דמוקרטיה היא צורת השלטון שאנו חיים בתוכה והיא גם זו שנתפסת כלגיטימית וראויה. עניינה העיקרי הוא מסירת השליטה בידי העם המיוצג על ידי נבחריו. לעומתה, נדמית המלוכה כשיטה רודנית שאינה מתחשבת ברצון העם.
האמנם? האם אכן התורה מעדיפה את המלוכה על פני צורת שלטון שמסורה לעם? והאם המלוכה היא בהכרח נגד רצון העם?
בספר שמואל, כשעם ישראל מבקשים: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", הדבר רע בעיני שמואל ואף בעיני ה' שאומר: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם". משמע שם שהדבר הרצוי בעיני ה' הוא המצב של "איש הישר בעיניו יעשה" כאשר יש שופט ונביא שמכריעים את הוויכוחים ומנהיגים אותם במלחמותיהם אבל אין מלוכה.
אלא שדברים אלו צריכים להתיישב עם מצוות המלך שבספר דברים. שם נאמר "שום תשים עליך מלך". ובמסכת סנהדרין (כ, ב) נראה שזו מצווה שמוטלת על ישראל. שם גם מבוארת דעתו של רבי אליעזר שיפה ביקשו משמואל למנות מלך אלא שעמי הארץ שבהם קלקלו כשביקשו "ככל הגויים".
רוב הראשונים הלכו בביאור המקראות בדרך זו, ופירשו את הביקורת בספר שמואל כביקורת מקומית שלא היה על ישראל לבקש זאת תוך כדי ששמואל שופט אותם (רמב"ן), או שהיה עליהם לבקש שהמלך רק יילחם ולא ישפוט (ר"ן; רלב"ג), אך המלוכה כשלעצמה היא מצווה שלא הייתה נתונה כלל לבחירתם.
אולם רבי נהוראי (סנהדרין שם) סובר שמצוות המלך איננה חיוב המוטל על ישראל ושהיא נאמרה רק כנגד העם המתרעם ומבקש "אשימה עלי מלך". בדרכו הלך האברבנאל שביקר באופן חריף את המלוכה וכתב שגם התועלות שיש בה אינן נצרכות עבור עם ישראל. לשיטתו, השלטון האידיאלי הוא כתקופת השופטים, ומה שנאמר "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ" ואחת מהן היא המלכת מלך, זה רק במקרה שהם מחליטים להמליך עליהם מלך שאז עליהם לבצע זאת על פי הכללים האמורים בספר דברים, אך דעתה של התורה על בקשה כזו היא שלילית. נדמה שפירושו קרוב יותר לפשוטו של מקרא, אף שההלכה איננה כך.
לגבי השאלה השנייה, האם מלוכה פירושה רודנות, אין ספק שהמלוכה בישראל רחוקה מכפיית רצון המלך על העם. למעשה, רצונו של העם הוא הקובע במינוי של המלך ובלעדי רצונו אין משמעות למלוכה. כך לאורך כל ספר שמואל וספר מלכים. לאחר שהעם מבקש מלך ושמואל מושח את שאול בטקס רב רושם, מינויו לא נלקח ברצינות על ידי העם. רק אחרי הנצחון על עמון, העם מתאחד סביבו ו"מחדשים את המלוכה". הם אף מבקשים להרוג את כל המפקפק ואומר "שאול ימלוך עלינו?!". אנו רואים שעד לנצחונו במלחמה לא צלחה מלכותו.
הדברים נכונים שבעתיים ביחס לדוד שעל אף משיחתו לא נעשה מלך עד למותו של שאול וגם לאחריה לא נשלמה מלכותו עד לסילוקו של איש בושת. רק לאחר שקיבל הסכמה רחבה מהעם עבר מחברון לירושלים וכונן את מלכותו. שלא לדבר על מרד אבשלום שהעם נהה אחריו ודוד איבד את המלוכה, ואף אחרי מותו של אבשלום היה דוד צריך להתמודד עם שבע בן בכרי. בסופו של דבר, המלוכה לא תיכון בלי הסכמת העם. את כל כוחה היא שואבת מהסכמה רחבה של העם. בלעדיה אין משמעות למלוכה. ראיה לכך מוצאים בדברי הירושלמי (ריש ר"ה) שבאותם ששה חודשים שברח דוד מפני אבשלום היה מתכפר בקרבן כהדיוט שמביא שעירה לחטאתו, ולא בחטאת נשיא המיוחדת למלך שהיא שעיר עזים. מכאן שאי הסכמת העם אכן פוגעת במלכות ומבטלת אותה.
דעת הרוב מעניקה לגיטימציה
כל זה היה בהיות ישראל על מכונו בארצו. אך מיום צאת העם לגלות ועד להקמת מדינת ישראל, לא עמדה בפנינו, לפחות לא באופן מעשי, השאלה כיצד צריך להיראות שלטון יהודי. עם כל זאת, הסוגיה של שלטון הקהילה ואופני הפעלת סמכויותיה מול היחיד עלתה שוב ושוב בספרי הפוסקים, וניתן לראות לא אחת, כיצד משוקעת בהלכות הללו ההנחה שדעת הרוב היא המכוננת את לגיטימיות השלטון.
בהלכה הוכר מעמדם של ז' טובי העיר כסמכות קובעת לכמה עניינים. בעל החינוך (תצא) הבין שבכך מתקיימת המצווה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". הרמב"ם (שו"ת) כתב שהם צריכים להיות תלמידי חכמים אך נראה שמקור יניקת סמכותם היא מהסכמת אנשי העיר למנותם עליהם, כמו שכתב הרשב"א (שו"ת א תריז) שהם אנשים שהציבור העמיד כפרנסים לכל ענייני העיר, ואם עשו בלי הסכמת הציבור הרי זה שלא כדין.
הליך הבחירה שלהם, כפי המשתמע מתשובות מיימוניות (קנין כ), הוא על ידי רוב בעלי בתים, כשהאחרונים מבהירים שכל משלמי מס הקהילה שותפים בבחירה, ללא הבחנה בגובה המס המשולם, בין דל ובין עשיר.
בחירת הרב העומד על הציבור תלויה בהסכמת ז' טובי העיר ולא להיפך. וכך היה, ואף הווה, המנהג בכל קהילות ישראל, שהרב ממונה על ידי הקהל ובהסכמת רובו.
אין ספק שכל זה מבוסס על הדין "אחרי רבים להטות". למדו חכמים שדרך השלטון הנכונה היא זו שנובעת מהסכמת העם, וכיוון שאי אפשר לדעות כולן להשתוות, ההליכה אחרי הרוב היא המיצוע הנכון. ומשום שאי אפשר להזדקק לדעת כל יחיד ויחיד בכל שאלה ושאלה, בוחר העם את נציגיו כדי שינהלו את הדברים לשביעות רצונו, מתוך שהוא סומך עליהם ומכיר בערכים שהם יפעלו על פיהם.
אך גם לדעת היחיד יש חשיבות רבה. המשנה במסכת עדויות מנמקת את הזכרת דעת היחיד במשניות, וכפי שביאר הראב"ד את דבריה, מטרת האזכור היא לאפשר לבתי דינין הבאים לסמוך עליה, אף אם הם לא יעלו במניין ובחכמה על בית הדין שקדם להם. כלומר, דעת היחיד, על אף שלא נפסקה, יש לה מעמד שמאפשר לבאים אחר כך לנטות אחריה גם אם אין בסמכותם ובכוחם לחלוק על קודמיהם. על מנת שדעת היחיד תישמע היטב דאגו חכמים שבדיני נפשות יתחילו את הדיון מן הצד, כלומר מן הקטן, כדי שלא יחוש לומר את דעתו העצמאית לאחר שמיעת דעת הגדול.
בימים אלו, כשהמפלגות החרדיות בשלטון, אנו שומעים קולות שמנופפים, במידה לא מבוטלת של צדק, בזכות הרוב לממש את שלטונו. אין זמן טוב מזה להזכיר שנציגי הציבור צריכים להיבחר על ידי הציבור. הדבר אמור גם לגבי ראשי ערים ומועצות: נכון יותר שהם ישקפו את בחירת הציבור ורצונו, וכדי להיבחר לא יסתפקו ברתימת הסכמתם של מנהיגים רוחניים אלא יהיה עליהם לתת דין וחשבון על מעשיהם בפני הקהל. משום שכפי שהראינו, אין לגיטימציה לשליט ומושל – ואפילו נמשח על ידי נביא ה' – אלא מתוך הסכמת העם ורצונו.
