יש אזורים – אמנם מועטים, אמנם מהוססים, אבל יש כאלה – בהם כבר מעזים לדבר על היום שאחרי המלחמה.
השיחה הזו לא מתקיימת רק באזורי הצפון המתיישב מחדש או בפאנלים פוליטיים שמוטרדים משאלת השליטה בעזה ביום שאחרי. השיחה הזו ערה ופועמת באזורי הטיפול והחינוך, שיחה שנעה בין הפוסט־טראומה לשסעים שבעם, ובין יתומים ואלמנות לכל נפגעי ההדף של המלחמה הקשה הזו.
והשיחה הזו, השיחה על היום שאחרי, מביאה איתה את הגדולה שבשאלות, שאלת ההחלמה, התיקון והאיחוי. האם נצליח? האם יש רפואה לנפש ילדינו הקטנים שהריצה אל הממ"ד היא כבר חלק מנוף הילדות שלהם? האם לנו יש סיכוי לחזור לראות את העולם באותן העיניים? איך משקמים אמונה בטוב, באדם, ביכולת שלנו לחיות כאן יחד? ואיך בונים אותה בכלל, את תכנית האיחוי ללב הקולקטיבי השבור?
לפני כמה שנים, בכיתת החינוך שלי, ישבה ילדה ניצולת טראומה משפחתית מורכבת. היא הייתה ניצולה, כי ידיים טובות כבר עטפו אותה בתקופה ההיא ושליחים טובים של הקדוש ברוך הוא כבר דאגו לה לרשת ביטחון של החלמה ושיקום. ובכל זאת, באחת מחגיגות יום ההולדת בכיתה, כשהיא התבקשה לברך את כלת האירוע, היא בחרה במילים: הלוואי שכשיקרו לך דברים רעים, תצליחי לשכוח אותם.
ברגע הראשון, הבנתי אותה כל כך. את הנטייה הילדית הטבעית והמתבקשת למחוק מלוח הלב חושך וקושי, צער ובדידות. וברגע הבא, הזכרתי לעצמי כמה חשובה שיחת המעבר. שיחת היציאה מאזור הסכנה והכאב אל חיים של תקווה, יופי ונחמה. וכמה חשוב לבנות יחד כלים שמשאירים את העבר שלנו איתנו, כואב ככל שיהיה, אבל כגורם מגדל, מצמיח וכזה שהופך אותנו למי שאנחנו.
כשמשה רבנו בא לגאול את ישראל ממצרים, הם לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. הרוח שלהם, רוח העבד, כבר מגדירה אותם כל כך, עד שהם מתקשים להניח לה אפילו לטובת מציאות אוטופית, גאולית.
ר' שלמה קרליבך תמיד היה אומר שהסיכוי היחיד של עם ישראל להיגאל ממצרים היה 'הגאולה הכפולה'. גאולה שטמונה במילות ההבטחה של יוסף הצדיק: "פקֹד פקדתי". הבטחה לגאולה לא רק של ההווה ושל העתיד שלפניהם, אלא גם של העבר.
לעם של עבדים, כך הוא מסביר, לא די להבטיח הווה מתוקן או עתיד חיובי. השעבוד הוא כבר חלק מההגדרה שלהם. וככזה, גם לא פשוט להיפרד ממנו. ועל כן, מוכרחים להבטיח שלעבר יש מקום, נוכחות וחשיבות, וכל מה שעושה הגאולה היא לרפא אותו אבל לא לבטל את היותו מרכיב חשוב בסיפור.
אני חושבת על 'פקֹד פקדתי', כשמשהו בנפש שלי מבקש למחוק את התקופה הקשה הזו מהדיסק הקשיח של נפש הילד שלי. אני מזכירה לעצמי שלעולם יהיו הימים האלה, ימי הסתר הפנים, חלק מהסיפור האישי והלאומי שלנו. אני מזכירה לעצמי שהטראומה לא מגדירה אותנו, אבל היא חלק חשוב ומשמעותי במסע שלנו ובמי שאנחנו כעם וכיחידים.
אז מה יהיה על הנפש ביום שאחרי? אני נאחזת במה שר' שלמה קורא לו 'גאולה כפולה': כזו הנושאת עמה את כאב השעבוד ואף מזכירה אותו בכל תפילה, ויחד עם זאת מאמינה ומבקשת להביא לו רפואה, תיקון, גאולה.
