מה הקשר בין מתיחה מוצלחת ברדיו לבין ניקולו מקיאוולי? התשובה: הרבה. וחשוב לנו לשים לב לכך.
מקיאוולי, הוגה ודיפלומט איטלקי שפעל במפנה המאה ה-16, ידוע בתור מי שהפריד את המוסר מהפוליטיקה. כפי שהוא מבאר בספרו "הנסיך", מקיאוולי סבר כי המוסר הנוצרי – זה המורה לאדם "להפנות את הלחי השנייה" מול תוקף – אינו יודע לתפקד בשדה הפוליטי. במקום הטענה השגרתית לפיה הנצרות מובילה את האנושות למלחמות, טען מקיאוולי את ההיפך: הנצרות מבריחה אנשים מלהילחם, גוזרת עליהם חולשה ורכרוכיות, ומכינה אותם לכיבוש של ממלכת השמים לבד. בכל הנוגע לעולם הזה, היא נרפית וחסרת אונים.
מעניין להשוות את גישת מקיאוולי לדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש יא). הר"ן, קצת בדומה אליו, סבור שמצוות התורה לא ניתנו לשם "תיקון המדיני". לשם כך קיימת מערכת נורמטיבית נוספת – משפט המלך. מצוות התורה, מנגד, מכוונות להשפיע עלינו "שפע אלוקי". ואולם, גם בעיסוקו בענייני המדינה, חייב המלך להיות קשוב תמיד למוסרי התורה ולערכיה. לשם כך, עליו לשאת תמיד ספר תורה, כדי שמעשיו לא יסטו ימין ושמאל מדרך ה'.
גם לפי הר"ן, קל וחומר לפי דעות ראשונים (כמו הרמב"ם) הסבורים כי מצוות התורה מיועדות לתיקון הסדר המדיני, אין בתורה שתי רשויות – רשות היחיד מחד, ורשות הרבים מאידך. דברי המשורר "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" היא קריאה שאין היהדות סובלת. עלינו להיות יהודים בכל דרכנו, בפרט ובכלל, באישי ובציבורי.
במה הדברים אמורים? בעקבות העיסוק באיסור לשון הרע שעלה לאחרונה בכתבי רבנים וכותרות עיתונים, התקבלה התגובה הבאה בכתב-העת "צריך עיון", מאת דמות רבנית לא-חרדית: "כיון שהמנהיגות החרדית מתנגדת ללשון הרע, האם תועיל בטובה להעביר את המסר לח"כ משה גפני ולעוד דוברים חרדיים; ככל שהם אינם מפגינים נועם הליכות מינימלי בדיבורם, יהיה קשה לקחת את ההתנגדות לאיסור ברצינות".
התשובה לתהייה זו היא האבחנה הידועה במחננו בין הפרטי לבין הפוליטי: אנו תובעים מעצמנו התנהגות נאותה ומידות טובות במישור הפרטי, ואילו במישור הפוליטי אנחנו מבינים ש"זה לא עובד ככה". מי שמתנהג בעדינות עתיד להירמס על-ידי כוחות חזקים ממנו. כלומר, בכל הנוגע לפוליטיקה, אנחנו מאמצים את גישת מקיאוולי. לדעתי, נוהג זה מנוגד חזיתית לתורה – אך כנגדי יטענו שההכרח לא יגונה, ובג'ונגל יש לנהוג לפי כללי הג'ונגל.
הבעיה היא שהנוהג זולג הרבה מעבר לכנסת. אני נזכר בהקשר הזה ב"מתיחה המוצלחת" שנעשתה תחת חסות רדיו "קול חי", כאשר אדם התקשר לשמוליק סילמן, בעלה של ח"כ עידית סילמן, כשהוא מחקה בקולו את אריה דרעי ומנסה לחלץ ממנו מידע אישי על התקיפה שלטענתה עברה. סילמן, שהתרגש מפנייתו כביכול של דרעי ולא חשד בכלום, דיבר בפתיחות, שיתף כמה פרטים מעניינים, ויצא כמובן לוּזר מגוחך אחר שהתברר מעשה הקונדס לקול צהלת ההמונים.
וכאן הבן שואל: האם מעשים כאלה ראויים לאדם שומר מצוות או לשידור בתחנת רדיו חרדית? מדובר במעשה שיש בו גניבת דעת, אונאת דברים והלבנת פנים ברבים. איך הגענו למצב של ביצוע ופרסום מעשים כה מנוגדים לתורה, ועוד בכיכר העיר של המדינה החרדית? מה קרה לנו?
התשובה היא שבלי לשים לב, הפכנו "מקיאווליים". בתחום הפרט עלינו להקפיד על מצוות התורה ומוסריה, ואילו בספרה הציבורית המטרה הפוליטית – לא רק של ח"כים בכנסת, אלא בכל מקום ועל-ידי כל דמות – מקדשת כל אמצעי. לכן אנחנו מקבלים בשלוות נפש את העובדה ש"התרגיל המסריח" מיוחס לדמות חרדית, את השימוש הציני שנעשה לעתים בתורה ובגדולי התורה למטרות פוליטיות, ואת המתיחה הציבורית שמייצגת פשיטת רגל מוסרית.
בדרך זו לא תהא תפארתנו. הפסוק מורה לנו שיש לפעמים מקום לערמומיות והתפתלות: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים יח). אולם, מקרים אלו חייבים להיות היוצא מן הכלל, ולא, חלילה, הכלל עצמו. המטרה, גם זו הציבורית, אינה מקדשת כל אמצעים, וחובתנו ללכת בדרך יושר תקפה הן בפרט, והן בכלל.
יתרה מזו, בסוף ההפרדה בין הציבורי לבין הפרטי אינה עובדת. כידוע, הפציר הגרש"ז אויערבך זצ"ל שמי שמרמה את הרשויות בסוף ירמה גם את שכניו – אִמרה שלא נלמדה מתבונה תיאורטית אלא מן המציאות. כך הדבר גם בענייננו. התנהלות אלימה וחסרת מצפון בשדה הפוליטי-ציבורי תוביל בהכרח להתנהלות דומה בוויכוחים קהילתיים, משפחתיים ואישיים. אף אחד לא רוצה להיות שם.
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ", מורה לנו הכתוב, "וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). בכולן.
