ההון הישיבתי: קווים לדמותו

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה טען כי בחברה פועלים מספר סוגי הון, ביניהם הון חברתי, הון כלכלי והון תרבותי. בקצרה, משמעו של הון זה – ה'הביטוס' – הוא סדרה של התנהגויות, מיומנויות, דפוסי חיים וכישורים המאופיינים – באופן שרירותי – כגבוהים וכמצויים בידיה של קבוצה אחת העושה אתו שימוש מול הקבוצה הנחותה יותר. בכך, לדבריו של בורדייה משועתקים פערי המעמדות, שכן ההון התרבותי מועבר, מטבע הדברים, גם אל הדור הבא. דוגמה להון זה מופיעה אצל חוקרים ישראלים רבים המסבירים את יחסי הגבולות שבישראל בין המזרחים לאשכנזים, כאשר הקבוצה הראשונה לא מצליחה להפנים את ההביטוס – הכולל אפילו יכולת היגוי מסויימת – של הקבוצה האשכנזית המובילה.

הגות מרכזית נוספת ולא בלתי קשורה של בורדייה, היא 'תיאוריית השדות' (field theory) שפיתח. תיאוריה זו מציגה את השדה החברתי כזירה, כמרחב בו מתמודדים שחקנים – יחידים או קבוצות – על זכייה בהון או בתגמול שמעניק השדה. משמעותו של מאבק זה היא האמונה של כלל המתמודדים בשדה בפרס או בתגמול שהוא מציב ומכאן הניסיון לשלוט עליו ולזכות בו. מטבע הדברים ישנם שדות שונים (למשל השדה המשפטי, השדה הרפואי, השדה התקשורתי, השדה הדתי וכן הלאה). כמו כן בכל שדה עשויים להיות תתי שדות (כמו השדה הרפואי הטיפולי, השדה הרפואי המחקרי והשדה הפרמקולוגי) ובכל אחד מהם מתנהל מאבק על הניסיון לשלוט בשדה. צורת המאבק נגזרת מאפיו של 'הפרס' או של 'התגמול' והשליטה בשדה. התוצאה של המאבק הזה הוא יחסי כח בשדה, כאשר ישנה היררכיה של תפקידים הנעה מהגוף, הגורם או הקבוצה השולטת בשדה ועד אלו הנמצאים בתחתיתו. השדות השונים הינם חלק משדה כח כללי שהוא למעשה השדה המעמדי, כלומר השליטה בשדות מקנה את ההיררכיה המעמדית. תיאוריה זו מתקשרת למונח ההביטוס שהוזכר לעיל, שכן לכל שדה יש את ההביטוס המתאימים והמובילים בשדה והם נמצאים ברשותם (ובגופם) של אלו ששולטים בשדה, בעוד אלו שכשלו לא מצליחים לרכוש את אותם הביטוס המזוהים עם השחקנים בעלי המיקום הגבוה והשליטה בשדה.

בורדייה והמקרה החרדי

אחת המסקנות המחקריות הרווחות בשדה המחקר החרדי היא כי 'שדה החרדיות' הכללי מובל באופן מובהק על ידי המגזר הליטאי. הקבוצה הספרדית רואה בזו הליטאית קבוצת ייחוס מוחלטת, והקבוצה החסידית מנסה אמנם להציג אלטרנטיבה ל'חברת הלומדים' הליטאית המפורסמת¹, אולם כמו שהגדיר זאת יפה זיכרמן בספרו גם היא מקבלת את ההנחה כי – "הקבוצה הליטאית נחשבת ל'קטר' האידיאולוגי של המחנה החרדי"². החרדים הליטאים נהנים מהגמוניה משמעותית ביכולת להגדיר מה היא התנהגות נאותה ובקביעת הפרשנות הלגיטימית לכתבי הקודש, כמו גם בהגדרת מידת החופש שנתונה לקבוצות האחרות לקבוע את הפרשנות הרלוונטית לחייהם ועדיין להיכלל בגדרי החרדיות. בהקשר מאמר זה, ניתן לציין בקצרה כי המוסד 'ישיבה' שפעל בצורתו הליטאית במזרח אירופה, החל מראשית המאה ה-19, ומאוחר יותר 'כולל האברכים' שפעל בעיקר החל מתקופתו של החזון איש (ראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת) הפכו למוסדות לגיטימיים, יחידים וכוללניים הן בחברה החסידית והן בחברה הספרדית.

אם כן, בשדה זה, כמו בכל שדה, קיימים הביטוס המתאימים והמובילים בשדה והם נמצאים ברשותם (ובגופם) של אלו ששולטים בשדה. במאמר זה אתמקד ב'שדה הישיבתי' החשוב, המהווה את ליבתה של 'חברת הלומדים' החרדית ובו פועלים הביטוס שונים. נדמה, כי במונחיו של בורדייה ניתן לטבוע את המונח 'הון ישיבתי' כהון הרלוונטי לשדה זה.

על מנת לשרטט מסגרת תיאורטית ל'הון' ייחודי זה אעזר בציטוטים מתוך ראיונות שהתפרסמו בעבודת הדוקטורט שלי³ בהם השתתפו ר"מים, ראשי כוללים ואנשי ציבור כולם מן המיינסטרים החרדי-ליטאי. משתתפים אלו נשאלו על ידי מדוע הספרדים לא מתקבלים לישיבות מעבר למכסה 30 האחוזים המפורסמת, ואחד מהם, רב חשוב, השיב: "יש מילה שאין לה תרגום אמיתי: זה נקרא 'ישיבישער'. ב'ישיבישער' כלול הרבה דברים וכמו 'צפונבוני' של תל אביב. מה זה 'צפונבוני'? זה מכיל המון המון, עולם מושגים שלם, זה לא דבר אחד זה עולם שלם של… ישיבישער זה"…

מהי אותה 'ישיבישעריות' עליה דיבר הרב, המגלמת את אותו הון ישיבתי ושממנה לא נהנה הצעיר הספרדי (ומכאן אי קבלתו למוסדות החינוך הליטאיים)? גם כאן המרואיינים הציגו הסברים שונים, עליהם ביצעתי טיפולוגיה המחולקת לחמישה אלמנטים:

א. יכולת לעשות שימוש בטרמינולוגיה וסלנג 'נכונים'. ציטוט רלוונטי: "ישיבישעריות, היא סלנגים וזה תרבות. זה גם לא קשור לירא שמים, חשוב מאד להדגיש, יש אנשים שהם לא ישיבישער והם יראי שמים, ישיבישער זה זן". המרואיינים ציינו בפירוש שגם גדולי הדור הספרדים, המקובלים ביותר, משתמשים בסלנג שגדולי הרבנים האשכנזים לעולם לא יאמצו: "תראה את גדולי הדור הספרדיים, למשל הרב… אף אחד לא חולק על הגדלות שלו אבל תגיד לי, רבנים אשכנזים מדברים בשפה הזו? זו שפה אחרת".

מרואיינים אחרים התייחסו באופן מפורש לעגה הישיבתית: "כשאתה מדבר על השפה, ואני מלמד היום בחורים ספרדים, קודם כל התחלתי מקשיי שפה אז אני מדבר איתם יותר במבטא עברית, הם רוצים שאדבר במבטא עברית – דוגמה במקום להגיד אשׁה מוֹירֶדֶס אני צריך לומר אִשַה מורדת".

ב. 'ישיבישעריות' כוללת שאיפה למצויינות, להישגים. ציטוט רלוונטי: "עולם השאיפות, אנשים שינקו כבר משדי אמם את הלומדעס (למדנות) את הישיבישקייט והתחנכו, והילד למד כבר בחיידר מאד טוב, כבר מגיל מאד צעיר, ספוג בלומדעס ורבי נפתלי (ספר למדני מפורסם) כבר מכיתה ח', והאבא יושב איתו כל שבת, והדרישה למצוינות היא נורא גבוהה".

ג. ישיבישעריות כוללת יכולת לדבר על פוליטיקה ורכילות פנים ליטאית. ציטוט רלוונטי: "השיח הישיבתי הוא שונה… זה אפילו הפוליטיקה – האם מדברים על המחלוקת בפוניבז', או על עכשיו יש לנו את הפלג, מה מדברים בסעודת שבת האם רבי עזריאל הוא מספיק עצניק או לא מספיק עצניק… (דוגמאות מפוליטיקה פנים-ליטאית אקטואלית, א.ה) … זה עולם תרבות שלם שמכיל המון המון מרכיבים של תרבות. נסה לדמות את זה להבדלים בין השיח של תימני שחי בראש העין בקהילה תימנית לבין שיח של תימני מראש העין (אני לא מדבר על צבע) שיבא לגור בצפון ת"א ברמת אביב ג', או סביון או צהלה, השיח הוא שונה התרבות היא שונה".

ד. ישיבישעריות כוללת את היכולת להתלבש נכון. ציטוט רלוונטי: "קח בחור חברונר (מישיבת חברון) ובחור מחזון עובדיה (ישיבה ספרדית שאינה משוכנזת)… הלבוש פשוט אחר… אני קופץ מדוגמה לדוגמה אבל זה כולה אריזה, אווירה אשכנזית, לא נקרא לה אשכנזית נקרא לה ישיבתית, שבה הבית הוא אריסטוקרטי, השיח הוא שונה, ההווי הוא שונה, הלבוש הוא … טולדנו (משפחה ספרדית המקובלת אצל הליטאים, א.ה) למשל לבושים כמו אשכנזים. אני מביא רק טולדנו אבל יש הרבה"…

ה. ישיבישעריות כ'צורת הישיבה': ערוץ נוסף לאותו 'הון ישיבתי', הוא ההקפדה שלא לשנות ממה שאבקש לכנות 'צורת החיים המסורתיים' או במקרה הזה – 'צורת הישיבה'. הביטוי 'צורת הישיבה', חזר על עצמו בווריאנטים שונים אצל המרואיינים שלי, שהתבססו מן הסתם על כתביהם של רבים מגדולי הרבנים ובראשם הרב שך. לישיבה יש מתכונת מסוימת, קונספציה שפעלה בצורה מסוימת, וכל חריגה, גם קלה ממנה, וגם שאינה מסבה לכאורה כל נזק – פוגעת באותו ערך מקודש ששמו 'צורת הישיבה'. נכדו של הרב שך למשל מעיד כי, "רבנו הקפיד הקפדה יתרה שלא לשנות כהוא זה מצורת הישיבות כפי שהיתה מדורי דורות, אפילו בנושאים בהם התועלת ברורה"…⁴ גם בקטגוריה זו, מופיעות צורות ייחודיות של שפה, סמלים, ערכים והיסטוריה. כך, 'צורת הישיבה' כוללת הכרה ברציפותה של הישיבה ובמרכזיותם של מובילי דרכה לאורך מאתיים השנים האחרונות, והיא אף כוללת את תוכן הלימודים הנלמד בישיבה, כלומר לימודי קודש בלבד עם בולטות אבסולוטית ללימודי גמרא עיוניים-אנליטיים על בסיס 'צורת הישיבה' במאתיים השנים האחרונות. אין כאן המקום להיכנס למקורות השיטה, ל'מיתוס הישיבות הקדושות' השולל את עירוב לימודי החול במוסד⁵, ולהבדלי הניואנסים בין שיטות הלימוד השונות⁶. לעניינו של מאמר זה, ניתן לקבוע כי ברי שדפוס הלימוד העיוני המעמיק בסוגיות התלמוד, הפועל ללא דפוסי לימוד מקבילים על בסיס 'צורת הישיבה' ההיסטורית, מהווה חלק אינהרנטי מליבת 'ההון הישיבתי' המייחד את השדה החרדי.

אלמנט נוסף הכלול בתוך תופעת 'הישיבישעריות' הזו, או אף נובע ממנה הינו: הערכה, אהבה ואף ערגה וכיסופים ללימוד זה⁷. גם הם מקבלים טרמינולוגיה ושפה ייחודיים, וגם הם מתייחסים לצורתה של הישיבה. לאמור, ההערכה, האהבה והכיסופים מקבלים ביטוי בשפה 'ישיבתית' והם מתייחסים ללימוד התורה העיוני והמעמיק. זו הסיבה, שהלימוד מתקיים בשפה, בעגה ובטונציה, לעתים אליטיסטית, שמחריגה אותו מקיום מצווה טהורה של 'לימוד תורה', והופכת אותו לחוויה תרבותית. צעיר חרדי הלומד תורה, לא מקיים רק את חובתו הדתית, או מבקש לצבור ידע על מנת להתנהל נכון ברמה ההלכתית בחיי היומיום, אלא הוא הופך לחלק מתרבות חרדית עם סמלים, שפה, ערכים ונורמות שתוארו יפה בציטוטים שהוזכרו.

בהערת אגב, אחד המובילים את תופעת 'התרבות הישיבתית' או ה'ישיבישקייט' ('ההון הישיבתי') המדובר, הוא חבר מועצת גדולי התורה, הרב ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת עטרת ישראל (נולד בשנת 1929). הרב אזרחי נחשב לא רק ללמדן מובהק ולתלמיד חכם בעל שיעור קומה, אלא לדמות הגורמת לשומעיה לאהוב עד כלות הנפש את התורה כפי שהיא נלמדת במתכונתה הישיבתית על בסיס ההיסטוריה הישיבתית והכרת אישיה כאמור, ולשאוף להישגים בשדה זה. הוא אף ייסד את תנועת 'בני תורה' השמה לה למטרה לצרף צעירים, בעיקר דתיים-לאומיים, לעולם הישיבות מתוך תפיסה, כי בכל צעיר עשוי לשכון 'גדול התורה' הבא. תלמידי ישיבות רבים, צעירים ומבוגרים, מחקים, לעתים אף ללא שימת לב, את סגנון דיבורו, בגדיו ותנועותיו של הרב אזרחי⁸.

לסיכום חלק זה: העולם הישיבתי-ליטאי נושא בחובו 'הון ישיבתי' הכולל אוסף התנהגויות, מיומנויות, שפה, קוד לבוש, טרמינולוגיה, הומור, תוכן דתי ושאיפה למצוינות המייחד אותו. כמו כן שומר עולם זה על 'צורתו' המסורתית ולא מעודד שינוי כל שהוא. כך, תכנית הלימודים כוללת בעיקר את לימוד התלמוד בעיון – דפוס שלא רק נתפס כדומיננטי וכחשוב בהון זה, אלא גם זוכה להערכה ולחיבה עד להיותו חלק בלתי נפרד מהתרבות החרדית.

אתגר של שימור

האם ה'הון הישיבתי' המתואר עשוי להישמר ב'טהרתו' גם בימים אלו של המאה ה-21? לדעתי, התשובה לכך שלילית.

לצד המהפכות הגדולות של מאות השנים האחרונות – המדע, התעשייתית, החילון – מתפתחת בעשרות השנים האחרונות – על בסיסן – מהפכה חדשה ויש אומרים אף גדולה וחשובה מהן: 'מהפכת המידע', או כפי שפרופ' יובל נח הררי מכנה אותה 'דת המידע'⁹. זרימת מידע ועיבודו היו תמיד 'הדלק' שהניע את הסדר החברתי. גם בעלי חיים מזרימים בינם לבין עצמם מידע המעובד על ידן, אלא שכמות המידע ויכולת העיבוד שלהם נמוכה לאין ערוך מזו של היצור האנושי. החופש של מידע אנושי לזרום בשנים האחרונות התרחב למימדים מפלצתיים: אם בשנת 1500 היו חסמים רבים על זרימת המידע: צנזורה, קשיי תרגום, פערים תרבותיים, חסמים אלו הוסרו בהדרגה, וכיום, הזרימה פועלת בשטף שכמעט אינו ניתן לעצירה. יתירה מזו, זרימת המידע הועלתה כמעט לדרגה של קודש עד שניסיון להילחם בתהליך המואץ הזה כמוהו כמעט לכפור בדת יציבה ותוססת.

מהפכת מידע זו היא תוצר ישיר של הגלובליזציה והתפתחות הטכנולוגיה. אלו יצרו את מה שהסוציולוג אנתוני גידנס מכנה 'עולם בדהירה', כלומר, אם בעבר ההשפעה על בני האדם נבעה מהקהילה המקומית או מן האנשים הקרובים אלינו, הרי שכיום, חיינו מושפעים מאנשים שאיננו רואים או פוגשים אותם, חלקם אנשים המתגוררים בקצה השני של העולם. מכאן, שהיבטים רבים שנחשבו עד כה למובנים מאליהם הופכים לשאלות פתוחות המחייבות קבלת החלטות. אנו מצויים כעת ב'רפלקסיביות יתירה' כלשונו. בני האדם, עסוקים כעת יותר מתמיד, בהתבוננות עצמית אל מול זרימת המידע, הרעיונות והערכים הבלתי פוסקים שזורמים אליהם והם מעמתים אותם ללא הרף עם תפיסותיהם הקודמות¹⁰.

האם מהפכה זו 'דילגה' על פני חברות שמרניות בכלל או החברה החרדית בפרט? לא מעט נכתב על חדירתה של המודרניזציה אל תוככי הרחוב החרדי, אך בקצרה אוכל לציין כי ניסיונותיה של חברה זו להילחם במהפכה זו באמצעות מאבק בחדירתו של האינטרנט או הסלולר החכם לבתים החרדים לא קוצרים הצלחה מלאה. מהפכת המידע מסתבר, לא נעצרת בשעריה של בני ברק או קריית ספר. כך למשל על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה כמעט שני שלישים של אוכלוסייה זו, גולשים ברשת המקוונת (64% בשנת 2020 לעומת 28% בלבד בשנת 2008. ניתן להניח בהסתברות גבוהה, כי בשנתיים שחלפו מאז על רקע התפתחותה של מגפת הקורונה זינקו האחוזים למספרים גבוהים יותר).

על רקע מספרים אלו, אנו ניצבים בפני אתגר שימורו של ה'הון הישיבתי'. האם בחורי הישיבה, בשנים הקרובות יוכלו עדיין לשמור על תרבות ישיבתית מובלעתית נוכח חדירתם של הרעיונות, הערכים, הטרמינולוגיה, תפיסות העולם ודפוסי תרבות אליהם הם נחשפים? התשובה, לדעתי, שלילית.

בשל כך, אבקש לטעון כי היצמדות עיקשת ל'הון הישיבתי' הנוכחי עשויה אמנם לשמר אותו ב'טהרתו' בשנים הקרובות, אולם הכרסום המתמשך בעקבות מהפכות המידע מחד, וחוסר יכולת להכיל כל שינוי בו מאידך, עשויים להוביל צעירים רבים לזנוח אותו כליל. ההתייחסות ל'הון הישיבתי' ברמת 'הכל או כלום', עשויה כאמור לכנס קבוצה קטנה סביבו מחד, אך לאבד כליל אוכלוסיה רחבה יותר, שתיחשף לסוגי הון נוספים. אלו, יידרשו להכריע בין בחירה ב'הון הישיבתי' המצומצם לסוגי ההון הנוספים אליהם נחשפו, ובחירתם לא תיטה בהכרח לצידו של ההון המסורתי.

אלא שהיכחדות 'ההון הישיבתי' הינה אסון תרבותי מדרגה ראשונה. הון מיתי מופלא זה ראוי להישמר. אין מקום לזלזל בו, לסלק אותו, או לדחוק אותו החוצה. להיפך, יש מקום לשמרו. כדי שזה יקרה, יהיה צורך בחשיבה כיצד ניתן להרחיבו ולהגן עליו. ההון הישיבתי של העתיד עלול להיראות שונה מכפי שאנחנו מכירים, אולם אם יצליח לשמר בתוכו גם את ההון הישיבתי החשוב של ימינו – דיינו.

מאמר מורחב בנושא צפוי להתפרסם בכתב העת של בית המדרש 'אנשי חיל'

1. וסרמן, נ. 2015. מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור, באר-שבע: הוצאת אוניברסיטת בן גוריון.
2. זיכרמן, ח. 2014. שחור כחול-לבן : מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, תל-אביב: הוצאת ידיעות, עמ' 132.
3. היון, א. 2022. זו רק מנטליות: תהליכי סגרגציה, הדרה ואפליה על בסיס אתני בחברה החרדית, עמ' 178-171.
4. ביטוי זה מופיע במקומות רבים העוסקים בישיבות, ראו למשל אצל טומבאק, ח.א. תשס"ג, ניחוחה של תורה – מאוצרו של רבי משה שמואל שפירא שליט"א, ניו-יורק: הוצאת בית דוד, עמ' נד.
5. להרחבה אודות 'מיתוס הישיבות הקדושות' ועירוב לימודי החול בתכנית הלימודים ראו היון, א. 2016. הרש”ר הירש כ'מיתוס חריג' בחברת הלומדים החרדית. עבודת מוסמך, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.
6. להרחבה ראו למשל זוין, ש. י. תשי"ז. אישים ושיטות, ירושלים: הוצאה עצמית.
7. ביטויים לכך מופיעים בדבריהם של גדולי הדורות, כך למשל, דרגת הלומד תורה מועלית לדרגת מלאך כפי שתיאר זאת החזון איש באיגרתו (א, יג): "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן האדם. אבל באמת הוא מלאך הדר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה". בהקשר לכך נהוג אף לצטט את דברי 'אור החיים' בפירושו על התורה (דברים כו, יא) בו הוא כותב: "גם ירמוז במאמר "בכל הטוב" אל התורה כאומרם ז"ל (ברכות ה, א) "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. שני ההיגדים הללו, אגב, גם הולחנו והיו לשירים פופולריים. הערגה והכיסופים ללימוד התורה הישיבתי אינם תופעה חדשה של השנים האחרונות אלא היא מלווה את התפתחות הישיבות החל מאם הישיבות וולוז'ין. שירו המפורסם של ביאליק 'המתמיד' הכולל את המשפט המיתי כי הישיבה היא, 'בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה' מהדהד תופעה זו.
8. וראו בעניין זה את כהן, ב. 2019. מי המציא את הישיבישקייט? אתר 'קו 400'.
9. הררי, י.נ. 2015. ההיסטוריה של המחר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 253.
10. גידנס, א. 2013. סוציולוגיה. תרגום: י' שדה. רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 84.