יש אזורים – אמנם מועטים, אמנם מהוססים, אבל יש כאלה – בהם כבר מעזים לדבר על היום שאחרי המלחמה.
השיחה הזו לא מתקיימת רק באזורי הצפון המתיישב מחדש או בפאנלים פוליטיים שמוטרדים משאלת השליטה בעזה ביום שאחרי. השיחה הזו ערה ופועמת באזורי הטיפול והחינוך, שיחה שנעה בין הפוסט־טראומה לשסעים שבעם, ובין יתומים ואלמנות לכל נפגעי ההדף של המלחמה הקשה הזו.
והשיחה הזו, השיחה על היום שאחרי, מביאה איתה את הגדולה שבשאלות, שאלת ההחלמה, התיקון והאיחוי. האם נצליח? האם יש רפואה לנפש ילדינו הקטנים שהריצה אל הממ"ד היא כבר חלק מנוף הילדות שלהם? האם לנו יש סיכוי לחזור לראות את העולם באותן העיניים? איך משקמים אמונה בטוב, באדם, ביכולת שלנו לחיות כאן יחד? ואיך בונים אותה בכלל, את תכנית האיחוי ללב הקולקטיבי השבור?
לפני כמה שנים, בכיתת החינוך שלי, ישבה ילדה ניצולת טראומה משפחתית מורכבת. היא הייתה ניצולה, כי ידיים טובות כבר עטפו אותה בתקופה ההיא ושליחים טובים של הקדוש ברוך הוא כבר דאגו לה לרשת ביטחון של החלמה ושיקום. ובכל זאת, באחת מחגיגות יום ההולדת בכיתה, כשהיא התבקשה לברך את כלת האירוע, היא בחרה במילים: הלוואי שכשיקרו לך דברים רעים, תצליחי לשכוח אותם.
ברגע הראשון, הבנתי אותה כל כך. את הנטייה הילדית הטבעית והמתבקשת למחוק מלוח הלב חושך וקושי, צער ובדידות. וברגע הבא, הזכרתי…
