מסתבר שלמרות שהיא נפטרה לפני כמעט ארבעה עשורים, עדיין כתבים מפרי ידיה של המשוררת זלדה ממשיכים להבליח לעולם ולהאיר את המציאות באור רך ומלא ניחוח. בספר האחרון ״אותות רחוקים של אור״ שיצא השנה, יש פרק יוצא דופן ובו אין שירים ואין סיפורים אלא רשימה.
הרשימה כוללת את הדברים שזלדה ציינה לעצמה שהיא רוצה לכתוב עליהם. בין הדברים הראויים בעיני המשוררת אפשר למצוא ״על בת הצחוק שהאירה את העלים ביום שמש״ לצד ״האיש שחש במציאות השם כמו שהעין תופשת את מציאות האור״ ועוד הרבה ציונים מפנקסה. אולם רשומה אחת צדה את עיני ובה אני רוצה להרהר יחד איתכם. זלדה מציינת שהיתה רוצה לכתוב על ״בקשת הילד שאמא תספר לו סיפור, בקשה נלהבת כמו לממתק ולנשיקה״. מדוע?
כשהייתה בתי קטנה יותר, היא הייתה מבקשת מדי ערב סיפור לפני השינה. לפעמים הייתי קורא לה מתוך ספר, אבל ברוב הלילות, כמו אבות רבים, הייתי ממציא לה – פרי מוחי הקודח – סדרות על גבי סדרות של סיפורים. על חיות היער, על נסיכות ומשרתים ועל כפר שכולו עשוי ממתקים. ילדיי הגדולים יותר היו מקשיבים מהחדר השני ואומרים לי: חבל שאתה לא כותב את כל זה בספר.
אך לא על זה אני רוצה להתעכב אלא על הכמיהה לסיפור שאינה מסתיימת בגיל הצעיר אלא מחליפה פנים. כולנו רוצים סיפור. לא סתם פורח ומשגשג ענף הסטוריטלינג, שמשמעו בפשטות: כל מה שיש לך לומר, פשוט תספר.
הבקשה הזו והקשב הפנוי שתמיד יש לנו לסיפור טוב, כמו שתמיד נשאר מקום לקינוח בסיום הארוחה, פוגשת תיאוריה ידועה נוספת שטוענת כך: כאשר תרבות מנסה לשמר חוק, היא תעשה זאת באמצעות סיפור (״נומוס ונרטיב״ מאת המשפטן רוברט קאבר). לא הנימוק ההגיוני אלא דווקא הסיפור הוא מה שיחלחל לכל השכבות ויאפשר לחוק להשתמר ולהתקיים לדורי דורות.
פסח הוא החג של הסיפור. אנחנו מייצרים תעלולים מתמיהים, מחביאים שברי מצות בתוך מפית, מטבילים שוב ושוב ועושים הכל כדי שהילדים יבקשו סיפור. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר. ואכן, גם אחרי אלפי שנים ותנודות, אפשר לומר שכמעט ואין אדם מישראל שלא מכיר את סיפור יציאת מצרים, לידתו המכוננת של העם הנבחר. רבים מהיהודים שאינם שומרים מצוות בדרך כלל, מקפידים ברמה כזו או אחרת על אי-אכילת חמץ בפסח. זו דוגמה מצוינת לכוח של סיפור שמשמר את קיום החוק.
כמו תמיד, האסוציאציה שלי מוליכה אותי למחשבה רחבה יותר על חינוך באמצעות חוויה. כשהיו ילדיי קטנים, התלבטתי אם לעמוד על כך שיבואו להתפלל איתי בבית הכנסת. מצד אחד ההרגל חשוב, מצד שני איזו תועלת יש בללכת מתוך כפיית הרצון וחוסר החשק. מה שעשיתי היה כך: בכל פעם שהילדים היו מגיעים לבית הכנסת הייתי מייצר להם חוויה חיובית. פעם היו אלו חבילות קלפים שהייתי שולף מהכיס בסיום התפילה ופעם חידות ומשחקי מילים על הפרשה בין גברא לגברא בקריאת התורה (הגדול לא מוותר על זה עד היום). המטרה היתה להתנות את הסיטואציה התפילתית בחוויה של נועם והנאה וחיבור.
כמובן שלא מדובר בפתרון קסם, יש עוד הרבה גורמים שיכולים להשפיע על קיום מצוות או החזקה בערכים חיוביים. אבל ככל שזה תלוי בנו כהורים מחנכים, היכולת להצמיד סיפור או חוויה טובה ולהתנות רגש נעים היא לגמרי בידיים שלנו. משם, אלוקים הטוב יעשה את שלו.
והגדת לבנך ולבתך. בואו נעשה את זה מעניין.
איור: sutterstock
