הם היו שם בשבילנו / פרויקט תיעוד מיוחד

ימים אחדים אחרי שהצייר החרדי בנצי וולמן החל בפרויקט אישי לתיעוד חללים, ביקשנו לפרסם חלק מהאיורים וצירפנו כמה מילים שלמדנו על כל נופל ונופלת. האסון וממדי הטרגדיה עדיין לא נתפסים. כאן אנחנו מבקשים להתייחד לכמה שניות עם חלק קטן אך מייצג של הנופלים, לזכור ולבכות. אחר כך נקום, נתאושש ונצמח מהשבר הזה, כפי שלא צמחנו מעולם

אולי יעניין אותך גם

"בימים האחרונים אני יושב ומאייר את דמותם של הנופלים שהיו שם בשבילנו. הורים, צעירים וצעירות ששילמו בחייהם כדי להגן עלינו. זה עוזר לי לעצור, להסתכל להם בעיניים, לחשוב על המשפחות שלהם ועל החברים שלהם, ולכאוב את הכאב שלהם. אם אתם יודעים על משפחה שעשויה לרצות את הציור של יקירם, ניתן לפנות אלי במייל. שלא נדע עוד צער יותר ממה שידענו כבר. בנצי.

סמל ברק בן דוד

לוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני. נלחם במשך שעות ארוכות במחבלים שחדרו למוצבים ולקיבוצים והציל את חייהם של חלק מחבריו. תושב דימונה, השאיר אחריו הורים ואחים. בן 19 בנופלו. 

סמל שלו ברנס

לוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני. בנם הבכור של אווה ואבשלום. התחנך בבית הספר ויצו נהלל ולאחר לימודיו התגייס לשירות קרבי כלוחם בגדוד 13 בגולני ובכך המשיך את דרכו ומורשתו של אביו, ששירת באותו פלוגה וגדוד בגולני. "הוא היה נסיך. ילד מדהים, גם בפן של המשפחה תמיד דאג להיות התומך והמוביל", ספד לו בדמעות סבו סא"ל במיל' אלכס ברנס. נפל בקרב על המוצבים. בן 20 בנופלו.

טוראי נועם אברמוביץ

תושבת קיבוץ גבעת ברנר, בת 19 בנופלה, נהרגה ביום שבת במהלך אחד הקרבות שהתנהלו במוצב נחל עוז, סמוך לגדר הגבול עם רצועת עזה.…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?