החרדים ומדינת ישראל (מאמרי יסוד, חלק ב')

למרות המאבק ההיסטורי בין החרדיוּת לבין הציונות, היחס אל המדינה היום חייב להתאים למציאות העדכנית. לא ניתן להתכחש לעובדה שהציבור החרדי נהנה ממוסדות המדינה ומשתתף בניהולה. אין צורך לאמץ תפיסת 'אתחלתא דגאולה' כדי להפנים את החובה לנהוג כשותפים הגונים בביתו המשותף של העם היהודי

אולי יעניין אותך גם

יחסי החרדים והמדינה הם סוגיה סבוכה. בבסיס הדברים ניצבת תהום פעורה שנראית בלתי ניתנת לגישור. החרדיות כאידיאולוגיה מעמידה עיקרון־על אחד ובלעדי: מחויבות לשמירת ההלכה. מנגד קובעת התנועה הציונית את הזהות הלאומית כערך עצמאי, במנותק מהרכיב הדתי. מבחינה היסטורית, הפער הזה יצר איבה של ממש בין הציבור החרדי ובין הציונות כתנועה וכרעיון. שיח אנטי־דתי חריף, לצד שורה של מעשים (כור ההיתוך, החילון במערכת החינוך, ההתנערות מסממנים דתיים) גרמו לחשדנות עמוקה בצד החרדי. כתוצאה מכך התבססה תפיסת יסוד לפיה מטרת הציונות היא לגרום לחילון העם היהודי ולהחלפתו ביהודי חדש, ישראלי צבר.

מים רבים עברו בירדן, וכיום, שבעים וחמש שנה לאחר הקמת המדינה, יש להכיר בכך שהמציאות השתנתה. בלי להיכנס לוויכוח מה הייתה כוונתם של ראשי הציונות, ומבלי להתייחס להתנהגותם בימי ראשית המדינה, ברור שכיום האידיאולוגיה הציונית שונה במאפייניה מתפיסת יסוד זו. כור ההיתוך נקבר, יחד עם האידיאולוגיה החילונית, אל מול הזהות המסורתית המובהקת של רוב העם. אם נמשיך להיאבק באותם כלים שהיו רלוונטיים למציאות הישנה אנו עלולים למצוא את עצמנו מביאים נזק יותר מאשר תועלת. בעבר נאבקו גדולי ישראל באירופה נגד התנועה הציונית. אך גם אם בהקמת המדינה ניטש מאבק על גופי היהדות – אל מול המציאות החדשה אנו חייבים להעריך מחדש את החזית ואת הדרכים הנכונות לפעול. סגנון המאבק הישן, שמציג את מוסדות המדינה כאויבי היהדות, עשוי היום להפוך למעשה ציני שאין לו תכלית מלבד איחוד מחנאי. אין כמו אויב חיצוני כדי לתדלק חרדה ולגרום לציפוף השורות. דמוניזציה של המדינה היא מפלטה הקל של המפלגתיות השטחית, בדומה לשד העדתי שמשוחרר מן הבקבוק מפעם לפעם לצרכי תעמולת בחירות צינית.

כשיטת עבודה אין בכך כל טעם. הציבור החרדי נהנה משירותי המדינה, מקבל תקציבים ומהווה דה־פקטו חלק מהשלטון ומוסדותיו. משרדים מרכזיים וועדות חשובות בכנסת מנוהלים כיום על ידי נציגי הציבור החרדי. נציגינו אינם עסוקים רק בהגנה על זכויותנו אלא גם בניהול אספקטים כלליים שנוגעים למדינה כולה. כתוצאה מכך נוצרה סתירה פנימית. מצד אחד נהנים מהמערכת ונוטלים בה חלק, ומהצד השני האידיאולוגיה המנוסחת היא של מיעוט נרדף המשתדל להציל מיד הארי כמה שניתן. נרטיב זה אינו מצליח לקנות שביתה אצל אנשים ברי־דעת שאינם מתפתים לתעמולת שווא. יש בו גם עוול של ממש ביחס להנאה שאנו מפיקים מהמדינה. כאשר כל אזרחי המדינה תורמים לה מתוך תחושת שותפות, לא ייתכן לקחת תקציבים בתודעה של 'נחטוף כמה שאפשר ומצידנו שהמערכת תקרוס'. לא מדובר כאן בפריץ זר אלא באחינו ובשרנו. יחס של ניצוּל הוא עיוות מוסרי עמוק. איננו תחת שלטון רודני שצריך להינצל מפניו. איננו היהודי באירופה, זה שלא הייתה לו שום שייכות למערכות השלטון, וכל מגמתו הייתה להגן על עצמו במידת האפשר. אי אפשר עוד לנהוג בחוסר אחריות ביחס למערכת שאנחנו חלק ממנה בתקציבים, בתפקידים, באיכות חיים ועוד.

"שבעים וחמש שנה לאחר הקמת המדינה, יש להכיר בכך שהמציאות השתנתה". חברי הכנסת של 'החזית
הדתית־תורתית' (איחוד אגודת ישראל ופא"י) במזנון הכנסת ביום השבעת הכנסת הרביעית, נובמבר 1959. צילום: פריץ כהן, לע"מ

לא לחינם מתקשים חלקים רחבים מבני הציבור החרדי עם סוגיית השייכות למדינת ישראל. בעיני רוחם הם רואים שתי אפשרויות קיצוניות: האופציה האנטי-דתית והאופציה הדתית-לאומית. כלומר, אם אני הופך לחלק מהמדינה – אזי, או שאני נעשה שותף לחזון ציוני-חילוני שמטרתו לרוקן את היהדות מתכניה ולהעמיד אותה על לאומיות ריקה, או שאני רואה את המדינה כמימוש קדוש של חזון הנביאים וכביטוי לתחילת גאולת ישראל. כשהציבור החרדי ניצב בפני ברירה כזו הוא אינו יכול להזדהות עם אף אחת מהאפשרויות. מכאן נגזרת תחושה, ואף אידיאולוגיה, של חוסר שייכות וניכור. 

אידיאולוגיה של יושר בסיסי

לאמיתו של דבר, הציבור החרדי הפרגמטי רואה במדינת ישראל "בית". היא אינה רק מקלט ליהודים במידה שצרפת או ארצות הברית מהוות מקלט לאזרחיהן היהודיים. זהו ביתו של העם היהודי, בית שבו חי רוב מניינו ובניינו של עם ישראל, ובו מצוי מרכזו התורני והרוחני. השייכות, אם כן, אינה מוכרחת להיות שייכות לציונות או שייכות לתפיסות של אתחלתא דגאולה. הקשר נובע מכך שאנו חיים בארץ ישראל, בבית משותף עם כל חלקי העם היהודי. כל דרי הבית נושאים בנטל החזקת הבית וגם אנחנו חלק מכך. 

בית משותף מחייב ערבות הדדית. גם כך הערבות מוטלת עלינו כחובה, משום שכל ישראל ערבים זה לזה. אבל חובה זו מוכפלת באלף מונים כאשר כולם נמצאים בספינה אחת, וכל קלקול קטן בצד אחד שלה עשוי להטביע את כל יושביה. המגורים המשותפים בבית שנקרא מדינת ישראל מחייבים אותנו ליחס של אחדות עם כלל המגזרים. חז"ל האריכו רבות במעלת האחדות גם עם החלקים הרחוקים בתוך עם ישראל. כך ביחס לד' מינים, וכך לגבי חילותיו של אחאב שהיו מנצחים במלחמות בגלל האחדות אף שהיו עובדים עבודה זרה. כל יהודי שאנחנו פוסקים הלכה למעשה שיש לחלל עליו את השבת מפני פיקוח נפש – הוא אחינו. הריכוז היהודי, יש בו ממד של קדושה שאינו קשור בהכרח לארץ ישראל. בזמן שהמרכז היהודי היה בבבל, נאמר בגמרא (ברכות כד:) 'כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה'. המקום שבו מתגורר רוב העם היהודי ובו מרכזו התורני – הוא ביתו של עם ישראל. בחסד ה' זכינו לחיות בדור שבו ביתו של העם היהודי שב לארץ ישראל, הארץ הקדושה. כיום ארץ ישראל איננה רק ביתם של המתגוררים כאן, זהו גם ביתם של יהודי התפוצות. כולם יודעים שיש להם כאן בית שמחכה להם כמפלט בעת צרה, ואף מבחינה תורנית זהו מרכזה הרוחני של כל יהדות התפוצות.

נדרשת מידה בסיסית של יושר כדי להודות שאדם שחי בבית משותף מוכרח להשתתף בחובות, באותה מידה שהוא שותף בזכויות. הנשיאה בנטל המס ובשוק העבודה אינה נגזרת מכך שהציבור הכללי דורש זאת, והשותפות בנטל המלחמה אינה מחמת התביעה של מגזרים אחרים. זו חובה עצמית שלנו, כאנשים ישרים והגונים שהולכים בדרך התורה. 

בניגוד לאחרים, איננו מתיימרים לפרש שמציאות זו היא תחילת הגאולה. כשם שאיננו מבינים את מאורעות הגלות ואת אימי השואה, כך איננו מבינים את משמעותה המדויקת של תקופה זו. אנו רק מודים שמדובר בחסד ה' עלינו, ומצפים לישועה. מנגד, אי אפשר להתעלם מכך שכאן הוא ביתו של העם היהודי.

בנוסף, ככל שאנחנו, החרדים לדבר ה', מהווים חלק מהמדינה בתקציבים ובתפקידים, אנו מוכרחים לתת את הדעת לגבי תפיסת העולם שלנו כמדינה. כאשר המדינה מנהלת מלחמה ועומדות שאלות הרות גורל על הפרק, החרדים אינם יכולים לומר: איננו מתערבים בשאלות הגדולות, אלא רק בסוגיות הפרטיות שנוגעות אלינו. לא רק משום שזה לא מוסרי, אלא גם משום שהמדינה פועלת בשם כל אזרחיה, ובוודאי בשם כל אלו שנציגיהם בשלטון. משכך, סוגיות כלכליות, חברתיות ומדיניות אמורות להטריד אותנו, משום שבין אם נרצה או לא –  אלו הסוגיות שלנו, כיוון שאנחנו חלק מהבית המשותף שנקרא מדינת ישראל.

לשותפות החרדים מתוך תודעת אחריות יכולה להיות משמעות רבה. החרדים יכולים להיות הגורם המאזן בין הקטבים במדינת ישראל, בין הימין ובין השמאל. האידאולוגיה החרדית אינה שייכת לקצוות המשיחיים של הימין ולא לקצוות הליברליים בשמאל. היא מעולם לא הכריזה 'אף שעל', וגם לא 'שלום עכשיו'. גם בתחום הכלכלי, החרדיות מעולם לא התחייבה לקפיטליזם או לסוציאליזם. במובן זה, המפלגות החרדיות יכולות להוות גשר של אחדות, ולאפשר הרכבים קואליציוניים שיפשרו בין חלקים שונים בעם, בין חילונים לדתיים לאומיים, ובין ימנים לשמאלנים. כל זאת, בתנאי שההשתתפות שלנו תבוא מתוך שייכות וחיבור ומתוך אחריות ושותפות.

אולי יעניין אותך גם

מהי חרדיות (מאמרי יסוד, חלק א')

ההתבדלות היא מאפיין חרדי בולט, עד שיש כאלו שרואים בה ערך מהותי בתפיסה החרדית. אלא שההתבדלות איננה אלא אמצעי לערך האמיתי והמוחלט של החרדיוּת - שמירת ההלכה. להתבדלות יש תפקיד חשוב, אבל היא איננה עיקרון על. עלינו לחנך את ילדינו בראש ובראשונה למחויבות והתמסרות מלאות לשמירת התורה והמצוות, וזאת מתוך עיסוק בשורשי המחויבות שלנו לתורה

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

מה תעשה מדינה ותנצח?

כפי ששאלת הפרנסה תלויה במידת ההשתדלות, כך גם ההצלחה בחזית המלחמה. הגמרא מלמדת אותנו שפעולה בדרכי הטבע היא תנאי יסודי להצלחה בכל המישורים

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

אמונה וביטחון

מחשבות על טוב שיבוא ורע שנוכח, על מידת הביטחון השגויה וזו הנכונה, ועל שיחה על כוס קפה עם החזון איש

מעיין דוד

במחשבה שנייה

איך קרה שהרווארד נרדמה בשמירה

כריסטופר רופו, הפעיל השמרני שהוביל להתפטרותה של נשיאת אוניברסיטת הרווארד, גלוי תמיד באשר לאסטרטגיה שלו. מדוע יריביו האידיאולוגים נתפסים תמיד בלתי מוכנים?

עינת ישפה

פסיכולוגיה

אני להתנדבות וההתנדבות לי

שלל אפשרויות ההתנדבות שמקיפות אותנו מראשית המלחמה הן הזדמנות לסייע לאחרים אך לא פחות מכך גם להיטיב עם עצמנו

שושי סירקיס

בין הגוונים

תא מטען, כירבולית, טבע

במקום להיאבק בעצמי כדי להתאים למסגרת שרירותית, למדתי להתאים את המסגרות וההרגלים לצרכים שלי. וזה עובד

כניסת מנויים

כניסת מנויים