האנטישמיות החדשה, זו שהפכה כה דומיננטית בחודשים שמאז ה-7.10, שייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית. יהיו כאלו שיטענו שזה לא משנה. "בידוע שעשו שונא ליעקב", לפעמים זה מגיע מכאן, ולפעמים משם. אולם, לטעמי יש בנסיבות של היום ייחודיות שראוי לעמוד עליה. כמו האנטישמיות שפגש בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, גם האנטישמיות שאנו פוגשים כיום דורשת מאיתנו לחשב מסלול מחדש.
צדיק באנטישמיותו יחיה
"מי האלוהים הציוני?" שאלה ויקי קירבי הבריטית, לשעבר מועמדת במפלגת הלייבור שנודעה לשמצה בתקופת ג'רמי קורבין, ואף השיבה: "אני מתחילה לחשוב שמא מדובר בהיטלר". "אנו המצאנו את ישראל כשהצלנו אותם מהיטלר, והוא הפך להיות המורה שלהם". בצרפת, מחאות ה"אפודים הצהובים" כוללים כעניין שבשגרה סממנים אנטישמיים, ורטוריקה אנטישמית נמצאת תדיר על לשונם של פוליטיקאים של השמאל (כגון ז'אן לוק מלנשון). הדברים נכונים גם בספרד, גרמניה, ומדינות אירופאיות נוספות – ואף בקרב המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
מה שמעניין הוא ששנאת היהודים הפכה להיות חלק מהותי של עסקת חבילה ערכית, כך שעל בסיס עמדתו של אדם במנעד רחב של סוגיות ערכיות-מוסריות נוכל לנבא, ברמה השואפת ל-100%, את דעתו ביחס ליהודים.
לדוגמה, אף אחד לא הופתע כאשר גרטה טונברי (המוכרת בשל טעות תעתיק בשם: גרטה טונברג. המערכת), פעילת האקלים הנודעת והקולנית, עטתה כאפייה לראשה, דרשה את השמדת הציונות וזעקה בקול גדול: "אין צדק אקלימי על אדמה כבושה!". בנימה דומה, נציג המפלגה הירוקה בעיר לידס שבאנגליה, שזכה לאחרונה בבחירות המקומיות, הסביר כי מדובר בניצחון עבור עזה. ומנגד, כמעט מובן מאליו שהסופרת ג'יי. קיי. רולינג, המתנגדת להפרדה בין מין ומגדר, על השלכותיה ההזויות, תהיה תומכת ישראל. זה הולך ביחד.
יתרה מזאת, האובססיה סביב מלחמת ישראל-חמאס הפכה ליותר מ"עוד נושא" המקודם על-ידי אבירי זכויות האדם. היא הנושא, בה"א הידיעה. בציוץ ויראלי מפברואר האחרון, הודיעה הזמרת סְקַרְלֶט רֵייב כי "פלסטין היא כל הסוגיות בסוגיה אחת". בתור נושא מספר אחד, אין להתפלאות על האדיקות הקנאית של פעילים בתמיכה באויבינו המרושעים. ג'יימס צ'יימברס, תיאר את הטבח של שמחת תורה במילים "רגע של תקווה והשראה", ואז החליט להתאסלם. מלקולם האריס, עיתונאי יהודי, לימד זכות על מעשה אנטישמי מופגן של ריסוס צלב קרס על שלט בית כנסת בפנסילבניה. המעשה, לדבריו, "הפך את המשמעות של צלב קרס על בית כנסת מאיום נאצי לגינוי לג'נוסייד".
"פִגשו את השמאל החדש", קראה כותרת מאמר הדעה מאת ראיין זיקגרף בטלגרף הבריטי, "החושבים שחמאס הם הטובים ושצלבי קרס הם ניעורים (Woke)". כותרת המשנה ציינה שהפרוגרסיביים הגיעו "למקום אפל" – אפל בהחלט, עד כדי אימוץ האשמת היהודים (מעין עלילת דם מודרנית) ברצח עם בעזה – חבל ארץ שהאוכלוסייה שבו הכפילה את עצמה בכ-600% מאז הכיבוש הישראלי ב-1967 – במלחמה הגנתית מול אויב המשתמש באזרחיו כמגן אנושי.
בניסוח יהודי-תלמודי, אפשר להביע את העיקרון של זיקגרף במילים פשוטות יותר: "באה מלחמת חרבות ברזל והעמידתן על אחת: צדיק באנטישמיותו יחיה".
מינוי חדש לשעיר הישן
הפיכת שנאת ישראל לנושא המרכזי של השמאל הפוליטי מביא אותנו לפרק חדש בתולדות היהודים.
שנאת ישראל אינה דבר חדש. במשך אלפי שנות גלות חווינו אותה בכל מקום שאליו הגענו. אולם, בגרסתה המודרנית האנטישמיות התאפיינה בתור תופעה לאומית: היהודי הוא ה"אחר" האולטימטיבי, ולכן עמים – גרמניה, פולין, הונגריה, וכך הלאה – דחו אותו מקרבם. והנה, קרה משהו יוצא דופן. בעקבות השמדת היהודים בשואה והקמת ביתם הלאומי במדינת ישראל, נוכחותם של יהודים הפכה פחות מאיימת, והימין המסורתי – ברובו – הניח ליהודים והעביר את תשומת לבו ל"אחר" המוסלמי. למרבה האירוניה, לא מעט ממפלגות הימין של מדינות אירופה הפכו לתומכות ישראל.
את מקומו של הימין האנטישמי תפס חיש מהר השמאל החדש, האוניברסלי והקוסמופוליטי. אותו מועדון שמאל שנוסד ותוחזק על-ידי יהודים במאות ה-19 וה-20 –מרקס, טרוצקי, לוקסמבורג, פרוֹם, בלום, דויטשר, ועוד רבים מספור – הפנה את עורפו כלפי היהודים והפך אנטישמי, כאשר עוצמת האנטישמיות מוסווית במסך דק ושקוף למדי המבדיל בין אנטי-ישראליות לשנאת יהודים. אם למישהו נותר ספק באשר לתיעוב היהודים של השמאל החדש, בא ה-7.10 וטיהרו. סיכמה זאת בתיה אונגר-סרגון במאמר שפורסם במגזין הפוליטי "Spiked":
"מדובר בהשקפת עולם שאינה מבדילה בין טוב ורע. […] היא מייחסת מידות טובות באופן אוטומטי לאלו שהיא רואה כחלשים, ורשע טבעי לאלו שהיא רואה כחזקים. התשובה לשאלה באיזה צד אתה נופל תלויה במוצא שלך, במגדר, בנטייה המינית, בזהות הלאומית או בדת. כך למשל אנשים שחורים (או כל מי שאינו לבן) הם כולם מדוכאים וחלשים ולכן גם נאצלים וטובים, בעוד הלבנים כולם הם מדכאים רבי-כוח ולכן פגומים מוסרית. […] זהו המקור לאנטישמיות העכשווית אשר פשתה בשמאל העולמי במאה ה-21. כל יהודי מוגדר כאדם לבן ולכן בהכרח גם אדם רע. הפלסטינים לעומת זאת מוגדרים כ"לא-לבנים" ולכן בהכרח טובים. וזה כולל גם את חמאס" (תרגום של אתר "מידה").
זו הסיבה היחידה שיכולה להסביר כיצד השמאל המערבי של היום מסוגל לתרץ, ובמקרה הקיצוני אף לחגוג, את הטבח שחווינו ב-7.10. "דה-קולוניזציה", זעק שלט אחד בהפגנה פרו-פלסטינית קנדית מאוקטובר 2023, "אינה תיאוריה בלבד". אכן, היא דורשת מעשים, גם אמיצים ואלימים. הפוגרום מוצדק. מגי צ'פמן, שוב חברת מפלגת הירוקים (הפעם בסקוטלנד) ופעילת זכויות אדם ידועה, הבהירה כי "המדוכאים נלחמים עבור זכויותיהם […] אל תתנו למדיה המערבית לרמות אתכם שמדובר בטרור, מדובר בדה-קולוניזציה". זכויות אדם, כך למדנו, מגיעות לכולם – רק לא ליהודים.
מסיבה זו, גם פעילות זכויות נשים מושבעות, כאלה שבכל מקרה אחר נלחמות ללא לאות לטובת הקורבן, ידעו להתעלם בהפגנתיות מהאלימות המינית המזעזעת של תקיפת חמאס. גם מול ראיות ברורות, הקהילה הפמיניסטית הבינלאומית, האקטיביסטית של תנועת ה-MeToo#, ידעה לשתוק. חברת הקונגרס הדמוקרטית פרמילה ג'איאפאל, העומדת בראש השדולה הפרוגרסיבית בקונגרס ועסוקה בימים של שגרה בהגנה על זכויות נשים, הצדיקה את השתיקה בראיון שהעניקה לרשת CNN:
"אני חושבת שאונס הוא דבר נורא. תקיפה מינית היא נוראית. אני חושבת שזה יכול לקרות במצבי מלחמה. ארגוני טרור כמו חמאס מן הסתם משתמשים בכך ככלי. יחד עם זאת, אני סבורה שעלינו להיות מאוזנים כאשר אנו מביעים תרעומת נגד פלסטינים. 15 אלף פלסטינים נהרגו בתקיפות אוויריות של ישראל, שלושה רבעים מהם נשים וילדים".
כפי שהעידה קלוֹדין גֵיי, הנשיאה לשעבר של אוניברסיטת הרווארד, קריאות לרצח עם של יהודים אינן בהכרח הטרדה והפרה של כללי הקמפוס. "זה תלוי בהקשר". היהודי הוא הלבן האולטימטיבי, ישראל היא הסמל המובהק לדיכוי המערבי, והיהודים חזרו למעמדם הקבוע של השעיר לעזאזל, אך הפעם במינוי חדש של השמאל הפרוגרסיבי.
וכאן הבן שואל: מה זה אומר עבורנו?
מרחב רעיוני-יהודי חדש
לטעמי, בנסיבות יוצאות הדופן שעוברות עלינו גלום מסר עוצמתי.
האנטישמיות הישנה גזרה על היהודים את אובדן *המרחב הפיזי*. מדינת ישראל קמה מתוך הכרה בעובדה, שהתבררה מעבר לכל ספק בשנות השואה הנוראות, שלא היה ליהודים לאן ללכת. מנגד, האנטישמיות החדשה גוזרת גזירה דווקא על *המרחב הרעיוני* של היהודים.
בפן הרעיוני, שנות הלאומיות דחפו את היהודים לשמאל האידאולוגי. יהודים רבים הפכו לאבירי זכויות האדם, ראשונים לכל מאבקי הצדק והזכויות. ואולם, מאז שמחת תורה התברר שגם במרחב הזה, מרחב הזכויות והצדק החברתי, אין מקום ליהודים. "Me too", כך גילינו, "unless you are a Jew". היהודי הפך ללבן שבלבנים, לקולוניאליסט שבקולוניאליסטים, לגבר שבגברים. הוא מגלם את תמצית הרוע. במציאות החדשה, היהודי מוצא את עצמו מודח ממועדון הזכויות שהוא עצמו יסד וטיפח. קם הגולם על יוצרו. אין לנו אלא לחפש לעצמנו מועדון חדש – מרחב יהודי רעיוני התואם את המרחב הפיזי הנבדל.
במשך שנות קיומה, חלקים נרחבים מתוך מדינת ישראל ניסו לשכפל את המרחב הרעיוני המוכר בניכר. האקדמיה, התקשורת, התרבות הפופולרית ואף מוסדות המדינה ביקשו לאמץ את מלוא עסקת החבילה של יסודות הליברליזם המודרני – מה שמכונה בדרך כלל 'פרוגרסיביות'. הטבח הנורא עורר אותנו לחשב מסלול מחדש. כמו המרחב הפיזי שלנו, הנבדל ונפרד בהכרח מזה של אומות העולם, כך המרחב הרעיוני שלנו חייב להיות נבדל. עליו להיות יהודי – מושתת ומבוסס על יסודות עצמאיים של העם היהודי.
בעקבות הטבח, פרסם הסופר עומר ברק את חשבון הנפש שעשה, שבו "עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי". חנין מג'דאלה, כותבת קבועה בעיתון הארץ, כתבה על התפכחות השמאל בעקבות הטבח כי סיבות רבות "גרמו להם לשנות עמדה, לראות בבהירות את המציאות, להבין שהם יהודים, קודם כל יהודים, ולכן אין ברירה אלא לזוז ימינה". נקווה שהיא צודקת, לאו דווקא בתזוזה ימינה אלא בעיקר בהפנמה שאנחנו קודם כל יהודים. להפנמה כזו יש השלכות לא רק בגישה לסוגיית השלום, אלא בעיצובו של המרחב הרעיוני-מוסרי-ערכי כולו.
לאחרונה ציינו את יום העצמאות, יום בו חוגגת המדינה את מרחבה הפיזי העצמאי. אופיין החריג של החגיגות השנה מזכיר לנו, בין היתר, כי אנו זקוקים בדחיפות למרחב רעיוני מקביל.
המרחב המשותף
כבר בשבעה באוקטובר, עם הטבח הנורא ופרוץ המלחמה נגד חמאס, היהדות החרדית מצאה את עצמה בדילמה קשה. מצד אחד, מאז ומעולם דאגה היהדות החרדית להימנע מהזדהות עם הציונות ועם המדינה. מנגד, בשעה זו של מלחמה נמשכת, כאשר אזרחינו חטופים וחיילנו, כולל תלמידי ובוגרי ישיבה רבים, נלחמים על קיומנו, כיצד ניתן לשבת בצד? כמו אצל אלפי הסטודנטים התוקפים את הציונים אך מכחישים את שנאתם ליהודים, האבחנה בין העם היהודי לבין המדינה היהודית הפכה דחוקה וחלולה.
כיום, המצב בעולם כולו קורא לנו לדגל – דגל ישראל. זה בלתי נמנע. כאשר ממשל ארה"ב איים להטיל סנקציות על גדוד נצח יהודה, אגודת ישראל בארה"ב שיגרה מכתב רשמי למזכיר המדינה לטובת הגדוד החרדי. וכאשר מאבק רווי אנטישמיות נגד מדינת ישראל תופס את המקום המרכזי בעימות הערכי הגדול שמתחולל במרחבי העולם, מובן מאליו שעל כולנו להתייצב ולהצהיר: יהודים אנו. ישראלים אנו.
בעבר, כתבתי לא מעט על ההשלכות של הזדהות חרדית עם ישראל. לעניין מאמר זה, ההשלכה היא השתתפות עמוקה במפעל הרעיוני. מלאכת העיצוב של המרחב הרעיוני בישראל, שכמוה כעיצוב מחדש של המדינה עצמה, מוטלת על כולנו: על כל העם היושב בציון. היא חייבת את שותפות החרדים.
במשך עשרות שנות קיומה, זכתה היהדות החרדית בישראל להצמיח מוסדות פאר של לימוד תורה ועשרות אלפי תלמידי חכמים בעלי ידע עשיר ומעמיק בתורה. אין ספק שבכוחם של בתי המדרש החרדיים ליטול חלק משמעותי בפיתוח חשיבה חדשה אודות השאלות הגדולות של הקיום האנושי בימינו – שאלות של מוסר ומוסריות, צדק ומשפט, צבא וביטחון, מדיניות כלכלית ופיננסית, יחסי הכלל והפרט, הקהילה והמדינה, וכך הלאה. עיון מחודש במורשת המפוארת של תורת ישראל יוכל לחלץ את היסודות שמהם ייגזר אופיו של המרחב הרעיוני הישראלי, מתוך הכרה והתחשבות בעובדה שמדובר במרחב משותף ליהודים באשר הם – לאו דווקא שומרי מצוות.
כמובן שמילוי תפקיד זה ידרוש שינוי מגמה מסוים בקרב בתי המדרש. אולם, לא מדובר בשינוי רדיקלי, אלא במימוש כוחו הגדול של בית המדרש החרדי שנצבר במשך עשרות ומאות שנה. "גדול תלמוד", אמרו חז"ל, "שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). בתקופתנו, בעידן של ריבונות יהודית, זכינו לשדה מעשי שדורות קודמים בקושי יכלו לחלום עליו. זה הזמן לתרגם את התלמוד למעשה ולהפוך את בתי המדרש למגדלי אור שיקרינו על הסביבה כולה – לא רק הסביבה המיידית, אלא גם זו הרחוקה יותר.
בתקופה זו של בלבול עמוק, כאשר אור וחושך משמשים בערבוביה וכשל כוחו של השכל הישר, חלקים גדולים בעולם נושאים את עיניהם אלינו, מדינת היהודים העושה מלחמה עם כוחות הרשע, ומצפים לאור – לבהירות ערכית, למצפן מוסרי ברור, להכרעת הרוע. כולנו נקראים אל הדגל, עד שיתקיים בנו "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב, ג), "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם יא, ט).
