורה הקפידה בעשיית המנורה במקדש שתהיה דווקא בשורה, אין לאסור ליצור ולהחזיק בבית קנדלברות עגולות בעלות שבעה קנים".
בניגוד להיתר המרווח הזה, נראה שגאון הדורות, רבי עקיבא איגר, חשש כן לאיסור על הקנדלברות. לאחר פטירתו ערך חתנו החסידי, רבי חיים שמואל בירנבוים מכתב לנכדו רבי יהודה ליב איגר מלובלין, שביקש ממנו לתאר את מעשיו של חמיו הגדול.
בתוך המכתב, שהתפרסם מאד, מופיעות השורות הבאות שבהן הוא תמה על חומרה שנהג בה חמיו: "לפלא היה בעיני, כי פנס הכסף … עגול היה כתמונת הכוכב בשבע קרנות לו סביב, והוסיף כבוד מו"ח [-מורי חמי] עוד קרן אחת אשר נתיגע הצורף בו הרבה לדחוק הקרן אשר הוסיף בין ז' הקרנים עדי נשחתה התמונה לבל יהיה בהפנס שבעה קרנות כבמנורה בהיכל ה', ובלבבי אמרתי כי בפנס העגול אין בית מיחוש לזה, ואשתומם על אשר כבוד מו"ח חרד את כל החרדה הגדולה בעבור הפנס אשר אין תבניתו כזה בבית המקדש".
בהמשך הוא מתאר שמצא כעבור 12 שנים את ספר תשובותיו של הרב רפפורט (יורה דעה סימן כה) שבו הוא מתיר את השימוש בקנדלברות.
פסוקים מפורשים אלו שהביא רבי חיים רפפורט, לא נעלמו מעיני המגן אברהם כשהסביר את דברי המדרש שלפי פירושו מתארים את המנורה כעגולה 'כמין עטרה'. בתוך הדברים הוא מעיר "והא דכתיב בקרא שלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה קנים יוצאים מצדה השני יש לישבו גם כן בדרך זה", גם בעיגול ישנם שלושה בכל צד והנר האמצעי במרכז העיגול.
פרשנות זו מחזירה אותנו לחששו של רבי עקיבא איגר, שמא מנורת המקדש אכן הייתה עגולה, וכנגזרת הלכתית מאפשרות זו, האיסור לקיים בבית קנדלברה בעלת שבעה קנים.
חנוכיות עגולות? חנוכיות הן בעלות שמונה קנים והשינוי הזה מספיק כדי להוציא אותן מכלל האיסור ועדיין להשאיר אותן דומות מספיק כדי להזכיר לנו את הנס שאירע במנורת המקדש.
הסיבה לכך שהרמ"א מזהיר להעמיד את הנרות בשווה ולא בעיגול, אינה נובעת מבעיה כלשהי בצורת העיגול, אלא שהצבת הנרות בצורה כזו גורמת לכך שבמקום שמונה שלהבות נפרדות, נראה לפנינו מדורה קטנה. אבל הרמ"א מוסיף מיד "ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפא" ומציין את מקורו: ספר תרומת הדשן. שם (סימן קה) מופיעה השאלה הברורה: האם מותר להדליק ב"פמוטות של נחשת העשויין קנים קנים יוצאין סביבות בעיגול", התשובה הברורה שם היא שהדבר מותר בהחלט (ראו שם את פירוט הנימוקים).
כדי שלא לגרום בלבול, השתדלו במשך הדורות להשתמש בחנוכיות ישרות, אבל החנוכיות שראינו במכירה הפומבית ואולי תראו אצל סבא שלכם, הן לגמרי לא 'חנוכיות לא מסורתיות'.
אלו היו 1500 מילים על חנוכיות לא מסורתיות כשרות למהדרין, על מנורת המקדש ועל קנדלברות אסורות, על שער טיטוס ומשכן הכנסת, ולא נותרה בקערה אפילו שורה ללביבה חמה ומתוקה.
